גניבת ברזל - מחדלים בחקירת משטרה

להלן פסק דין בנושא גניבת ברזל - מחדלים בחקירת משטרה: פסק דין בפניי מונחת תביעה לפיצוי בגין נזקים נטענים בסך 31,200 ₪, שנגרמו, על פי הנטען, לתובע כתוצאה ממחדלי חקירה של המשטרה, וטיפולה הרשלני בתלונה שהוגשה על ידי התובע בגין גניבת מוטות ברזל ששימשו אותו לצרכיו החקלאיים. טענות התובע לגרסת התובע, בתאריך 29.01.2008, הוא פנה למשטרת ישראל והגיש תלונה בגין גניבת מוטות ברזל, שהוא ייצר במו ידיו (להלן: "מוטות ברזל"), בכמות של 1,660 יחידות, משדות מושב תל עדשים, בשווי של 16,000 ₪. לטענתו, בעקבות הגשת התלונה, כאמור, עשה התובע כל שלאל ידו על מנת לסייע למשטרה בניהול החקירה ואיתור הרכוש הגנוב וגילוי זהות הגנבים, בין היתר, הגיע למקום בו נמצאו מוטות הברזל שנגנבו, ביצע צילומי אוויר והמציא נוסח טאבו של השטח בו אותר הרכוש הגנוב. פעולות אלו, ביצע התובע, לטעתו, באופן עצמאי ויזום, לאחר שהוביל את המשטרה למקום הימצאותו של הרכוש הגנוב. התובע טוען, כי חרף חלוף הזמן ממועד הגשת התלונה, ועל אף הסיוע שהוא העניק למשטרה באיתור מקום הרכוש הגנוב, כאמור, לא נעשה דבר וחצי דבר, על ידי מי מהנתבעים, לצורך ניהול החקירה, גילוי זהות הגנבים והשבת הרכוש הגנוב לידיו. משלא עשתה המשטרה את המוטל עליה, כך נטען, הגיש התובע בתאריך 31.01.2010, בחלוף שנתיים ממועד הגשת התלונה בגין אירוע הגניבה המתואר, תביעה כנגד משטרת ישראל, בה עתר לקבלת פיצוי בגין שווי הרכוש הגנוב והעומד על סך של 20,000 ₪. בתאריך 15.04.2010 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שיועמד סכום הסעד הכספי לו הוא עותר על סך 31,200 ₪. לבקשתו, צירף התובע שתי הצעות מחיר, אותן כינה חוות דעת. משלא נשמעה התנגדות מטעם המשטרה לבקשה האמורה, הותר התיקון המבוקש. טענות הנתבעים בכתב ההגנה המתוקן, טענו הנתבעים, כי התובע הגיש את תלונתו במג"ב צפון, בשיהוי רב של חצי שנה ממועד אירוע הגניבה, כעולה מהעדות שמסר בחקירה מיום 29.01.2008. לטענתם, התובע נמנע מלהגיש תלונה בגין אירוע הגניבה בסמוך להתרחשותו, בנימוק, כי המשטרה לא תעשה דבר. לאור זאת, גרם התובע לקושי ניכר בניהולה של החקירה ואיסוף ראיות. הנתבעים טוענים, כי בסמוך להגשת התלונה פתחה המשטרה בחקירה מעמיקה לאיתור המוטות וחקירת החשודים באירוע. לטענתם, מדובר בחקירה מקצועית וסבירה, כאשר החלטותיה שחל המשטרה בעניין החקירה, לרבות אופן ניהולה, היו סבירות ונופלות בגדר אמותיו של שיקול הדעת המוקנה למשטרת ישראל, כרשות חוקרת. כן טענה המשטרה כי חלה עליה ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 . לשיטתה, היא פעלה במסגרת תפקידה ובתחום סמכותה כדין (וסברה בתום לב כי היא עושה כן), היא פעלה בצורה זהירה סבירה וללא רשלנות, כפי שעובד ציבור סביר היה פועל בנסיבות, וכן היא הפעילה שיקול דעת מקצועי, עת החליטה על סגירתו של התיק. בעניין זה פירטה המשטרה את שלל הפעולות בהן נקטה, כך לשיטתה,לצורך ניהול החקירה; היא ביצעה סיור על ידי שני שוטרים מיחידת מג"ב והתובע במקום לצורך זיהוי המוטות, זאת בתאריך 07.02.08, תיעדה צילום של השטח והמוטות, וביצעו השוואה בינם לבין סוג המוטות שבבית המתלונן, הכול כמפורט בדו"ח פעולה מיום 07.02.08. בשלב זה, הועברה החקירה לטיפולה של תחנת עפולה. גם כאן, נשלח מש"ק מטעם היחידה לסיור בשטח, אולם עקב התיאור הרחב שמסר התובע למקום המוטות הגנובים, סיור זה לא הניב תוצאות כלשהן. בכך לא תמו מאמציה ופעולותיה של המשטרה והיא פנתה למתלונן בתאריך 25.05.08 ובתאריך 10.08.08 בוצעה בדיקה בשטח (הודעה מיום 29.01.10, דו"ח הפעולה מיום 07.02.08, ויומן החקירה מיום 10.08.08 צורפו כנספחים לכתב ההגנה המתוקן). בסיור האחרון, בוצעה בדיקה במטע המדובר ושם נמצאו 35 מוטות ישנים, באזור שבין כפר אכסאל לכפר דבוריה. ניסיון לאיתור בעלי המטע העלה, כי השטח שייך למשפחת חביבאללה מכפר עין מאהל המגיעה למטע אחת לחצי שנה. בהמשך הטיפול מאותו יום, התקבלה מעטפה עם מפה מרכז מודיעין של יחידת ארז. בסיכום של חומר החקירה, לא התגבש מידע לצורך הגשת כתב אישום בפלילים ותיק החקירה נסגר. עוד נטען, כי לאור הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירה; בצירוף העובדה ,שחלק קטן בלבד ממוטות הברזל נמצא במטע ובשל קושי לקשר בין הרכוש שנמצא באתר לבין הבעלים הרשומים בנסח, נגנז התיק בעילה של "עבריין לא ידוע". בנוסף לאמור, הכחישה הנתבעת, בכתב הגנתה, את הנזק הנטען, ובכלל זה מספר המוטות הגנובים וערכם, וביקשה לייחס לתובע אשם תורם, עת השאיר את המוטות ללא השגחה. לסיום, עתרו הנתבעים לדחייתה של תביעה זו. בסיכומים נטען, כי הנזק שנגרם לתובע הינו באחריותו, משום שהפקיר את המוטות שלו בשטח וללא כל השגחה מינימאלית, כאמור בעדותו בבית המשפט מתאריך 28.10.2010 (עמ' 3 שורה 14), אף שהיה מודע להישנות מקרי הגניבה בתל עדשים. עוד נטען, כי בהתאם לסעיף 76 (1) לפקודת הנזיקין, פיצויים יינתנו רק בשל אותו נזק העלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים, ואשר בא במישרין מעוולת הנתבע. לכן, גם בהנחה, כי המשטרה הייתה מגיעה למחזיק במוטות, הרי מדובר ב-40 יחידות של מוטות (מתוך 1,600) ששוויים מסתכם בסך של 840 ₪ בלבד. עוד הדגישה המשטרה, בסיכומיה, העדרו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת, אם בכלל, לבין הנזק. בנוגע לנתבעים מס' 2, 3 ו- 4, הוגשה לעיונו של ביהמ"ש הודעה על חסינות עובד ציבור לפי סעיפים 7א ו-7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בהיותם מפקדי היחידות של תחנות המשטרה אשר חקרו את אירוע הגניבה עליו התלונן התובע, בשל העדר התרשלות מצידם, והתביעה המשיכה להתנהל כנגד המדינה בלבד. מיד אומר, כי בשל החסינות המוענקת לעובדי ציבור מכחל הוראות סעיפים אלו, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2, 3 ו-4. דיון ומסקנות בתיק דנן נערכו בפניי שתי ישיבות: בישיבה הראשונה, נשמעה עדותו של התובע. עוד העיד מר דגן פריג', מטעם התובע. בישיבה זו, נבצר מהשוטר הממונה על החקירה נשוא התביעה להופיע בבית משפט בשל השתתפותו בפעילות מבצעית. אי-לכך קבעתי את התיק לדיון נוסף, בו הופיע השוטר, דני ונטורה, ומסר עדותו בנדון. בתום הישיבה הנ"ל הגישו שני הצדדים סיכומים בכתב. משכך נדרשת אני עתה להכריע במחלוקת שנסובה בין הצדדים. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות, וזאת מהטעמים שלהלן: הלכה היא, כי על מנת להוכיח את עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח רכיביה כדלקמן: (1)- חובת זהירות (מושגית וקונקרטית); (2)- האם הפר המזיק חובת זהירות זו (התרשלות); (3) קשר סיבתי בין ההפרה לנזק; (4) נזק (ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113). כן נפסק, כי המשטרה חבה בחובת זהירות כלפי הציבור במסגרת הפעלת סמכויותיה ומילוי תפקידיה השונים לאכיפת החוק (ראו: רע"א 5277/08 עז' המנוח אמיר אליקשווילי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (פורסם ביום 28.07.2009); ת"א 1714/04 (מחוזי-ת"א-יפו) עז' המנוח תומר נעים ז"ל נ' קריינר (ניתן ביום 18.11.2009); והדברים המצוטטים מע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס, פ"ד נח(5), 167) - (להלן: "פרשת וייס"). בפרשת וייס נקבעו העקרונות המנחים לבחינת שאלת האחריות בנזיקין על המשטרה בביצוע חקירות בעקבות תלונות המוגשות על ידי אזרחים, כדלקמן: ראשית, המשטרה אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. לפיכך, המשטרה אינה זכאית לחסינות מאחריות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה, והדין מכיר בחובת זהירות שלה כלפי התושבים. שנית, המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה, "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובתה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם. אמנם, למשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול; בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים, אלא שאין הדין מותיר לה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. על-כן המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, והחלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול דעת ולהיות מנומקת. שלישית, אמנם העומס המוטל על המשטרה הוא רב, וסדר העדיפויות המתחייב משיקוליה המקצועיים והתקציביים מוביל לכך שלא כל תלונה תצדיק פעילות חקירה אקטיבית. בהתאם לכך, לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול תוך שיכבד את מתחם שיקול הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות-יתר. רביעית, אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול דעת מוחלט, והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי. חובת הזהירות המוטלת על המשטרה בטיפול בתלונות אינו שונה אפוא מהותית מחובת הזהירות המוטלת עליה בפעילויותיה האחרות. אף כאן מתחייב איזון בין שיקולי המדיניות הנוגדים, המוביל להטלת אחריות מקום שבו קיימת סטייה ניכרת ממתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה. ודוק, כשם שחובה על המשטרה לפעול בצורה סבירה בחקירת תלונות מבוססות, כך עליה להגן גם על האינטרס הנגדי של הנילונים ולנקוט אמצעים סבירים כדי לברר אם יש ממש בתלונות. "... עצם ניהול חקירה על-פי מידע לא נכון מהווה ראיה לכאורית כי המשטרה התרשלה בהערכת המידע שעל פיו פתחה בחקירה שבעטיה נפגע הנחקר" (בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, בעמ' 658). נדרשת, אפוא, בחינה עניינית של כל תלונה על-מנת להחליט על קו הפעולה המתאים ביותר לטיפול בה " (כמצוטט בפרשת וייס הנ"ל). כבוד השופט א' ריבלין הוסיף בעניין וייס, כי התרשלות בביצוע חובותיה (של המשטרה)-הקבועות בדין ונובעות מעצם מהותה- עלולה לשאת עמה תוצאות קשות מבחינת האזרחים. אלה האחרונים, כך נפסק, שמים מבטחם במשטרה שתגן עליהם מפני נגע העבריינות, ומתוך שכך אין הם נוטלים את החוק לידיהם. מכאן חובת הזהירות של המשטרה, ומקום שהיא מכזיבה, ובשל כך נושא האזרח בנזקים, עשויה לקום לו עילת תביעה בנזיקין. נפסק, כי הטלת אחריות על המשטרה במקרים מתאימים, היא אמצעי נוסף להבטיח הקפדה הולמת על ביצוע נאות של סמכויות המשטרה, והיא תעודד, כך יש להניח, יצירת מנגנוני פיקוח וביקורת פנימיים במשטרה כדי שטיפול כושל לא יישנה. קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. ולענייננו אין עוד חולק, כי על המשטרה מוטלת חובת זהירות כלפי אזרח המגיש תלונה, בהיותה הגוף הנאמן על אכיפת החוק. כן, אין לשכוח, כי שעה שמדובר בביצוע עבירת גניבה, הגורם לנזק הוא פעולתו העבריינית של הגנב. ככלל, על בית המשפט החובה להיזהר ולהישמר לבל נהפוך את "כיסה העמוק" של המדינה תחליף לפיצוי הנפגע על ידי המעוולים או העבריינים האמיתיים (ראו למשל: בר"ע (ב"ש) 590/04 ניסים חגאי נ' משטרת ישראל (31.12.2004); ת"ק (אשד') 302/07 פרנקל נ' משטרת ישראל (מיום 19.03.2008)) במקרה הראשון דחה בית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, שדחה את תביעת פיצויים שהוגשה נגד המשטרה, בטענה של רשלנות אנשי המשטרה אשר פגעו ביכולתו של התובע לקבל את רכושו אשר נגנב ממגרשו בחזרה, אף לאחר שהפנה אותם למוסך בו עלה החשש, כי חלקי רכבו הגנוב נעשה בהם שימוש במוסך). בעניין פרנקל דחה בית המשפט תביעה בגין רשלנות נגד המשטרה, בה הוגשה תלונה על גניבת רכב, התובע הודיע למשטרה ביחד עם הגשת התלונה, כי קיבל שיחת טלפון מהגנב אשר דרש ממנו כופר, אך המשטרה לא ביצעה איכון שיחה סלולארית; ת"א 8387/02 בנין יעקב נ' מדינת ישראל 1.05.2005), בה נדחתה תביעה נגד המשטרה בגין מחדלי חקירה של תלונה שהוגשה על ידי שותף לעסק נגד השותף האחר, בטענת גניבה, שכן עמד בפניו מסלול הגשת תביעה נגד המעוול העיקרי/השותף בעסק). השאלה הראשונה שטעונה הכרעה הינה האם במקרה הנדון הפרה המשטרה את חובתה באופן המקים אחריות נזיקית. דומה, כי ניתן להשיב על שאלה זו בחיוב, וזאת מטעמים המפורטים להלן: הנתבעת הביאה, כתמיכה בטענתה שאכן פעלה כנדרש ולא התרשלה, את עדותו של השוטר, דני ונטורה, שהיה ממונה על חקירת תלונתו של התובע ואשר פירט בפניי את פעולות החקירה השונות אשר נדרשו על ידו בתיק. הוא העיד בדבר הפעולות שהמשטרה נוקטת בהם במקרים כגון דא, משלב הגשת התלונה במרכז השירות לאזרח, עיון וסיווג העבירה על ידי החוקר בהתאם למהות התלונה, כך במקרים של גניבה נבדק האם יש חשודים בעניין, זימון חשודים, וניהול התיק, הגשת כתב אישום וכיוצא באלה, בהתאם לנסיבות העניין (פרוטוקול הדיון מיום 29.12.10, עמוד 6 ש' 13-22). טענת ההגנה המרכזית שהעלתה המשטרה גם בדיון בפניי היה השיהוי שכרוך בהגשת התלונה ע"י התובע חצי שנה לאחר התרחשות אירוע הגניבה. עוד טען השוטר ונטורה בעדותו בפניי, אף לאחר שהגיעו למטע בו, על-פי החשד, נמצאו מוטות הברזל הגנובים, מדובר היה במטע השייך למשפחה גדולה בשם "חביבאללה" המבקרת במקום לעיתים רחוקות, ובנתון זה לא היה די בכדי להמשיך בחקירה ואיתור המבצעים, שכן הוא מחייב בדיקה ותחקור פרטני בכפר בו מתגוררת המשפחה האמורה, על מנת להביא לאיתור הבעלים של המטע/המגרש החשוד (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 1-2). במענה לשאלת בית המשפט, לפיה התובע הוביל את המשטרה לחלקה החשודה והצביע על הרכוש הגנוב, השיב השוטר ונטורה כי-"אבל את מי אני יחקור שם? מי שם את הברזלים או מי גנב, החשד פה לא מבוסס בכלל. גם אם היום יהיה לי מקרה דומה, אני ממליץ לסגור. אנו לא יודעים מי הגנב הספציפי. הוא הצביע על משפחת חביבאללה, זו חמולה ולא משפחה קטנה. העניין הוא שהתובע, שהתובע הגיע איתנו למקום אחרי חצי שנה. אם פורצים דירה אז קוראים למתלונן לבוא לזהות, אבל כאן מדובר במוטות וברזלים. לזמן מישהו ממשפחת חביבאללה ועוד אחרי חצי שנה? אולי צד שלישי גנב אותם" (עמ' 7, ש' 4-10). דומני, כי ההסבר שהיעלה השוטר ונטורה להפסקת החקירה וסגירת התיק בעניינו של התובע, הינו הסבר בלתי סביר בנסיבות העניין דנן. אין מדובר במקרה שבו אדם מפנה אצבע מאשימה כלפי משפחה גדולה, אלא הדבר מופנה כלפי בעלים של חלקת אדמה ספציפית, בה נמצאו מוטות ברזל, אשר על פי החשד, הם המוטות נשוא התלונה. יתרה מכך, התובע התבקש ע"י המשטרה להביא צילום אוויר של השטח ונסח טאבו, מהם ניתן היה בנקלה לדעת את זהות הבעלים של חלקת האדמה האמורה. עמדת המשטרה, לפיה "אי אפשר לדעת מי הבעלים, מדובר במשפחה גדולה אך שלא יכולנו לחפש. היינו צריכים לעלות לכפר ולשאול אחד-אחד של מי המטע. הזמן כאן משחק תפקיד" (עמ' 7 ש' 13-14), איננה מקובלת עליי, בהיותה בלתי סבירה בנסיבות בהן עסקינן, ומצדיקה ביקורת שיפוטית על פעולות המשטרה, שכן ללא ספק במקרה כזה היה על המשטרה לנקוט באמצעים סבירים, של איתור וזימון הבעלים, לאחר שהומצאו לידיה הפרטים הדרושים לכך. השוטר ונטורה שלל את הימצאותם של פרטים מזהים אודות זהות הבעלים של חלקת האדמה אשר על פי החשד נראו בה מוטות הברזל, וטען בעדותו בפניי, כי לא זכור לו שהתובע מסר לו נסח טאבו או צילום אוויר בנוגע לחלקה הנ"ל (עמ' 7, ש' 24-32; עמ' 8, ש' 1-2). בעניין זה, ראיתי לבכר את גרסת התובע על פני עדותו של ונטורה, שכן מצאתי לעדות התובע תימוכין בעדותו של עד התביעה, מר דגן פריג' (עמ' 4, ש' 5-7) ובמסמכי הנתבעת עצמה, ואבהיר. בכתב ההגנה המתוקן ציינה הנתבעת, בסעיף 9, כי "בהמשך הטיפול מאותו יום (10.08.08), התקבלה מעטפה עם מפה מרכז מודיעין של יחידת ארז". עוד בהודעה על קיומה של חסינות עובד ציבור, הערוכה על ידי המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים), המבוססת על חומר שנאסף ע"י רפ"ק משה ברקוביץ מהלשכה המשפטית במשטרה, לרבות תיק החקירה המשטרתי, נכתב בסעיף ה ii להודעה כי: "במסגרת בירור התלונה בניסיון לאתר את הרכוש הגנוב ואת מבצעי העבירה, נערכו שני סיורים במטע, בו לטענת התובע זיהה את הרכוש הגנוב, וכן אותרו זהותם של בעלי המטע על פי נסח רישום. על-פי החומר שהיה בידי המשטרה עלה, כי הבעלים הרשומים אינם נמצאים בפועל במקום, ומבקרים רק פעם בחצי שנה". כאן המקום לציין, כי הנתבעת לא הביאה לעיוני את מלוא תיק החקירה שניהלה בגין התלונה נשוא התובענה ובחרה לצרף חלקים מדוחות הפעולה, ודי בסתירות שנתגלו בין עדותו של השוטר ונטורה לבין האמור והמצוין במסמכים שנערכו על ידי נתבעת, או על ידי מי מטעמה, בכדי להדחות את טענתה בנושא זה. עיננו הרואות, כי המשטרה לא ביצעה חקירה של ממש בנסיבות המקרה דנן. נוכחתי לדעת, כי אין מדובר בנסיבות שבהן לא היו למשטרה נתונים שיכלו לאפשר חקירה בנדון, נהפוך הוא, בנסיבות בהן עסקינן היו בידי המשטרה מידע, ממצאים ונתונים לא מעטים, שאפשרו לה להמשיך ולמצות את חקירתה בניסיון לאתר את מבצעי העבירה, בין אם על ידי זימון בעלי השטח, בו לטענת התובע איתר את הרכוש הגנוב, ובין ע"י תפיסת המוטות והשוואתם לסרטון שהיא צילמה ולאלה שבחזקת התובע. לו המשיכה המשטרה בחקירת האירוע באופן ממצה, ייתכן והייתה החקירה מובילה, בסבירות בלתי מבוטלת, לאיתור חשודים באירוע הגניבה ואף מבצעי העבירה עצמם. בנוסף לאמור, לא הוצגו לעיוני במקרה דנן, הנחיות פנימיות או נהלים כלליים, המורים כי בנסיבות כגון אלה בדומה למקרה דנן, אין מקום להמשיך בביצוע החקירה. אף לא הובאה לעיוני החלטה בדבר סגירת התיק (למעט אותה המלצה מתאריך 10.08.08 על גניזת התיק). כאמור, בעדותו של השוטר ונטורה בפניי, אישר הלה כי זימון בעלי הקרקע שעל-פי החשד (חשד בלבד) נמצאו בו מוטות ברזל, לצורך איתור מקור קניית המוטות, הינו עניין חקירתי שאינו מסובך כלל ועיקר (עמ' 8, ש' 3-5). מכאן, עולה המסקנה, כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין המונח בפניי, עולה כי המשטרה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, עת לא נקטה בפעולות חקירתיות בסיסיות, על מנת להביא לבדיקה ואיתור מבצע עבירת הגניבה של המוטות נשוא התלונה, על אף שהיו ברשותה פרטים מזהים של בעלי החלקה שעל פי החשד אותרו בה מוטות הברזל נשוא התלונה. סבורתני, כי זימון בעלי השטח בו מוצבים המוטות לחקירה, תפיסת המוטות שאותרו, או חלקם, ועריכת השוואה מדגמית בינם לבין המוטות שברשות התובע, הינן פעולות חקירה מתבקשות וחיוניות שיכלו לתרום לאיתור חשודים באירוע הגניבה (ראו והשוו: ת"א 5122/99 עומר צאלח נ' מדינת ישראל,[] (09.12.2002)). יחד עם זאת, אין בפניי נתונים שבאמצעותם יכולה אני לקבוע, כי המוטות שנראו בשטח הם המוטות של התובע, ונושא זה נשאר בגדר השערות וספקולציות. הגם שהתובע עבר את המשוכה הראשונה והוכיח, כי המשטרה נקטה בפעולות חקירה ללא הקפדה על חובת הזהירות המוטלת עליה, ובהתחשב בכך שהתלונה של התובע בגין אירוע הגניבה הוגשה חצי שנה לאחר האירוע, וברוח ההלכה הפסוקה, יש להמשיך ולדון בשאלת הקשר הסיבתי בין הפרת החובה, כאמור, לבין הנזק. השאלה השנייה שטעונה הכרעה, היא אם התרשלות המשטרה היא שגרמה לנזק של התובע, אם לאו. נראה לי, כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים מצד המשטרה לבין הנזק הנטען. בנטל זה לא עמד התובע בנסיבות המקרה שלפנינו. אציין ואומר, כי נזקו של התובע לא נגרם כתוצאה מהתנהגותה והתנהלותה הרשלניים של המשטרה, אלא עקב התנהלותו של התובע אשר הותיר 1600 מוטות ברזל בשדה ללא כל השגחה, גידור או כל אמצעי הגנה אחר. בהקשר זה, עלינו להיזהר ולהישמר בל נהפוך את "כיסה העמוק" של המדינה כתחליף לפיצוי הנפגע על ידי המעוולים או העבריינים "האמיתיים" או כפטור מביטוח רכוש. יתרה מכך, התובע, משיקולים השמורים עמו, הגיש את התלונה בגין אירוע הגניבה חצי שנה לאחר התרחשותו (כטענתו כי היה חסר אימון כי המשטרה תחקור את האירוע ותגיע למעוולים). התובע לא הוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת, כי אילו הייתה המשטרה פועלת לאיתור הבעלים של השטח בו נמצאו המוטות החשודים כגנובים, הדבר היה מוביל לאיתור זהות מבצעי העבירה או להשבת המוטות הגנובים לידיו של התובע. זאת, מאחר ולפי גרסת התובע עצמו, המוטות כבר לא היו קיימות בשטח, וכי כל שאותר על ידו בשטח היה כ-40 מוטות בלבד (מתוך 1600 מוטות שנגנבו). עוד לא הוכח בפניי, כי אילו חקרה המשטרה את הבעלים של השטח החשוד, הנזק לתובע היה נמנע. הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור הלכת וייס, לפיה אין דומה נזק הנגרם לרכוש באירוע בודד, שמניעתו מחייבת פעולה מיידית של המשטרה בתגובה לתלונה, לנזק הנגרם במהלך תקופה ממושכת, שבמהלכה מוגשות תלונות רבות וקונקרטיות, המספקות למשטרה מתחם רחב של קווי פעולה. כן תלונות ספורדיות על עבירות קלות אינן דומות לתלונות תדירות ועקביות על עבירות רבות היוצרות סיכון ממשי לגופם ולרכושם של הזכאים להגנה. ברם, אף שלא הייתה בידי התובע האפשרות להיכנס למקרקעין הנ"ל, נותרה בידו האפשרות לנקוט בהליך משפטי אזרחי לתפיסת המוטות, או הגשת תביעה נגד הבעלים. בפעולות אלה לא נקט התובע, אלא ישב בחיבוק ידיים במשך חצי שנה ממועד גניבת המוטות עד להגשת התלונה. גם לאחר החשד שעלה אודות מיקום המוטות הוא המתין שנתיים ללא שטרח לברר מה עלה בגורל החקירה שניהלה המשטרה ביחס לתלונתו (ראו: עדות התובע בעמ' 2, ש' 18). חובתה של המשטרה אינה פוטרת את הבעלים של הרכוש הגנוב, כאשר יש בידיו מידע אודות הימצאותו, מן החובה לנקוט בפעולות לאיתור ותפיסת הרכוש הגנוב באמצעות ההליכים השונים המתאימים לכך. לאור כל האמור, מסקנתי היא, אף שהתובע צלח את המשוכה הראשונה והוכיח, כי המשטרה יפרה את חובת הזהירות כלפיו, יש לדחות את התביעה משלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשטרה, לבין הנזק שנגרם לתובע. לאור מסקנתי האמורה מתייתר הצורך לדון בשאלת גובה הנזק. בשולי הדברים אעיר, כי כל ניסיונותיי להביא את הצדדים לעמק השווה לא צלחו, אף שהמשטרה הסכימה לפצות בסך 7,500 ₪, בעוד שהתובע סירב לכך. מכאן, אין מנוס מדחיית התביעה כמפורט למעלה. סוף דבר דין התביעה נגד הנתבעים 2,3 ו-4 להידחות בשל חסינות עובד ציבור. דין התביעה נגד המדינה להידחות, לאור הנימוקים שפורטו לעיל. בנסיבות העניין, נוכח טיעוניו השקולים והראויים של התובע, אינני פוסקת צו להוצאות. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 15 יום. משטרהחקירה משטרתיתמחדלברזלגניבה