להלן פסק דין בנושא חוב ארנונה של שוכר: התובע שכר מהנתבע דירת מגורים המצויה ברח' דוד אלעזר 12, חיפה, דירה מס' 544 (להלן: "הדירה") בתקופה שהחל מיום 1.4.03 ועד ליום 31.3.04. לטענת התובע, בחודש ינואר 2010 נדהם לקבל מעיריית חיפה דרישה לתשלום מס בגין חוב ארנונה לעיריה בסכום של כ- 9,000 ₪. בירור בעיריה העלה כי החוב מתייחס לתקופה שהחל מיום 1.4.04 ועד ליום 31.3.05, כלומר שנת שכירות לאחר שהתובע עזב את הדירה (להלן תכונה תקופה זו: "שנת שכירות 2004"). בבירור שערך התובע עם המשכיר, הנתבע, מסר לו הלה כי ביום 1.4.04 נכנס לדירה שוכר אחר בשם אלי לוי (הוא צד ג' מס' 1 ולהלן גם: "מר לוי") אשר התגורר בה עד ליום 14.3.07, אך ככל הנראה הדיווח לעיריה אודות כניסתו לדירה נעשה רק החל מיום 1.4.05 ואילך ולכן לגבי שנת שכירות 2004 חוייב התובע ע"י העיריה. הנתבע אף צייד את התובע באישור בכתב ממנו, כמשכיר הדירה, בו הוא מאשר כי החל מיום 1.4.04 התובע לא התגורר בדירה אלא דייר חלופי בשם אלי לוי. באישור לא מופיע מס' ת.ז. של מר לוי. בחודש פברואר 2010 הטילה העיריה עיקול על חשבון הבנק של התובע. התובע דרש מהנתבע לשלם את החוב בגין שנת שכירות 2004, במהלכה כבר לא התגורר בדירה. התובע שלח מכתב דרישה באמצעות עו"ד. הנתבע סירב לשלם. בחודש מרץ 2010 שילם התובע לעיריה סכום של 9,070 ₪, בלית ברירה, כדי להסיר את העיקול מחשבון הבנק שלו. הנתבע אינו מכחיש את העובדות אולם טוען כי אין לו כל אחריות לחוב. הגישה הננקטת על ידו בכתב ההגנה הינה כי הוא עשה כמיטב יכולתו, מתוך רצון טוב בלבד, לסייע לתובע מול מר לוי, ובהמשך - מאחר ומר לוי דרש כי תינתן הנחה - ניסה הנתבע לסייע גם מול העיריה בהשגת הנחה. אך משמאמצי התיווך והסיוע מצדו כשלו, לשיטתו של הנתבע אין חלה עליו אחריות לחוב ועל התובע לתבוע את מר לוי במישרין. ב"כ התובע ביסס את מכתב הדרישה שלו מן הנתבע, כמו גם את התביעה, על הוראת סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), המחייבת משכיר לתקופה של שנה או יותר, למסור לעיריה הודעה על כך בצירוף פרטי השוכר. דומני כי לא ניתן לבסס את התביעה על סעיף זה. סעיף 326 לפקודת העיריות מצוי במישור היחסים מול העיריה. בית המשפט העליון הבהיר פעמים רבות כי תכליתו של הסעיף הינה להקל על הרשות המקומית את מלאכת הגביה (ראה, למשל, באופן כללי: בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, (17.4.08), ואסמכתאות נוספות שם). התוצאה של מחדל ליתן לעיריה הודעה כאמור הינה כי המוכר, המעביר או המשכיר, הוא זה שיחוייב בארנונה. בנוסף, באותה מידה, ניתן להפנות להוראת סעיף 325 לפקודת העיריות, הקובעת כי אם חדל אדם להיות מחזיק של קרקע שהוא חב עליה בארנונה והוא מוסר הודעה על כך בכתב לעיריה, הוא אינו חב עוד בארנונה בגין אותה קרקע. ניתן לטעון כי כשם שהיתה חובה על המשכיר (הנתבע) להודיע לעיריה על שינוי מחזיקים, כך גם היתה לשוכר (התובע) האפשרות לעשות כן. דומני כי גם לסעיף זה, כמו לקודמו, אין משמעות מכרעת לענייננו. ניתן ללמוד מן הסעיפים אודות האופן בו מוסדר נושא החבות בארנונה מול העיריה, אך אין לסעיפים אלו תחולה ישירה לענייננו. שני הסעיפים מצויים במישור היחסים שמול העיריה והם עשויים להיות רלבנטיים לשאלת חוקיות הליכי הגביה המנהלית בהם נקטה העיריה. שאלה זו אינה עולה בפניי. במסגרת התביעה שבפניי, המצויה בתחום המשפט הפרטי, יש להתייחס למערכות היחסים בין פרטים שונים ולקבוע את מידת החבות של כל צד בהתאם לתוכנה של מערכת יחסים זו. ההכרעה במחלוקת בין הפרטים יכולה כמובן להסתייע בדינים חיצוניים לה, על מנת ללמוד על אודות זכויות וחובות הצדדים במסגרתה. תחילה אתייחס לטענותיו של מר לוי. מר לוי לא מצא לנכון להגיש כתב הגנה, אף שבוצעה לו המצאה כדין חודשים לפני הדיון ("נ/1"), ולא בסמוך לקראתו כנטען על ידו. על אף הבטחון הרב בו הועלו טענותיו של מר לוי, לראשונה במהלך הדיון, הרי שמדובר בטענות אשר אין בהן כל ממש. מר לוי איננו חולק הלכה למעשה על כך שהוא התגורר בדירה בשנת השכירות 2004. למעשה די בכך כדי לקבוע כי הוא החייב בתשלום ארנונה בגין שנה זו. זאת ועוד; טענתו לפיה לא הוא זה שחתום על חוזה השכירות כי אם צד ג' מס' 2 (להלן: "אולגה") נטענה בעלמא. הוא עצמו לא צירף את החוזה שנחתם עם אולגה כביכול. הוא גם טען כי החוזה אינו ברשותו שכן הוא מצוי אצל אולגה. טענותיו נסתרות במסמך ברור בכתב - חוזה השכירות עצמו, אשר צורף כנספח "ב" לכתב ההגנה מטעם הנתבע. מדובר בחוזה שכירות הנושא את חתימותיו של מר לוי מספר רב של פעמים. מר לוי לא הכחיש את חתימותיו על החוזה. ניתן לקבוע ללא היסוס כי, למצער, גם מר לוי חתום עליו. נמצא; הטענה כי חוזה השכירות עם הנתבע נחתם אך ורק מול אולגה היא טענה נעדרת בסיס שדינה להידחות. אין במסמך "צג/1" אותו הגיש מר לוי כדי לסייע בהקשר זה. כל העולה מן המסמך הוא כי בשנים 2005 ואילך היתה אולגה, עמה התגורר, רשומה בעיריה כמחזיקה. אין במסמך זה כדי להעיד על הרישום בעיריה בשנת השכירות 2004 (אדרבא; הרי אין ספק כי בשנת השכירות 2004 היה התובע רשום בעיריה כמחזיק, ועובדה זו היא מקור הבעיה). משום כך, המסמך צג/1 אינו רלבנטי ובוודאי שאין בו כדי לסתור את חוזה השכירות ביחס לתקופה הרלבנטית. לא זו בלבד; בעוד שהתרשמתי לשלילה מעדותו של מר לוי, אותה אני דוחה כבלתי מהימנה, בין השאר בשים לב לכך שמר לוי לא נרתע מהעלאת טענות בעל פה המנוגדות במפגיע למסמכים ברורים, הרי שאני נותן אמון מלא בהקשר זה בעדותו של הנתבע. הנתבע העיד כי חוזה השכירות המקורי, שהתייחס לשנת השכירות 2004, נחתם תחילה אך ורק מול מר לוי ולא מול אולגה. מר לוי הכניס את אולגה לגור עמו בדירה תחילה ללא רשות הנתבע, אשר הסכים לכך רק בדיעבד. רק כעבור שנה כשהגיעה העת לחידוש החוזה ביקש מר לוי מהנתבע להוסיף גם את שמה של אולגה לחוזה, כשוכרת נוספת, כדי שיוכלו ליהנות מהנחה בתשלום ארנונה. אני מקבל את גרסת הנתבע כי שמה של אולגה הוסף על גבי החוזה בגין שנת שכירות 2004, במסגרת הארכתו כך שישמש כחוזה בגין שנה נוספת. הדבר עולה גם מהאופן והמיקום בו נרשם שמה של אולגה על גבי החוזה, גם מהכיתוב בתחתית החוזה בדבר הסכמי הארכה מעבר לדף, גם מאי-הצגת מסמך נגדי ע"י מר לוי בגין שנת השכירות הבאה. ונוסף על כל אלו, יש לזכור כי משמעות טענת הנתבע, לפיה בחוזה המקורי לשנת שכירות 2004 אולגה לא היתה רשומה כשוכרת, הינה כי אין התחייבות חוזית שלה להעביר את החשבונות השוטפים על שמה. הנתבע למעשה ויתר בכך, לכאורה כנגד האינטרס שלו, על האפשרות לקבל פס"ד כנגד שני צדדי ג' על מנת להקל על גבייתו, ועובדה זו אף היא מחזקת את גרסת הנתבע. חוזה השכירות בין הנתבע ובין מר לוי בגין שנת שכירות 2004 כולל התחייבות ברורה לשאת בכל ההוצאות השוטפות, לרבות ארנונה. החוזה כולל התחייבות להעביר את החשבונות השוטפים על שם השוכר. העובדה שמר לוי לא עשה אף אחד משני אלו מהווה הפרה ברורה של התחייבותו החוזית. נמצא; אין ספק כי מר לוי אמור לשאת בתשלום הארנונה, גם אם התשלום אותו גבתה העיריה מהתובע כולל תוספת מסויימת בגין הפרשי הצמדה וריבית או קנסות בגין אי תשלום במועד. בהקשר זה ייאמר (בניסוחו של כב' השופט נקדימון בת"ק (רמ') 6877-09-09 יהודה נ' ברוק, בשינויים המתחייבים), כי ניתן היה לצפות ממר לוי - כמו מכל שוכר דירה - כי ידאג לשלם לעיריה את תשלומי הארנונה בגין מגוריו בדירה במועדם וכסדרם. אין זה מתקבל על דעתי, כי מר לוי לא ידע ב"זמן אמת" כי עליו לשלם את דמי הארנונה בגין מגוריו בדירה בשנת השכירות 2004. אדרבא; בקשתו מהנתבע להוסיף את אולגה לחוזה השכירות כשוכרת נוספת על מנת לזכות בהנחה, ועדכון הרישום בעיריה בדיוק החל מתום שנת שכירות 2004, כמו גם תשלום הסכומים בגין שנת השכירות שלאחריה, אף מחזקים את חזקת הידיעה של כל שוכר דירה בדבר חובתו לשלם לעיריה ומעידים על מודעות בפועל תוך התעלמות מחובת התשלום. משלא עשה כן מר לוי במועד, ואף לא במשך השנים שלאחר מכן, אין הוא יכול להלין כיום על חיובו לשלם כספים אלה בתוספת הסכומים שהצטברו עליהם בשל חלוף הזמן והשיהוי בתשלום החוב, שהוא למעשה חוב שלו. יוער כי הטענות בדבר ידיעה כביכול מצד התובע לפני שנת 2010 על קיום חוב מצדו לעיריה, הן טענות שנטענו באופן כללי ולא הוכחו. אינני מוצא מקום להטיל ספק בגרסת התובע ולהעדיף על פניה את טענות מר לוי, אשר לא הוכחו. שנית, בשים לב לכלל נסיבות העניין ושקלול מידת ה"אשם" של הצדדים במצב שנוצר, לטעמי מר לוי מושתק ומנוע מלנסות ולהיבנות מטענות כגון אלה. במסגרת תביעת התובע כנגד הנתבע, דומני כי יש לשאול האם יש ממש באופן התיאור של הנתבע את תפקידו בכל הפרשה כמעין מתווך בלבד בין התובע, אשר נאלץ לשאת בחוב לא לו, לבין מר לוי, שהוא צד שלישי. על שאלה זו יש להשיב בשלילה. הנתבע מצוי במרכזן של שתי מערכות יחסים חוזיות, עם התובע מחד ועם מר לוי מאידך. תפקידו איננו תפקיד של מתווך. הוא בעל דינו של כל אחד משני הצדדים הללו בנפרד, אשר אין ביניהם יריבות חוזית ישירה. בנסיבות העניין אינני מוצא מקום לייחס משקל לאפשרות שעמדה לתובע לדווח בעצמו לעיריה אודות עזיבתו את המושכר, בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות. כאמור, באותה מידה ניתן להצביע על "חובה" שעמדה לנתבע לדווח לעיריה בהתאם לסעיף 326 לפקודת העיריות. שני סעיפים אלה אינם חותכים את מערכת היחסים בין התובע והנתבע לבין עצמם. אף אינני מוצא מקום לייחס משקל ל"רשלנות" מצד התובע באי-דיווח לעיריה המובילה לקביעת "אשם תורם חוזי" במערכת היחסים בינו ובין הנתבע. באותה מידה ניתן לייחס רשלנות לנתבע בכך שלא וידא כי בוצע דיווח לעיריה, לא ע"י התובע ולא ע"י מר לוי, ואף לא טרח לבדוק את כל נושא החשבונות זמן רב מאד לאחר עזיבת התובע את הדירה, וכך נמנע דיווח לעיריה שעשוי היה למנוע את המצב שנוצר. לטעמי, בהינתן שגם התובע וגם הנתבע לא פעלו כפי שיכולים היו לפעול, השיקול המרכזי הוא של סיום מערכת היחסים החוזית ומידת ה"קירבה" של מי מהם לדירה. הנתבע היה בכל העת הרלבנטית הבעלים של הדירה. התובע סיים מבחינתו כל קשר לדירה בתום השכירות שלו ולפני שנת השכירות 2004, או כך לפחות סבר. כידוע, לצורך קביעתו של ה"מחזיק" לעניין חיוב בארנונה, המבחן הינו מבחן "הזיקה הקרובה ביותר לנכס" (רע"א 7037/00 עירית ראשון לציון נ' וינבאום, פ"ד נו(4) 856 (2002)). אף שגם מבחן זה משמש בראש ובראשונה במערכת היחסים מול הרשות, הרי שניתן לטעמי ללמוד ממנו לענייננו. במערכת היחסים שבין הנתבע למר לוי, ברור כי מר לוי, כשוכר, הינו בעל זיקה קרובה יותר לנכס. אולם במערכת היחסים שבין התובע לנתבע, לתובע אין עוד כל זיקה לנכס בשנת השכירות 2004, וממילא הנתבע, כבעליו של הנכס, הוא בעל זיקה קרובה יותר. התוצאה הינה כדלקמן: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 9,300 ₪ כערכם היום (הסכום ששולם ע"י התובע משוערך בקירוב להיום ובמעוגל). בנוסף ישלם הנתבע לתובע הוצאות בסכום של 700 ₪. ההודעה כנגד צד ג' מס' 1 מתקבלת. אני מחייב את צד ג' מס' 1 לשלם לנתבע סכום של 9,300 ₪ כערכם היום. בנוסף ישלם צד ג' מס' 1 לנתבע הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪. חיובי הנתבע והצד השלישי נפרדים. כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן תיווסף עליהם ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין. ארנונה (חובות)שכירותחובארנונה