להלן פסק דין בנושא נזק לגגון בדירה: תביעה לשיפוי התובעת בגין נזקים אשר אירעו לגגון דירתה כפועל יוצא מפעילות ברשלנות או במזיד על ידי הנתבע. העובדות: 1. התובעת הינה בעלת דירה אשר חצרה האחורית פונה לכיוון החצר האחורית של חנות בנו של הנתבע . 2. בין שתי החצרות קיימת גדר הפרדה . 3. מעל חצר התובעת הוצב לאורך שנים גגון אשר הצל על החצר ונשען על הגדר המשותפת ואף פלש במקצת לכיוון חצר החנות. 4. בנו של הנתבע , אשר רכש את החנות האמורה זמן מה לפני האירוע נשוא התביעה, ביקש לבצע שיפוץ בחצר חנותו ומשכך , פנה אל התובעת, באמצעות אביו- הנתבע וביקשה להסיר את הגגון או לפחות את חלקו הפולש לכיוון חצר החנות. טענות הצדדים: לטענת התובעת - משפנה אליה הנתבע בדרישה להסיר את הגגון, סירבה להסרתו וטענה כי אמנם הגגון פולש במקצת לכיוון חצר החנות ואולם, הואיל והגגון נבנה לפני שנים רבות הרי שהנתבע מנוע מלדרוש ממנה הסרת הגגון מפאת התיישנות. משכך, לטענת התובעת, הסכימה , לפנים משורת הדין כי הנתבע יזיז את הגגון, על חשבונו ותוך תיאום מראש. דא עקא, שלאחר שניתנה הסכמתה האמורה, הודיע לה הנתבע ביום 13/6/10 כי בפעולה חד צדדית אשר בוצעה על ידו , נהרס הגגון ומשכך, היא נדרשה לפנות את שבריו. לטענתה, פניותיה אל הנתבע בדרישה כי יקים את הגגון מחדש - לא נענו ומשכך, היא נאלצה לפנות את שברי הגגון הישן ולהקים גגון חלופי , אשר הוא קטן יותר מהגגון הקודם . לטענת התובעת, בנסיבות כפי שפורטו- האחריות להרס הגגון הישן הינה לפתחו של הנתבע ומשכך, עליו לשפותה בגין כל הנזקים אשר אירעו לה כפועל יוצא מכך , בסך כולל העומד על 5,310 ₪. לטענת הנתבע, תחילה- דין התביעה כנגדו להדחות על הסף הואיל והוא אינו הבעלים של החנות אלא הבעלים הוא בנו. הנתבע מוסיף וטוען לגופם של דברים כי הגגון של התובעת היה גגון מאסבסט ,הוא היה רעוע ואף פלש לכיוון חצר החנות. משכך, לטענת הנתבע פנה אל התובעת להסיר את הגגון ואולם, התשובה אשר קיבל מבא כוחה של התובעת היתה שאין לתובעת כל התנגדות להריסת הגגון ובלבד שההריסה תהיה על חשבון הנתבע. לטענת הנתבע, מעולם לא דובר על בניית גגון חלופי אלא שהמחלוקת היתה בשאלה על מי יושתו עלויות הפירוק של הגגון ופינויו. דיון והכרעה: בדיון אשר התקיים בפני העידו - התובעת, עד מטעמה מר מוטי היינריך אשר טיפל בדירתה נשוא התביעה בשמה ובמקומה וכן, הנתבע. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות בתיק אל מול נטלי ההוכחה הנני סבורה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי ולהלן יפורטו טעמי. תחילה , אין בידי לקבל טענת הנתבע ולפיה דין התביעה להדחות על הסף הואיל והוא אינו הבעלים של החנות - וזאת, מהטעם שהפעולות הרשלניות או הזדוניות נשוא התביעה מיוחסות לנתבע באופן אישי באשר לטענת התובעת היה זה הוא אשר הרס את הגגון והיה אחראי לעבודות בשטח ומשכך, אין כל רלוונטיות לשאלה האם הוא הבעלים של החנות אם לאו, באשר אחריותו האישית נובעת- לטענת התובעת - נובעת מהתנהלותו כאמור. לגופם של דברים - אקדים ואומר כי אין בידי לקבל את טענת התובעת ולפיה , הואיל והגגון נבנה לפני שנים רבות הרי שחלה התיישנות על פלישת הגגון לתוך חצר חנות בנו של הנתבע. בהקשר זה, בהתאם לחוק המקרקעין - התשכ"ט - 1969, ממילא הואיל ומדובר במקרקעין מוסדרים, לא חלה התיישנות. משכך, ככל שהגגון אמנם פלש לשטח חצר חנות בנו של הנתבע, הרי שהיה על התובעת להסיר את הפלישה . יחד עם זאת, אין עוררין כי מדובר אין בפלישה חדשה אל תחומי החצר , אלא בפלישה אשר נמשכה במשך שנים רבות. משכך, חלות על התנהלות הנתבע ו/או בנו בכל הנוגע לפלישה הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין , תשכ"ט - 1969 הקובעות כי: "שימוש בכוח נגד הסגת גבול (א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין. (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם". סעיף 18 דלעיל לחוק המקרקעין, המתיר שימוש בכח סביר עצמי על מנת לפנות פולש, עומד בניגוד לדין הכללי ובהתאם לו עשיית דין עצמי אסורה. הדין הכללי האוסר עשיית דין עצמי ייעודו מניעת אנדרלמוסיה והעברת הדיון וההכרעה בסכסוכים לערכאות השיפוטיות האמונות על הכרעה בהן ואשר להן הכלים המשפטיים והאובייקטיביים להשם הכרעה כאמור. משכך, ככל שמתאפשרת עשיית דין עצמי על פי החוק, הרי שיש ליתן לה לגיטימציה אך ורק באם היא עומדת במגבלות ובמידות הצרות - כפי שנקבעו על ידי החוק ותו לא. יפים לענין זה, דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 839 (2003): "אף שחוק המקרקעין מעדיף באופן ברור פתרון סכסוכים בדרכי משפט, הוא מכיר בצורך, בגבולות צרים, לאזן כראוי בין ההכרה בצורך הטבעי של האדם למנוע בכוחות עצמיים התנכלות זרים לרכושו לבין אינטרס כלל הציבור להמעיט ככל האפשר בשימוש בכוח להגנה על שלום הציבור. איזון זה מאפיין את הכרת המשפט בצרכים האנושיים של האדם, ובהם הצורך להגיב תגובה טבעית ומיידית לשלילת חזקה בנכס הנעשית בסמיכות ממש למעשה ההתנכלות. אולם כנגד זה ההכרה בעשיית הדין העצמית מוגבלת ומתוחמת לגדרות צרים בלבד." הגבולות הצרים הקבועים במסגרת סעיף 18 לחוק, מוגבלים לנקיטה בכח "סביר", במקרה של פלישה "טרייה" - דהיינו פלישה שאינה עולה על 30 יום ומחזיק אשר אינו עומד בקריטריונים הקבועים בסעיף 18 דנן, אינו רשאי לעשות דין לעצמו אלא שעליו לפנות לערכאות משפטיות לשם קבלת הסעד. (ראה לדוגמה: בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודכסי של הכסא הקדוש בירושלים והמזרח הקרוב נ' שר המשטרה, פ"ד כה(1) 225, 240 (1971); בג"צ 477/81 בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד לו(4) 349, 353 (1982); עניין בן שמחון,הנ"ל בעמ' 839, 846-848). במקרה בפני, עשה לעצמו הנתבע דין עצמי בקבלו החלטה להסיר את פלישת הגגון מתוך חצרו, בלא תיאום ובלא פנייה לערכאות שיפוטיות להסרת הפלישה. הנני סבורה כי עשיית הדין עצמי על ידי הנתבע בנסיבות המקרה - נגועה בשניים - ראשית, התרשמתי כי לא היה מדובר בנקיטה בכח סביר ושנית, עשיית הדין העצמי הינה בהקשר לפלישה שאינה "טרייה" ומשכך, היא מנוגדת להוראות החוק. כך, אין עוררין כי הגגון נשוא התביעה היה קיים בשטח מזה שנים רבות - לענין זה, נתמכה הטענה בעדות התובעת אשר העידה כי רכשה את הדירה 6 שנים לפני האירוע נשוא התביעה כאשר הגגון כבר היה מותקן בחצר (ראה עדות התובעת בעמ' 4 שורות 2-4). על עדות זו לא חלק הנתבע אשר אין עוררין כי רכש את החנות השכנה מספר חודשים לפני האירוע נשוא התביעה וכן, אין עוררין כי בשעה שרכש את החנות כבר היה קיים הגגון. לאור האמור, הרי שפירוק הגגון והריסתו על ידי הנתבע - נעשו שלא כדין הואיל ואין עוררין כי מדובר בפלישה שעולה על תקופת 30 הימים הקבועה בחוק. באשר לסבירות הפעולה - כעולה מפורשות מחומר הראיות והעדויות בתיק, אין עוררין שאף לדידו של הנתבע, הגגון קרס בשעה שהנתבע ביקש להזיז את הגגון שבלט לתוך החצר וזאת, על מנת להגביה את הגדר המשותפת . לענין זה יודגש- הנתבע לא הסיר רק את חלק הגגון אשר פלש לתוך תחום חצרו אלא גרם להרס כולל של הגגון- לרבות החלק הבנוי בשטח התובעת. בהקשר זה העיד הנתבע כי בשעה שהוא ניסה להזיז את הגגון התמוטט כל הגגון (ראה עמ' 5 שורות 4-5). אוסיף ואציין כי טענתו של הנתבע ולפיה גג התובעת היה גג אסבסט מסוכן- לא הוכחה בפני. יתרה מכך, טענתו זו עומדת בסתירה לצילומי הגג אשר הוצגו על ידי התובעת, מהם עולה מפורשות וברורות כי הגג אינו עשוי מאסבסט אלא מפח גלי. אציין ואדגיש כי על ידי התובעת צולמו מספר תמונות ובכלל זה, תמונות של הגג טרם ההרס, תמונות של שברי הגג לאחר שנפל ותמונות של הגגון אשר הותקן לאחר ההריסה ומכלל התמונות אשר צורפו על ידי התובעת עולות אינדיקציות ברורות הקושרות בין הגגון המצולם לבין דירתה של התובעת. בניגוד לתמונות אשר צורפו על ידי התובעת - הנתבע הציג בפני בית המשפט תמונות של גג אסבסט ואולם, אין בתמונות כל אינדיקציה הקושרת בין התמונות האמורות לבין דירתה של התובעת ולענין זה - אדגיש כי התרשמתי שאין מדובר בגגון אשר הורכב על חצרה של התובעת אלא בגגון אחר. עוד אציין כי הנתבע הציג רק תמונות של הגגון טרם הפירוק כביכול ואולם, לא צילם ולא צירף כל תמונות המעידות על מצב הגג לאחר הפירוק - דהיינו שבריו - אשר יש בהן בכדי לתמוך בטענותיו בהקשר זה. משכך, הנני דוחה טענתו של הנתבע ולפיה הגגון המדובר היה גגון אסבסט מסוכן ומשכך הריסתו היתה מחוייבת המציאות. יתרה מכך, הנני קובעת כי הנתבע לא הוכיח כי הגגון היה מט לפול ורעוע כטענתו . בהקשר זה, אמינה בעיני עדותו של מוטי היינריך מטעמה של התובעת כי הגגון לא היה רעוע , עדות הנתמכת אף בתמונות אשר צורפו על ידי התובעת ומהן עולה כי מדובר בגגון שהוא לכאורה יציב וכן, כי בשבריו לא ניכרה ולו פיסת פח אחת שהיא חלודה. משכך, הנני קובעת כי התובע בפעולה רשלנית ולא סבירה - גרם להלכה ולמעשה להרס הגגון. אוסיף ואציין כי במסגרת הדיון בפני, שינה הנתבע את גירסתו כפי שהובאה במסגרת כתב ההגנה ולפיה, הדין והדברים בינו לבין התובעת נגע רק לנושא הריסת ופינוי הגג וכי מעולם לא הוסכם בינו לבין התובעת כי יהא עליו לתקן את הגג או לבנות גגון במקום זה שייהרס. כך, במסגרת הדיון בפני טען הנתבע כי לאחר שהגגון קרס הוא ביקש לתקן את הגגון ואולם, התובעת סירבה לכך (ראה עדותו בעמ' 5 שורות 5-7). העיתוי לשינוי גרסתו של הנתבע , כמו גם העובדה שהשינוי מהווה גרסה עובדתית המנוגדת לגרסה כפי שהובאה במסגרת כתב ההגנה מטעמו- יש בהם בכדי לפגוע במהימנות גרסתו של הנתבע. אוסיף ואציין כי מתוך שינוי הגרסה נמצאתי למדה כי הנתבע עצמו רואה עצמו כאחראי לביצוע התיקון והראייה- לטענתו ביקש בזמן אמת לבצעו על חשבונו. לאור האמור, הנני קובעת כי הנתבע בפעולה רשלנית ומנוגדת לדין גרם להרס הגגון של התובעת ומשכך, עליו לשפותה בגין הנזקים אשר נגרמו לה כפועל יוצא מכך. (ראה בדומה פסיקת בית המשפט השלום בנתניה בתא 2047/06 בוארון ציון נ' אהרון דניאל (11/4/07) ). משקבעתי כי על הנתבע לשפות את התובעת בגין הנזקים אשר נגרמו לה כפועל יוצא מהרס הגגון, הנני נדרשת לבחינת הנזקים לגופם. בהקשר זה, צירפה התובעת חשבוניות המעידות על כך ששילמה סך 1250 ₪ בגין פינוי הגגון ההרוס וכן, סך 2,750 ₪ בגין התקנת הגגון החדש. אציין כי התובעת אמנם התקינה גגון חדש במקום גגון ישן אשר היה לה ומשכך, לכאורה שיפרה מצבה ואולם, הואיל והגגון הישן היה בנוי על כל שטח החצר בעוד שהגגון החדש הינו בגודל הפחות מ - 25% מהגגון הישן, הרי שהנני סבורה כי התובעת זכאית למלוא עלות התקנת הגגון החדש כפי שהוכחה על ידה. באשר לטענת התובעת הנוגעת להשבת הוצאות הנובעות מעלות מונית לנסיעה לתחנת משטרת יפו לשם הגשת תלונה - הרי שהטענה לא נתמכה בקבלה ובנוסף, הנני סבורה כי הואיל ומדובר בנושא שהוא אזרחי , הרי שמלכתחילה לא היה כל מקום להגשת תלונה במשטרה. בנוסף, באשר לדרישת התובעת לתשלום הוצאות משפט וכן, הוצאות הנובעות מאובדן זמן ואחרות בסך 1,200 ₪ הרי שהואיל ואף אלו לא נתמכו בראיות כלשהן - הן יובאו לידי ביטויין בפסיקת הוצאות ההליך להלן. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן שהנתבע ישלם לתובעת סך של 4,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ( 7/10/10) ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪ . התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו בנוסף, בהפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין. גג