להלן פסק דין בנושא תביעת פיצוי על שימוש בחניה פרטית: תביעה לתשלום בגין שימוש ברחבת חניה של התובעת על ידי הנתבעת וכן, לשיפויה בגין נזקים אשר נגרמו לה בעטיים במהלך בניה אשר בוצעה על ידם. לטענת התובעת, הנתבעים בנו בית בצמוד לביתה ובמהלך הבניה, עשו שימוש ברחבת החניה שלה. לטענת התובעת בהתאם למוסכם בינה לביו הנתבעים היה עליהם לשלם לה סך של 150$ בגין כל חודש שימוש בחניה ואולם, הנתבעים הפרו התחייבותם ולא נשאו בתשלום כאמור במהלך 11 חודשי הבניה . משכך, לטענת התובעת, על הנתבעים לשלם לה בעבור השימוש בחניה סך של 6,600 ₪. זאת ועוד, לטענת הנתבעת, במהלך הבניה הרסו הנתבעים את הגדר אשר הפרידה בין שני הבתים ובנו גדר חדשה במקומה. לטענתה, בתוך הגדר הקודמת , אשר הייתה גדר נמוכה מצמחייה, עבר צינור המים שלה ומשנהרסה הגדר ונבנתה חדשה במקומה, תחת לטמון את הצינור באדמה , הונח הצינור לצד הגדר. לטענת התובעת לאחר פניותיה אל הקבלן מטעם הנתבעים, הוא נעתר לטמון הצינור באדמה ואולם, לשם כך, היא נאלצה לשלם לו סך 600 ₪. זאת אף זאת,לטענת התובעת, לאחר טמינת הצינור באדמה, נוצרה נזילה מהצינור אשר הוטמן - נזילה אשר לטענתה נובעת מהטמנת הצינור באדמה ואולם, הנתבעים סירבו לתקן את הנזילה ומשכך, היא נאלצה להזמין שרברב מטעמה ולשלם לו סך 1,740 ₪ בגין תיקון הצינור. לטענת התובעת, במהלך הבניה נגרמה לה עוגמת נפש רבה וזאת, הן לאור המתואר לעיל והן, כפועל יוצא מהתנהגות הקבלן אשר ביצע הבניה בעבור הנתבעים אשר דיבר אליה באופן לא יפה ובקללות ומשכך, היא זכאית לסך נוסף של 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקה. אציין כי במסגרת כתב תביעתה טענה התובעת גם לליקוי באבנים המשתלבות של רחבת החניה ואולם, במסגרת הדיון התברר כי , ככל שהיה ליקוי, הרי שזה לא קיים עוד הואיל ותוקן ומשכך, לא היה צורך בבירור עילה זו בדיון בפני. לטענת הנתבעים, אמנם טרם הבניה שקלו לעשות שימוש ברחבה של התובעת וזאת, על מנת להרוס את הגדר הקיימת בין הבתים וליצור אפשרות לגישה לביתם מכיוון זה ואולם, הן לאור דרישותיה הכספיות של התובעת והן, הואיל ומצאו פיתרון אחר של הריסת גדר בצד אחר - לא הבשיל המשא ומתן בין הצדדים לכדי הסכם - הם לא התחייבו לשלם לתובעת כל סכום שהוא ובנוסף, אף לא עשו כל שימוש ברחבה שלה. לטענת הנתבעים, עת פנתה אליהם התובעת , כבר בתחילת הבניה וטענה כי הקבלן אשר בונה בעבורם את הבית ו/או בעלי מקצוע המגיעים למקום, עושים שימוש בחניה, הם הודיעו לה מפורשות כי - ככל שנעשה שימוש - המוכחש על ידם - הרי שהוא אינו על דעתם ומשכך, על התובעת לנקוט בהליכים על פי כל דין לשם אכיפת זכויותיה הקנייניות ברחבת החניה והרחקת כל פולש או משיג גבול, ממנה. יתרה מכך, כתימוכין לטענתם בדבר העדר הסכמה לשימוש כנטען על ידי התובעת - מציינים הנתבעים כי ככל שנעשה שימוש על ידי מאין דהוא - נקטה התובעת בהליכים כגון הזמנת פקחים ו/או משטרה - דבר אשר יש בו בכדי להעיד על כך שגם לדידה לא היתה כל הסכמה בינהם שאם לא כן- ובאם הם משתמשים כדין ובתמורה כספית- מדוע הזמינה משטרה?! לחילופין ובהשלמה טוענים הנתבעים בהקשר לחניה כי ממילא לא הוכיחה התובעת כי הינה בעלת הזכויות בחניה ומשכך , אין היא זכאית לתשלום בגין השימוש בה. באשר לנושא הטמנת הצינור - הרי שלטענת הנתבעים, הצינור לא היה טמון באדמה מלכתחילה ומשכך, לא חלה עליהם כל חובה להטמינו. זאת ועוד, לטענתם ההתקשרות בנוגע להטמנת הצינור נעשתה באופן ישיר בין התובעת לבין הקבלן אשר הועסק בבנית ביתם והראייה- התובעת שילמה לו ישירות והוא אף הוציא חשבונית /קבלה על שמה. משכך, לטענת הנתבעים, ככל שיש לתובעת טענות הנוגעות לנושא ההטמנה הרי שעליה להפנותם אליו. באשר לנושא הנזילה הרי שתחילה, כאמור לטענת הנתבעים ככל שיש לתובעת טענות הנוגעות להטמנה עליה להפנותם לקבלן המבצע . יתרה מכך, הנתבעים מכחישים כל קשר סיבתי בין הנזילה לבין הטמנת הצינור ולטענתם התובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי כאמור. זאת ועוד, לטענתם התובעת החליפה, במעמד התיקון של הצינור קטע צינור באורך של 22 מ' בעוד שאין חולק כי קטע הצינור אשר הוטמן עומד על 8-9 מ'- דהיינו , לטענתם התיקון אשר בוצע על ידי התובעת הינו מעבר לתיקון נקודתי של נזילה בצינור המדובר. זאת אף זאת, במעמד הדיון התברר כי התובעת קיבלה החזר בסך השווה למחצית מעלות הטמנת הצינור ותיקונו מאת הדיירת האחרת בבנין ומשכך, לטענת הנתבעים ממילא אין היא זכאית להשבת מלוא הסכום הנטען על ידה אלא למחציתו בלבד. באשר לטענותיה של התובעת ולפיהן, הינה זכאית לפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לה בעטיו של הקבלן אשר בנה את ביתם, הרי שלטענת הנתבעים, ככל שאמנם נגרמה לתובעת עוגמת נפש מהתנהלותו של הקבלן, הרי שאין להם כל אחריות להתנהלותו זו והיה עליה לתובעו באופן ישיר. מבלי לגרוע מטענותיהם לעיל ולשם הזהירות הגישו הנתבעים הודעת צד שלישי כנגד הקבלן אשר ביצע את בניית ביתם, באשר לטענתם, ככל שיש ממש בטענות התובעת, הרי שטענותיה נובעות ממעשים או מחדלים של הקבלן ומשכך, עליו לשפותם בגין כל סכום אשר יקבע כי עליהם לשלם לתובעת. הצד השלישי מצידו הצטרף לכלל טענות הנתבעים ובכלל זה, טען כי לא עשה כל שימוש ברחבת החניה של התובעת, כי נושא הטמנת הצינור נעשה באופן מקצועי ואף בהנחה אשר ניתנה לתובעת בגינו , כי אין כל קשר סיבתי בין הטמנת הצינור לבין הנזילה - ככל שאמנם היתה וכי מעולם לא התייחס לתובעת באופן בלתי נאות, ההפך הוא הנכון הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לו בעטייה של התובעת אשר הטרידה אותו ואת הפועלים אשר עבדו בבית בתלונות סרק למשטרה או לפיקוח העירוני. דיון ומסקנות: במסגרת הדיון בפני, העידו התובעת, הנתבעים , הצד השלישי- מר אשר שיטרית ומפקח הבניה של התובעים - מר זאב בילגוריי. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות בתיק הנני סבורה כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי בהקשר לכל אחת מטענות התובעת. השימוש בחניה - אקדים ואומר כי התובעת לא הוכיחה כי הינה בעלים של רחבת החניה וכבר מטעם זה דין תביעתה בהקשר זה להדחות. כך, התובעת העידה באשר לרחבה המדוברת כי : "זו חצר שלי שרשומה על שמי ועל שם עוד 4 , אבל אנחנו חילקנו ביננו את החלוקה, שמצד אחד של הבניין יש 2 מקומות חניה, ומצד שני יש שני מקומות חנייה וחילקנו את השימוש כך לכל דייר יש חניה משלו. זה רכוש משותף . הרחבות רשומות כרכוש משותף." (עמ' 1 שורות 13-15). יתרה מכך, בהמשך עדותה הודתה התובעת כי כל רחבת חניה מיועדת לשני כלי רכב, - שלה ושל השכן שמעליה וכי אין קביעה בינה לבין השכן באשר לצד של כל אחד מהם - כך בעמ' 4 שורות 22-24 היא מעידה: "לא קבענו באיזה צד. באחד מהצדדים חנו המכוניות שלך ובצד השני חנתה מכונית השכן. לא קבענו ביננו באיזה צד" מן האמור נובע כי תחילה כי הרחבה הינה רחבה בבעלות משותפת של כלל הדיירים בבנין ואינה רק בבעלות התובעת ויתרה מכך,, גם החלוקה בדבר השימוש בחניה אינה מוגדרת עד סופה ולצורך הענין - הואיל ולא היתה הסכמה בין התובעת לבין השכן ,בדבר הצד של כל אחד מהם הרי שלכאורה יתכן שהנתבעים- ככל שאמנם חנו בחניה כנטען- חנו בחניית השכן ולא בחניית התובעת. יתרה מכך,טענותיה של התובעת באשר לעילה מכוחה היא זכאית לתשלום בגין השימוש לא היו קוהרנטיות. כך, במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי התמורה בגין השימוש מגיעה לה מכח הסכם בינה לבין הנתבעים. בניגוד לטענתה זו, העידה התובעת מפורשות כי כשנעשה שימוש בחניה היא הזמינה משטרה וכן, פיקוח עירוני. לענין זה, נשאלה התובעת על ידי הכיצד הזמנת הרשויות עולה בקנה אחד עם טענתה ולפיה, היתה הסכמה לשימוש והשיבה כי: "אם בית משפט אומר לי שלכאורה מהעדות שלי הוא למד שלא היתה הסכמה והראיה שהזמנתי משטרה, אני אומרת שזה נכון. אני תובעת את השימוש שלהם בחצר. מגיע לי על זה שהשתמשתם בחצר. מגיע לי על זה שכירות. " (עמ' 3 שורות 17-19)- דהיינו , התובעת שינתה גירסתה- הודתה כי לא היתה הסכמה בדבר השימוש וטענה , במסגרת העדות , כי דרישתה מבוססת על זכותה לתשלום בגין השימוש בפועל . טענתה של התובעת בהקשר זה הינה למעשה טענה לתשלום שכר ראוי בעד השימוש ואולם, טענתה זו מלבד היותה בניגוד לטענתה הראשונית ובסתירה לה (על כל המשתמע מכך מבחינת מהימנותה) - הינה טענה הטעונה הוכחה הן בדבר שימוש בפועל והיקפו והן, בדבר שווי השימוש - דהיינו שומתו. התובעת לא הביאה כל ראייה הנוגעת לשומת השימוש , לא הוכיחה את היקף השימוש (אלא הראתה שימוש נקודתי בלבד ) ויתרה מכך, אף לא הוכיחה כי הנתבעים עצמם היו אלו אשר עשו שימוש באשר אין עוררין כי השימוש ככל שנעשה - נעשה על ידי הקבלן אשר בנה בעבור התובעים את הבית - קבלן אשר אינו עובד של הנתבעים אלא הוא קבלן עצמאי ומשכך, אין הנתבעים אחראיים באחריות שילוחית לפעולותיו. לאור האמור, הנני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח זכות לתשלום בגין השימוש ברחבת החניה. הטמנת הצינור- אין עוררין והדבר עלה מפורשות מתוך העדויות ובכלל זה מתוך עדותה של התובעת, כי קודם להריסת הגדר ובנייתה מחדש - הצינור לא היה טמון באדמה (ראה עדות התובעת בעמ' 3 שורה 22 ) .לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת לתובעת עילה או זכות ובהתאם לה הינה זכאית לכך שהנתבעים יטמינו את הצינור באדמה. יתרה מכך, אין עוררין כי התובעת שילמה באופן ישיר בגין ההטמנה לקבלן אשר בנה את ביתם של התובעים ובכך, גילתה דעתה באשר לחובתה בתשלום כאמור . זאת אף זאת, רק במהלך הדיון ובמסגרת חקירתה הנגדית התברר כי התובעת קיבלה החזר בסך מחצית מעלות ההטמנה משכנתה (ראה עמ' 4 שורות 28-29) . בנסיבות אלו ברי כי , ככל שהיתה התובעת זכאית לתשלום כלשהו - הרי שהיתה זכאית למחציתו ולא לתשלום במלואו. תיקון הנזילה - לטענת התובעת כאמור, כפועל יוצא מהטמנת הצינור נגרמה נזילה בצינור אשר חייבה תיקונו. הנני סבורה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת נזילה כאמור וכן, להוכחת קשר סיבתי בין הנזילה לבין הטמנת הצינור באדמה. כך, מדובר בנושא שבמומחיות ולמרות זאת, התובעת לא הציגה כל חוות דעת התומכת בטענותיה המקצועיות והסתפקה בחשבונית המעידה על ביצוע תיקון נזילה סמוייה במסגרתה אף אין כל פירוט באשר לגורם לנזילה. למעלה מן הצורף אוסיף ואציין כי אין עוררין כי ההטמנה בוצעה בחודש מאי 2009, בעוד שהנזילה התגלתה בחודש מרץ 2010 (ראה עדותה של התובעת בעמ' 3-4 שורות 31-2 ) - משכך, לאור חלוף פרק זמן של כמעט שנה, הרי שלכאורה נותק הקשר הסיבתי בין ההטמנה לבין הנזילה. זאת אף זאת, הנני מקבלת טענתם של הנתבעים ובהתאם לה, ההטמנה בוצעה על ידי הצד השלישי שהוא קבלן עצמאי ובהתקשרות ישירה בינו לבין התובעת עליה מעידה החשבונית אשר הונפקה על ידו ישירות לתובעת. משכך, ככל שאמנם היה בהטמנה בכדי לגרום לנזק , הרי שאין לנתבעים כל אחריות לנזק זה . אוסיף ואציין כי גם לענין זה התברר כי התובעת קיבלה החזר המהווה מחצית מעלות התיקון מאת שכנתה ומשכך, ככל שאמנם היתה זכאית לפיצוי - הרי שהיתה זכאית רק למחציתו. עוגמת הנפש- תחילה, התובעת טענה לעוגמת נפש כפועל יוצא מהתנהגות הקבלן אשר בנה את ביתם של התובעים כלפיה. כמפורט לעיל- הואיל ומדובר בקבלן עצמאי אשר אינו עובד של הנתבעים הרי שהנתבעים אינם אחראים בגין התנהלותו והתנהגותו. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי אמנם עסקינן בתביעות קטנות ואולם, גם בבית משפט זה חל על התובעת הנטל להוכחת תביעתה בבחינת:"המוציא מחברו עליו הראייה" . בהקשר זה הנני סבורה כי התובעת לא הרימה הנטל המוטל עליה באשר טענותיה אינן נתמכות בראייה כלשהי מלבד עדותה ומשכך, הן בבחינת גרסה אל מול גרסתו הנגדית של הצד השלישי - ללא חיזוק ראייתי נוסף כנדרש. לאור האמור והמפורט לעיל,הנני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת זכאותה לתשלום כלשהו מאת הנתבעים ומשכך, דין תביעתה להדחות. בנסיבות אלו ומשנקבע כי אין לתובעת כל עילה או זכות כלפי הנתבעים ומשכך, אין הנתבעים חבים בתשלום כלשהו לתובעת - דין הודעת הצד השלישי להדחות. סוף דבר - התביעה וההודעה לצד שלישי נידחות. לאחר ששקלתי ולפנים משורת הדין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין. פיצוייםחניה