קניית ריהוט פגום

להלן פסק דין בנושא קניית ריהוט פגום - תביעת פיצויים: פסק דין בפניי תביעה של לקוח מול ספק רהיטים בגין טענה של פגם בריהוט. א. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי באופן כללי קיימים בשיטת המשפט הישראלי שני נטלי הוכחה: האחד - נטל ההוכחה במשפט הפלילי, המחייב שכנוע מעבר לכל ספק סביר והשני - נטל ההוכחה במשפט האזרחי, המסתפק ברמת שכנוע בדרגת הטיית מאזן ההסתברות. לא קיימת מידת הוכחה שלישית, אם כי בית המשפט יחמיר או יקל בדרישות אותן יעמיד לצורך הטיית מאזן ההסתברות בהתאם לנסיבות, ומטבע הדברים ככל שמדובר בטענה חמורה יותר, תידרשנה ראיות משכנעות יותר. במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא), כלומר פלוני התובע את אלמוני חייב להוכיח בראיות כי אלמוני אכן חייב לו. על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן, ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד; על התובע להוכיח את תביעתו במשקל של למעלה מחמישים אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת); בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%. בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע מוטל הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. נטל השכנוע הינו החובה להוכיח טענת בעל דין כלפי יריבו, בהתאם לדין המהותי. בד"כ יוטל נטל זה על שכם התובע. הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. נטל הבאת הראיה הינו חובה דיונית הטפלה לחובת נטל השכנוע ומשמעותה החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע ותמיכה ביסודות המקימים את עילת התביעה. על כן יפתח התובע את מסכת הראיות ובסיומה רשאי הנתבע להביא ראיותיו. לעניין היריב, משמעות הנטל הינה הבאת ראיות להשמטת הבסיס מתחת הראיות שהובאו לחובתו. לדוגמא ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שביהמ"ש יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע ביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זה? אם ימציא לביהמ"ש כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקבל על ביהמ"ש לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלו, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז ביהמ"ש יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסוק אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות. במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע. הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה. אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי די בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. 2. לאחר עיון ולימוד מסמכי בי-הדין ושמיעת הצדדים, אני קובעת כי התובעת לא הצליחה למעשה להרים נטל ההוכחה. לאמיתו של דבר, שוכנעתי כי בהתנהגות התובעת יש לראות חוסר אחריות מסוים באשר לא חקרה ולא בדקה מספיק לעניין הטיפול בכיסאות בעת רכישתם, ביודעה היטב כי היא גרה במקום לח ביותר, כדבריה: "ממש על הים". התובעת מודעת היטב להשפעות הלחות הגבוהה על מגוון התכולות בבית, כגון ריהוט, בגדים וכו'. התובעת רכשה פינת אוכל יקרה ביותר. כל כיסא פינת אוכל ערכו אלפי שקלים. פינת אוכל נקנית פעם במספר שנים. בבואה, כאדם סביר לרכוש ריהוט יקר במיוחד לביתה, כאשר היא יודעת על השפעות הלחות על התכולה בבית ועל כן היא ציינה זאת במפורש בפני המוכרת, היה עליה ליזום, גם אם לא קיבלה הסבר מהמוכרת, קבלת הבהרות לגבי אופן הטיפול. כמו כן, הוצג בפניי מסמך, נ/1, אשר התובעת, ברוב הגינותה, הודתה כי היה מצוי בידיה אשר מבהיר היטב כיצד יש לתחזק את הרהיטים אך לדבריה "מי קורא את המסמכים האלה?". התובעת שמה עצמה כמיתממת בכל הקשור לעניין זה. לטענתה, כל מה שרצתה זה לרכוש ריהוט יפה שישמר בתנאי לחות קשים, ללא כל צורך בטיפול וללא כל סכנה כי יחליד. התובעת לא ראתה עצמה אחראית על תחזוקת הכיסאות ולא עשתה כל מאמץ, אפילו לא ידי בדיקה מילולית מול המוכרת לברר כיצד ניתן לתחזק רכוש כה יקר בתנאי לחות קשים. ועתה, לאחר שהתעלמה התעלמות מוחלטת כבת יענה מנושא הטיפול בכיסאות בתנאי לחות קשים, מבקשת מעבר למה שהוצע לה על ידי המוכרת, לקבל סכומים נוספים, כעוגמת נפש. כמו כן, עלי להוסיף ולהדגיש כי בעלה של התובעת עוסק בסוגי מתכות הקשורים לעבודתו ואין ספק שכאשר בני הזוג רכשו יחדיו את פינת האוכל היקרה, ידע הבעל לומר את דברו בעניין סוג המתכת המיוחד (ניקל כרום) והשפעת הלחות עליו. אך גם ידע זה לא מביא את התובעת לידי המאמץ הקל שבקלים לבדוק כיצד שומרים ומטפחים ריהוט יקר. 3. מר יגאל, מנהל החברה, הציע, ברוב אדיבותו, כפי שהציע בעבר כמפורט בסעיף 10 בכתב ההגנה, כי יחליף את רגליי הכיסאות לאחר שבירר שהיצרן מחזיק רגליי כיסאות זהים, וכן יספק ספריי השמן לצורך התחזוקה השוטפת, (3 בקבוקים) למשך 3 שנים, מיום קבלתה את הכיסאות. 4. הנני נותנת תוקף של פסק דין להצעת נציג הנתבעת מר יגאל. לאור כל המפורט לעיל, איני רואה כל מקום, ובמיוחד לאחר הצעה זו, להעניק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש או הוצאות. רהיטים (תביעות)