רשלנות מקצועית עורך דין פלילי

להלן פסק דין בנושא דחיית תביעת פיצויים בגין רשלנות מקצועית עורך דין פלילי: 1. התובע היה לקוחו של הנתבע ובמסגרת זו ייצג הנתבע את התובע בהליכים שונים. בתביעה זו, מתייחס התובע לייצוג אותו ייצג הנתבע את התובע בבית משפט השלום בירושלים בת"פ 2717/07 (להלן: "התיק הנ"ל") וטענת התובע היא, שעל הנתבע לשלם לו פיצוי כספי בסך של 30,000 ₪ בשל התרשלות בתפקידו הבאה לידי ביטוי בכך, שהנתבע ביצע רשלנות במשפט ולא טיפל בתיק כנדרש וכתוצאה מכך נגרם לתובע זנק בלתי הפיך של הרשעה פלילית ולא סיפק את שירותיו. עוד טוען התובע כנגד הנתבע, שהנתבע היתל בו פעמים רבות וגרם לו נזק כספי של 10,000 ₪ בשל כך שלא ביצע עבודתו נאמנה. טענה נוספת מעלה התובע כנגד הנתבע והיא, שהנתבע לא השיב לו הוצאות אגרה - כפי שקבע השופט ובנוסף לכך, מלין התובע על כך, שנגרם לו עוול גדול כתוצאה מכך, שביום הדיון הסופי שלח עו"ד מתמחה, שהנתבע לא הכירו. 2. הנתבע ביקש, בכתב ההגנה, לדחות את תביעת התובע היות וטענות התובע הן חסרות שחר ובין היתר מעלה הוא את הטענות הבאות: א. א) התובע זכה לייצוג משפטי מיטיב וראוי ותוצאות הייצוג מעידות על כך. הנתבע מתאר בקצרה במה הואשם הנאשם ומה הייתה תרומתו בייצוגו על מנת להשיג התוצאה הטובה ביותר. במסגרת הייצוג הגיע הנתבע - בהסכמת התובע - להסדר טיעון מקל עם ב"כ המאשימה, לפיו יודה התובע בעבירה המיוחסת לו בתיק הנ"ל, לא יורשע ויישלח לקבלת תסקיר שירות המבחן, אשר יבחן וימליץ האם יש מקום לסיום התיק ללא הרשעה. ב) בין לבין, אירעו שני אירועים שלא היו תלויים כלל בנתבע ובשירות שנתן לתובע: האירוע הראשון נבע מכך, שפרקליטות המדינה החליטה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי וערעורה התקבל ועונש אי ההרשעה שונה והומר בהרשעה, אך יתר מרכיבי העונש נשארו על כנם. האירוע השני, נבע מכך, ששירות המבחן גילה, שלא חלף זמן רב מאז תסקירו הקודם, והתובע הסתבך פעם נוספת ולכן שירות המבחן חזר בו מהמלצתו החיובית בעניינו של התובע. ב. הנתבע מכחיש את טענת התובע, שהוא שלח מתמחה לייצג את התובע, אלא שלח עו"ד ממשרדו היות והנתבע עצמו היה בהתאוששות לאחר ניתוח, אך עם זאת, נדחה מועד הדיון וביום 23.2.10 ובהסכמת התובע ובסיוע עוה"ד ממשרדו של הנתבע, ולנוכח המלצת בית המשפט גובש הסדר טיעון חלופי והכל בהסכמת התובע. 3. בטרם אחליט לגופו של עניין, ברצוני לציין שלושה אלה: ראשית, תביעה זו הוגשה לבית משפט זה, כאשר בעצם אפשר היה לטעון, שמבחינת הסמכות המקומית, אין לבית משפט זה הסמכות, יען כי אין היא נכנסת לאחת החלופות של תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז-1976 (מקום מגוריו של הנתבע, מקום יצירת העילה - ירושלים וכו') אך מאחר ולא נטענה טענה כזאת, יש לראות בעצם ניהול הדיון הסכמת הצדדים להעניק סמכות מקומית לבית משפט זה. שנית, התובע לא פרט בכתב התביעה את כל העובדות הרלוונטיות, אלא בעדותו בבית המשפט, הקריא את טענותיו בהרחבה וטענותיו נרשמו בפרטיכל, כפי שנאמרו. גם בעניין זה, היות ולא הייתה התנגדות - אפשרתי לתובע להעלות את טענותיו, כפי שהועלו. שלישית, היות ומשפט זה עניינו באירועים שאירעו בין עו"ד ולקוח, ביקש הנתבע בכתב ההגנה להסיר את החסינות על מנת שיוכל להעלות בבהירות את טענותיו. התובע נשאל לעניין זה ולאחר שנתן הסכמתו, שמעתי את הצדדים לגופו של עניין וכל צד העלה את טענותיו. 4. א. אין כלל מחלוקת בשאלת החבות אותה חב עו"ד כלפי לקוחו, אך השאלה שאכן שנויה במחלוקת היא: האם הוכיח התובע, שהנתבע לא פעל על פי אותה חובת זהירות והאם הוכיח התרשלות בפן הייצוגי את התובע. ככלל, לצורך הוכחת חבות עורך-דין בעוולת הרשלנות, על הלקוח להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהתרשלות עורך-הדין. עליו להוכיח, בין היתר, לפי מאזן ההסתברויות, קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות עורך הדין, לבין הנזק הנטען. לצורך כך, על הלקוח להראות כי אלמלא מעשיו או מחדליו הרשלניים של עורך הדין היה נמנע נזקו הנטען. ב. כל שעלה בדיון זה הוא, שהנתבע פעל לפי שיקול דעתו המשפטית ובחלקים האופרטיביים קיבל את הסכמת התובע ולא הוכח בפני שהייתה טעות בשיקול הדעת של הנתבע. בעניין זה, ניתן גם לומר, שגם אם יטען התובע שהייתה טעות בשיקול דעת - דבר שלא הוכח - הרי שטעות בשיקול דעת גרידא אינה בבחינת רשלנות ואינה גוררת חיוב בפיצויים ובלבד שיוכח שהנתבע שקל כמיטב יכולתו להיטיב עם הנתבע. (ראה ע"א 735/75 מרדכי רויטמן, עו"ד נ' יצחק אדרת, עו"ד, פ"ד ל(3), 75, 80-81 (1976) התובע לא הוכיח כלל, שהפעלת שיקול דעתו המקצועית של הנתבע במהלך הדיון הפלילי הייתה מוטעית, קל וחומר שלא הוכיח ששיקוליו של הנתבע - הם אשר גרמו לנזק כלשהו לתובע. ג. צורת ניהול משפט נתון לשיקול דעתו של עוה"ד ולא הוכחה רשלנות כלשהי בצורת הניהול, אלא שהתוצאות אליהן הגיע הנתבע עם ההגעה להסדר הטיעון מצביעות על כך, שהנתבע עשה ככל יכולתו, תוך הפעלת שיקול דעתו המקצועית כמיטב יכולתו וללא שיקולים זרים על מנת לקבל תוצאות טובות עבור התובע. ד. א) עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין, שלושה מרכיבים לה : ההתרשלות, החובה שלא לנהוג כפי שנהג, והנזק. ההתרשלות היא עשיית מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או עשיית מעשה שלא במיומנות המקובלת במקצוע פלוני ; ולעניין לימוד סניגוריה בידי עורך-דין, הרי חוסר מיומנות משפטית מקובלת, ומעשים ומחדלים אשר עורך-דין סביר ונבון נשמר היה מפניהם באותן נסיבות - הרי זו התרשלות וכלפי הלקוח שלו מוטלת חובה פשוטה על עורך-דין לנהוג באותה מיומנות ולהימנע מאותם מעשים ומחדלים. ב) חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול - דעת במסגרת הנתונים המשפטיים - המהותיים והדיוניים - הקיימים. וכבר נקבע בע"א 735/75 הנ"ל, שאין שום חובה מוטלת על סניגור לטעון טענות או לשאול שאלות אשר לקוחו דורש ממנו או מורה אותו לטעון או לשאול : נהפוך הוא - החובה המוטלת על הסניגור היא לשקול דעתו שלו, ואסור לו לדחות שיקול-דעתו שלו מפני רצונו או הוראותיו של לקוחו. סניגור הנוהג בניגוד לדעתו השקולה, אך מפני שלקוחו דורש זאת ממנו, מפר חובתו כלפי לקוחו - ואין נפקא מינה לעניין זה שהלקוח אינו יכול לבוא עליו בטרוניה ובתביעה אם הוא נהג לפי הוראותיו, כשם שאין נפקא מינה אם לגופו של עניין צדק הלקוח וטעה הסניגור. יש בעצם סירובו של הסניגור לעשות רצון לקוחו משום אינדיקציה שהסניגור אמנם מילא חובתו כלפיו לשקול בדעתו שלו - ומבחינת קיום החובה המוטלת על סניגורו, אין הלקוח יכול לבוא עליו אלא בתרעומת בלבד, אבל לא בתביעת נזיקין, אם טעה בשיקול-דעתו. ה. א) התובע השמיע בפני בית משפט זה, טענות כנגד טיב הייצוג שניתן לו על ידי הנתבע, אשר לטענתו השיג תוצאות בלתי מקוות, אך טענות אלה לא הוכחו והעובדות שהוכחו מצביעות על כך, ששיקול דעתו של הנתבע הביאו לתוצאות חיוביות באותו משפט, ברם המשך העניינים אשר סיבכו את התובע, כלל לא היו תלויים באופן ייצוגו של הנתבע. ב) התובע גם טוען, שהנתבע לחץ עליו להודות בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ובהמשך לכך הגיעו להסדר טיעון. הנתבע מאשר את טענתו של התובע, שהוא זה אשר המליץ בפניו להודות בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ולקבל ההסדר הטיעון, אך אני מקבל את טענתו של הנתבע, שהמליץ כך לאחר שהכיר את חומר הראיות וכדבריו: "אני במפורש המלצתי לו להודות בכתב האישום. כמי שלמד את חומר הראיות בתיק, הבנתי שאין שום סיכוי בתיק הזה לסיים אותו בזיכוי ולכן ההעדפה המשפטית שלי הייתה בהתחלה, אי הרשעה ולאחר מכן לאחר שהבנתי ששירות המבחן לא ימליץ על אי הרשעה, העדפתי לסיים את זה במאסר על תנאי." (עמ' 2 לפ', ש' 20-23). לאור העובדות הנ"ל, אין לומר שהנתבע לא הפעיל שיקול דעת משפטית בהתאם לחומר הראיות שהיה בפניו. ג) מגזר הדין, שצרף התובע לכתב התביעה ואשר ניתן על ידי כב' סגנית הנשיא נאמר במפורש, שהסדר הטיעון הוצע לאור ההתפתחויות שהיו במצבו של התובע ומלכתחילה הגיעו הצדדים להסדר לפיו יושתו על התובע עבודות לתועלת הציבור ללא הרשעה, ברם כב' סגנית הנשיא גם מציינת: "ורק בשל הרשעתו של הנאשם בינתיים בתיק אחר אין עוד טעם בקיום ההסדר הקודם. מטעם זה גם מסתיים התיק בהרשעה וקנס ללא מאסר על תנאי". (ראה בגזר הדין המצורף לכתב התביעה). מהאמור בגזר הדין עולה, ששינוי הנסיבות מאז הגעת ההסדר ועד לענישה שבאה לידי ביטוי בגז"ד הנ"ל - לא נבעה מרשלנותו של הנתבע, אלא שהנאשם לא יכול היה לגבור על יצרו ותוך כדי מהלך הדיון עבר עבירה נוספת - דבר שנלקח בחשבון בעת מתן גזר הדין. אלה, כמובן, אירועים חיצוניים ותוצאת המשפט אשר נבעו כתוצאה מאותם אירועים, לא נבעה מהיעדר ייצוג ענייני של הנתבע. ו. א) התובע לא רק השמיע טענות נגד הנתבע, אלא גם השמיע ביקורת על אופן הייצוג, ברם טענות אלו, שאגב לא הוכחו, גם לא מגלות עילה של התרשלות. אין להוציא מכלל אפשרות, שללקוח מסוים תהא ביקורת מוצדקת, אך לא כל ביקורת מביאה באופן גורף לרשלנות וביקורתו של התובע לא גילתה כלל עילת רשלנות וטענות אלו לא הוכיחו כהוא זה, שהנתבע לא השתמש במיומנות הדרושה. התובע מציין, בעדותו בבית המשפט, את התנהגותו של הנתבע כלפיו וכינה זאת כהתנהגות נבזית ותת אנושית ועוד מעלה התובע טענות שונות כנגד הנתבע, ברם אלו נשארו בגדר טענות בלבד, אשר לא הוכחו ולו לכאורה. (ראה דברי התובע בעמ' 1 לפ'). ב) טענתו של התובע, על כי בשלב מסוים ביקש הנתבע להתפטר מייצוג היא אמנם טענה נכונה, ברם כפי שמצינו בפרטיכל בית המשפט, נתן הנתבע הסבר לכך לבית המשפט ובסופו של יום המשיך הנתבע לייצג את התובע. נכון הוא, שבדיון מסוים התייצב עו"ד אחר ממשרדו של הנתבע לייצג את התובע, ברם גם בעניין זה מצינו, שבהופעת עוה"ד האחר לא נגרם לתובע נזק כלשהו, שכן בעת שהגיע דיון בנושא אשר היה בטיפולו של הנתבע, ביקש עוה"ד שלא להיכנס לזה ולדחות את הדיון על מנת שאותו נושא יידון בנוכחות הנתבע אשר טיפל בעניין (ראה עמ' 2 לפרטיכל הדיון בת"פ 2717/07). ז. המרכיב השלישי של עוולת הרשלנות הוא הנזק. הנזק הנטען על ידי התובע הוא בהרשעתו ובענישתו. גם לעניין זה עלי להדגיש, שההרשעה והענישה לא נבעה מרשלנותו של הנתבע - והתובע גם לא הוכיח רשלנות כזאת- אלא נבעה מגילוי פרטים על הנאשם או ממעשים של הנאשם, אשר בוצעו לאחר שהגיעו להסדר טיעון. זאת ועוד, הנזק לו טוען התובע - ואין כאן עניין של נזק כאשר התובע נשפט בגין עבירה שביצע- אינו קשור כלל ישירות לנתבע, משום שהתוצאה הסופית בעניינו של התובע ניתנה על ידי בית המשפט ובעצם מתן ההכרעה על ידי בית המשפט - מבלי להוכיח שההכרעה ניתנה בשל מחדליו של הנתבע- אין לו לתובע מה להלין על הנתבע אלא שמעתה ואילך - מיום מתן ההכרעה - עמדה לתובע אפשרות הערעור, אם התוצאה לא נראתה לו. 5. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דין זה, משלא נמצאה כל רשלנות מקצועית בפעולותיו של הנתבע, אני מחליט לדחות את התביעה. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. עורך דיןמשפט פלילירשלנות מקצועיתרשלנות