להלן פסק דין בנושא תביעה נגד בנק יהב: ביום 09.03.08 העניק הנתבע, בנק יהב לעובדי המדינה (להלן: "הבנק") לנכדה של התובעת הלוואה על סך של 100,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), כאשר התובעת שימשה כערבה להלוואה, וכבטוחה לערבות הנ"ל פתחה התובעת ביום 09.03.08 תוכנית חיסכון בבנק בשם "תשורה פלוס" והפקידה בתוכנית החיסכון את הסך של 100,000 ₪ (להלן: "תוכנית החסכון"). יצוין, כי התובעת, ומלבד היותה לקוחה וותיקה, היא גמלאית הבנק ואף הקימה בשעתו את סניף הבנק בחיפה. בחודש אוקטובר 2008 התובעת חלתה במחלה קשה, אושפזה לתקופה ממושכת ושוחררה לביתה בחודש מאי 2009 כשהיא זקוקה להשגחה של 24 שעות של מטפלת צמודה. בכתב תביעתה טוענת התובעת כי יומיים לאחר שחרורה מבית החולים התקשרה לביתה מנהלת סניף הבנק בחיפה והודיעה לה בבוטות כי הנכד אינו משלם את ההלוואה ואף דרשה ממנה לפרוע ההלוואה לאלתר. ואכן למחרת השיחה, ביום 14.05.09, קיבלה התובעת מכתב מהבנק לפיו קיימת יתרת חובה בגין הלוואה שלא שולמה על ידי הנכד וכי עליה לסלק את החוב, אחרת יפתח הבנק נגדה בהליכים משפטיים. התובעת טוענת כי פקידי הבנק היו מודעים למצבה הרפואי הקשה מתוך היכרות אישית עמה, והם ניצלו את מצבה הרפואי לרעה והחלו להפעיל עליה מכבש לחצים על מנת שתפרע את תוכנית החיסכון לטובת ההלוואה. התובעת ובני משפחתה הודיעו לבנק כי אין ברצונם להתנער מערבות התובעת להלוואה אך הם דרשו פרטים אודות הפיגור והחוב שנוצר אך התובעת לא קיבלה כל מידע אודות החוב מהבנק. התובעת טוענת עוד, כי הציעה לבנק לשלם את החוב שנוצר בהלוואה ומעתה ואילך תתחייב לשלם את תשלומי ההלוואה במקום הנכד על פי לוח הסילוקין המקורי אך הבנק סירב לקבל הצעה זו והמשיך להפעיל לחצים על התובעת, שאם לא תשלם מיידית את החוב יפתחו נגדה בהליכים משפטיים. התובעת נאלצה להסכים לפירעון ההלוואה וביום 16.6.09 משך הבנק מחשבונה הפרטי של התובעת ובאישורה סכום של 92,401.5 ₪ עבור פירעון ההלוואה אלא שהתובעת טוענת כי מאוחר יותר התברר לה כי סילוק ההלוואה היה על סך 90,380.67 ₪ בלבד כך שהבנק גבה ביתר סך של 2,020.83 ₪ ללא כל הסבר. לא זו אף זו: התובעת מוסיפה וטוענת, כי לאחר פירעון ההלוואה היא הגיעה ביום 23.8.09 מלווה בבתה לבנק ואז התברר לתדהמתה כי לא היה כל פיגור בהלוואה, כך שלטענתה לא היה כל בסיס לדרישת פקידי הבנק לפרוע מידית את יתרת ההלוואה והבנק הוליך אותה שולל וניצל חולשתה הפיזית והנפשית כדי לכפות עליה לסלק ההלוואה מתוך כספי תוכנית החיסכון תוך שהוא מסתיר ממנה את המסמכים והפרטים האמיתיים של ההלוואה. מנגד, הבנק טוען כי בחודשים 3/09 ו - 5-6/09 חזרו החיוביים החודשיים לפירעון ההלוואה ועל אף שבחודשים 5-6/10 נרשם בדו"ח הבנק "בוצע התשלום" בפועל התשלום לא בוצע וההחזרים הועברו לחשבון פיגורים, כלומר, בכל הקשור להמשך המעקב הרגיל של ההלוואה מצוין בדו"ח כי "בוצע תשלום", אך מאחר והחיוב הוחזר, הוא הועבר לחשבון פיגורים שנגבה בנפרד מהגבייה הרציפה של ההלוואה. הבנק טוען כי נעשתה פנייה טלפונית בטרם נשלחו המכתבים לתובעת על מנת לרכך את הקושי בקבלת ההתרעה ולמנוע אצל התובעת תחושה של ניכור. זאת ועוד, מנהל הסניף דהיום, מר ברי אשכנזי הגיע במיוחד לבית התובעת והציג בפניה את הפיגורים בהלוואות. הבנק טוען עוד, כי בכתב תביעתה התובעת מעלה טענות עובדתיות סותרות ודומה, כי התובעת מבקשת לאחוז בחבל משני קצותיו. כך, מחד התובעת חוזרת ומלינה על כך שהבנק פרע שלא כדין את ההלוואה שנכדה נטל, ומאידך בתביעתה התובעת אינה מבקשת מהבנק את כספי הקרן, כי אם את אובדן הרווחים על תוכנית החסכון בלבד. התובעת מודה כי היא זו שביקשה לפרוע את ההלוואה שנטל הנכד כך שלמעשה אין לה כל עילת תביעה כנגד הבנק. התובעת הנה בנקאית וותיקה המבינה היטב את משמעות התחייבויותיה הבנקאיות באשר ההיגיון שעומד מאחורי החלטת התובעת הנו ברור שכן הריבית המשולמת על ההלוואה גבוהה מהריבית שמתקבלת על החיסכון. הבנק מוסיף וטוען, כי נמסרו הודעות חוזרות ונשנות אודות הפיגורים בהלוואה, הן לנכד והן לתובעת, ומכל מקום, התובעת מודה בכך שעודכנה על הפיגורים בהלוואה בחודש מאי 2009. הבנק פנה לנכד פעם אחר פעם הן בעל פה והן בכתב בדרישות לעמוד בתנאי ההלוואה והתחייבויותיו האחרות, ונוצר חשש כבד בבנק לכך שהנכד לא יעמוד בהתחייבויותיו לפירעון ההלוואה. למותר לציין, כי לאחר הדין שהתקיים בפניי, הנבק המציא לתיק בית המשפט עותק מההתראות בכתב שנשלחו לנכדה של התובעת. דיון והכרעה: אקדים ואציין, כי תמוהה בעיניי העובדה, כי התובעת בחרה שלא לזמן את נכדה למתן עדות מטעמה. שלא לדבר על כך, שהתובעת בחרה שלא לצרפו כנתבע נוסף בתביעתה, במיוחד לאור טענתה בכתב תביעתה, כי הבנק לא מיצה מלוא ההליכים כנגד החייב העיקרי, נכדה. ולגופו של עניין: עיון בתדפיס תנועות לחודש יוני 2009 של הבנק מעלה כי בחודשים מרץ, מאי ויוני 2009 חזרו החיובים החודשיים לפירעון ההלוואה ולעניין זה אני מקבלת את טענת הבנק כי למרות שבחודשים מאי -יוני נרשם בדו"ח "בוצע התשלום" הרי שבפועל, על פי תדפיסי הבנק, התשלום לא בוצע והוא הועבר לחשבון פיגורים. מעדות נציגות הבנק עולה כי הבנק דאג לבצע החזרות טכניות ונמנע מגביית עמלות מיוחדות בגין אי פירעון ההלוואה וזאת עקב ההיכרות הממושכת עם התובעת ויש בכך כדי להעיד על היחס המיוחד שקיבלה התובעת מהבנק. התובעת טענה בדיון ההוכחות מיום 26.1.2011 כי: (עמ' 4 שורות 7-11): "הם לא היו מוכנים לתת לי שום מסמך לגבי החוב, לא היו מוכנים לתת לי אינפורמציה מה הפיגור, ביקשתי שיתנו לי מסמכים שיגידו לי מה החוב, אני הלכתי בחשיכה. פניתי עם מכתב לאלה שאומר שאני רוצה לשלם את הפיגור ולהמשיך לשלם את ההלוואה כסדרי, אני לא מתכחשת לערבות שלי ולא לפיקדון שיש, אם העצה שלי להמשיך לשלם בתשלומים לא מתקבלת, העצה של אלה זה לשלם מתוך הפיקדון, זו לא הייתה היוזמה שלי, זו הייתה היוזמה של אלה". טענה זו של התובעת אינה מתיישבת בקנה אחד עם מסכת העובדות שנפרשה בפני שלפיה התובעת המשיכה לקבל יחס מיוחד מהבנק, כאשר מנכ"ל הבנק יצר עמה קשר טלפוני לבירור העניין ולבדיקת טענותיה ומנהל הסניף הגיע לביקור בביתה והסביר לה את התחייבויותיה לבנק בשל הערבות עליה היא חתומה והציג בפניה את המסמכים המעידים על פיגור בהלוואה. אף מהתכתבויות בין הצדדים עולה כי נציגי הבנק שוחחו מספר פעמים עם התובעת ודווקא בשל ההיכרות המוקדמת עם התובעת, כמי שעבדה כמנהלת סניף הבנק במשך עשרות שנים, הבנק לא המתין למשלוח מכתב ההתראה ופנה אל התובעת מיד ובאופן אישי והתריע בפני התובעת והסביר לה אודות הפיגורים בהלוואות. כך העידה בפניי נציגת הבנק, הגב' אלה פרנקו: "בחודש מרץ 09 אנחנו פנינו לנכד בבקשה להסדיר את הפיגורים כאשר אנחנו מחויבים להודיע לערב שיש פיגור, לא יכולנו לדבר עם התובעת והתקשורת הייתה דרך בן זוגה, בעלה, מר פרוכטר. אולי בחודש אפריל, אני באופן אישי קיבלתי מכתב חתום על ידי התובעת שכתוב שהיא מבקשת לצאת מערבותה. המכתב הוחזר למר פרוכטר בבקשה להודיע לתובעת שאין אפשרות לצאת מהערבות בצורה כזו". בהמשך העידה הגב' אלה פרנקו כי: "אני ביקשתי שיצרו קשר עם התובעת כדי באמת להודיע לה ושלא ישלחו מכתב דרישת חוב שהניסוח שלו הוא ניסוח מאוד קשה. לאחר שראינו שהתובעת רוצה לצאת מהערבות, ראינו שהיה כדאי לנו להתחיל את התהליך כמו שאנו עושים אצל כל חייב אחר, הוצאנו מכתב דרישת חוב, הוא הגיע לידיה", כך, שאין בידי לקבל את טענת התובעת כי זכתה ליחס מחפיר ולא מתחשב מהבנק. הבנק לא הפר את חובותיו כלפי התובעת ואני סבורה כי אין בהתנהלות הבנק משום הפעלת לחץ פסול על התובעת כפי שהיא טוענת. לא זו אף זו: בסופו של יום, בחודש מאי 2009, התובעת מודה בכך, כי הבנק שלח לה התראה בכתב. כאמור, התובעת טענה וחזרה וטענה, כי הבנק הפעיל עליה לחצים כבדים על מנת שתפרע את ההלוואה תוך שהם מנצלים את מצבה הרפואי הקשה ובכוונת זדון, אלא שטענות אלו נותרו בגדר טענות המבוססות על תחושתה הסובייקטיבית של התובעת ותו לא. למותר לציין, כי לפי סעיף 2(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, אין על הבנק חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח. על כן, אם הבנק החליט ליתן אשראי, הוא רשאי להתנות את מתן האשראי בתנאים, הן לגבי היקף הביטחונות והן לגבי ויתור על טענות שיש ללקוח כלפיו. במקרה דנן, הבנק היה מוכן לאשר את מתן ההלוואה בכפוף לשתי הבטוחות שלעיל ושהתובעת הסכימה להן מרצונה החופשי. כפיה או לחץ כפי שטוענת התובעת כי נעשה כלפיה על ידי הבנק, מתקיימת כאשר צד לחוזה כופה את ההתקשרות על הצד האחר בכח או באיום (ס' 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973). במקרה דנן אין כל טענה בדבר הפעלת כח או איום מלבד, טענה לפיה הבנק איים שיפנה לערכאות המתאימות ועל כן אין עסקינן בכפייה. באשר לטענת העושק, עושק מתקיים כאשר צד לחוזה מנצל את מצוקתו של הצד האחר לשם התקשרות בחוזה שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ס' 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973). מדובר בשני תנאים מצטברים אשר אינם מתקיימים כלל בענייננו. הבנק פעל כדין והתריע בפני התובעת על החוב שהצטבר כמי שערבה לחוב זה. ברי כי בנק הפונה בכתב אל ערבים ומיידעם בנוגע לחוב ודורש מהם לסלק החוב על פי תנאי הערבות נוהג באופן סביר, ואין בכך משום הפעלת לחץ פסול זאת ועוד, התובעת, כמי שניהלה את סניף הבנק במשך עשרות שנים, הייתה מודעת היטב לטיבה ולטבעה של הערבות שהעניקה לבנק בגין ההלוואה שנטל נכדה. אין בידי אף לקבל את טענת התובעת כי מטרת הבנק הייתה לגרום לה לפרוע את ההלוואה כולה תוך שהוא נמנע מלקבל את הצעתה לשלם את החוב ולהמשיך את תשלומי ההלוואה מדי חודש במקום נכדה. לעניין זה העידה הגב' אלה פרנקו כי: "...הבנק רצה מאוד שההלוואה תמשיך כי מדובר בריבית שהיא גבוהה יותר. ורצינו וביקשנו שהיא תמשיך, זאת אומרת שנתנו לה מספר חלופות, האחת זה באמת לסגור את זה מול החיסכון, השנייה זה להמשיך את ההלוואה ולא הופעל פה לחץ לחלוטין. בכתב התביעה יש מכתב שמצורף לכבוד גב' אלה פרנקו (נספח ו' לכתב התביעה) ומעולם לא קיבלנו אותו ואם היינו מקבלים את המכתב הזה זה בדיוק מה שרצינו, היינו שמחים להמשיך את ההלוואה, היינו נהנים גם מניהול ההלוואה בריבית וגם מניהול החיסכון, היינו נהנים משני העולמות וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. רצינו לסגור את הפיגורים, לא היינו מודאגים בכלל." עדותה של הגב' אלה פרנקו יצרה עליי רושם אמין ומהימן ביותר. עדותה אף מתיישבת עם ההיגיון הכלכלי והעסקי. הגיוני הוא כי לבנק לא היה כל מקום לחשוש מאי פירעון ההלוואה שכן היו בידיו שתי בטחונות, האחד שיעבוד תוכנית חיסכון על שם התובעת בגובה 100,000 ש"ח והשני היות התובעת ערבה להלוואה זו. מבחינה כלכלית עסקית הגיוני הוא שהבנק יעדיף להמשיך את ניהול ההלוואה בריבית ובמקביל להמשיך את ניהול חשבון החיסכון של התובעת. דומה, כי התובעת העדיפה מתוך שיקול כלכלי ברור לפרוע את יתרת החוב בהלוואה באמצעות תוכנית החיסכון ששועבדה, היות שהריבית המשולמת על ההלוואה גבוהה מהריבית שמתקבלת על החיסכון. בכל הקשור לטענתה הנוספת של התובעת לפיה הבנק גבה ממנה סך של 92,401 ₪ כאשר בפועל יתרת החוב לסילוק הנו בסך של 90,568.96 הרי שעיון דו"ח התנועות מעלה כי החשבון צבר סך של 1,774.54 ₪ בגין הפיגורים ולכך מתווסף סך של 58 ₪ עמלת סילוק מוקדם, ולכן אני קובעת כי לא נגבו מהתובעת כספים ביתר. סיכומו של דבר, לא מצאתי בנסיבות המפורטות לעיל, כי הבנק הפר חובת זהירות כלשהיא שחב כלפי התובעת או שהפעיל עליה לחצים פסולים. לא זו אף זו: על מנת לזכות בסעד של פיצוי בעקבות ההפרות הנטענות על ידי התובעת, יש להראות כי לתובעת נגרם נזק עקב ההפרה, דבר שלא הוכח מכל וכל. נהפוך הוא: התובעת, ומתוך הפעלת שיקול דעת כלכלי, העדיפה לפרוע את ההלוואה משנוכחה לדעת כי הריבית על תוכנית החיסכון נמוכה בהרבה מהריבית על ההלוואה. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. בהתחשב בנסיבותיה של התובעת הנני נמנעת מחיובה בהוצאות כלשהן. בנק