להלן פסק דין בנושא תביעה נגד עיריית ירושלים על קנס חניה: פתח דבר ביום 11/04/2011 הגישו התובעים נגד עיריית ירושלים (להלן תיקרא: "הנתבעת" או "העירייה") תביעה כספית על סך 30,000 ₪ (להלן יקרא:"כתב התביעה"). ביום 14/0712011 הגישה הנתבעת כתב הגנתה. בכתב הגנתה, טענה העירייה בין היתר, כי בית משפט זה נעדר הסמכות העניינית לדון בתובענה זו הואיל ומדובר בעבירת קנס, אשר הדרך להגיש בקשה לביטולה הינה בבחינת ברירת משפט כקבוע בסעיף 228 לחוק הסדר הדין הפלילי (להלן: "החוק") וזאת תוך 30 יום ממועד המצאתם או לחילופין, 90 יום אם מוגשת בקשה להישפט בגינם כקבוע בחוק. הואיל והתובעים לא הגישו בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, תוך המועדים הקבועים בחוק, הרי שהקנסות הפכו חלוטים וכל שנותר בידי התובעים הוא, להגיש בקשה לביטול פסק דין. לפיכך, הסמכות העניינית והמקומית נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, כאמור בסעיף 60 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלו: "חוק בתי המשפט"). טענות הצדדים טענות התובעים עיקר טענותיהם של התובעים הינן, כי הרכב נשוא דוחות החניה (להלן: "הרכב"), נמכר זה מכבר לצד ג', חברת ענק החלפים בע"מ (להלן: "החברה") ואף צורף זכרון דברים לכתב התביעה. אולם, במועד ביצוע עבירת החניה ובמועד מסירת הודעת הקנס לתובעים, טרם הועברה בעלות על הרכב, הואיל ועדיין לא נמסרה לתובעים התמורה במלואה. הן החברה והן התובעים שלחו לנתבעת הודעות לפיהן הרכב אינו בחזקת התובעים, כי אם בחזקת החברה ולפיכך ביקשו כי את הודעות הקנס תמען הנתבעת לחברה. הנתבעת השיבה לחברה כי עליה לצרף מסמכים, ביניהם פרטיו האישיים של מי שנהג את הרכב בצירוף פנייה מטעמו. כפי העולה מכתבי הטענות על צרופותיהם, החברה לא צרפה המסמכים כמבוקש ועל כן הנתבעת שלחה לנתבעים הודעת קנס מרוכזת, כשזו נושאות ריבית פיגורים וכן הודעת קנס משנת 2000. הנתבעים המשיכו בגרסתם, לפיה אין הם המחזיקים והבעלים בפועל על הרכב, כי אם הבעלים הפורמאליים במשרד הרישוי בלבד, הואיל וטרם הושלמה התמורה בגין עסקת הרכב ע"י החברה כאמור והעלו טענה חדשה בגין הודעת הקנס משנת 2000 לפיה חלה התיישנות בעניין זה ועל כן מתבקשת העירייה לבטל הקנס. לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים, הטילה הנתבעת עיקול בסך 1,005 ₪ על חשבונה של התובעת 2, עיקול אשר מומש כפי שטוענים התובעים ואשר לאחריו המשיכה הנתבעת לשלוח דרישות תשלום ואף הטילה עיקולים נוספים. התובעים טוענים כי העיקולים הוטלו ע"י הנתבעת שלא כדין וברשלנות, ובמעשיה אלו התעשרה שלא כדין על חשבון התובעים, הוציאה דיבתם רעה בפני הבנק והסבה להם עוגמת נפש, על כן עותרים הם לסעד של השבת הסכומים שעוקלו לכאורה ע"י הנתבעת ולפיצויי בגין עוגמת נפש והוצאת לשון הרע. טענות הנתבעת בכתב הגנתה, טענה הנתבעת לחוסר סמכות עניינית כמפורט בפתח הדברים הנ"ל. לחילופין טענה הנתבעת טענות לגופו של עניין, ביניהן כי דרישות התשלום נשלחו כדין, כי טענת ההתיישנות לא תעמוד לנתבעים בנסיבות העניין וכי אין במעשיה של הנתבעת משום הוצאת לשון הרע כלפי התובעים, שכן העיקול הוטל כדין, מה גם שמומש סך של 25 ₪ בלבד ויתר העיקולים הוטלו ברישום. אולם בטרם אפנה עצמי לדון בטענות הצדדים, יש להקדים לדון ולהכריע בשאלת הסמכות העניינית, שכן אם תתקבל טענה זו, הרי שהדיון ביתר טענות התובעים מתייתר בשלב זה. דיון הסעדים העיקריים להם עותרים התובעים הם, השבת הכספים שעוקלו שלא כדין ע"י הנתבעת ופיצויים בגין השלכותיה של פעולה זו. על-מנת שאוכל להורות על השבת כספים אלו, או על פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ועוגמת נפש לתובעים כנטען על ידם, על בית המשפט להקדים בהצהרה לפיה הנתבעת עיקלה כספים שלא כדין מחשבונות התובעים. ואולם, סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות נקבעה בסעיף 60 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") ולפיו: (א) בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד (1) לתשלום סכום שאינו עולה על 31,900 שקלים חדשים; (2) למתן צו להחלפת מצרך או לתיקונו או לביטול עסקה, כששווי המצרך או התיקון או סכום העסקה, לפי הענין, אינו עולה על הסכום האמור בפסקה (1). ובתביעה-שכנגד לסכום או לצו כאמור, ובלבד שהתביעות אינן לפי זכות שהומחתה או שהוסבה ואינן בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר. לאור המצוטט לעיל, ברי כי אין בסמכותו של בית משפט זה בכובעו של בית משפט לתביעות קטנות ליתן סעד הצהרתי, המהווה תנאי בסיסי ליתר סעדי התביעה כאמור. כך נקבע גם בע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 715 ובת"ק (אי') 1387/07 עיריית אילת נ' עמר זאב, תק-של 2008(1), 29811 ,29812 (2008) אף נאמר: "על אף שכתב התביעה מנוסח כתביעה כספית בסכום הודעת הקנס, בשים לב כי זו לא שולמה, יוצא כי למעשה, המשיב עותר להצהרה לפיה העונש התיישן והחיוב בגין הודעת הקנס בטל מחמת אי חוקיות. סעד זה אינו בסמכותו של בית משפט זה. הלכה היא כי בית המשפט המוסמך לדון בבקשה להצהרה על התיישנות העונש הוא בית משפט שלום..." כמו כן, לבית המשפט לעניינים מקומיים נתונה הסמכות לדון בעבירות קנס בגין עבירות חניה על פי חוק עזר עירוני, מכוח סעיף 55 לחוק בתי המשפט הקובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון "בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודות המועצות המקומיות... ולפי תקנות צווים וחוקי עזר על פיהם..." פסקי הדין הממצים את עיקר ההלכה בענין זה הם ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (5) 715), ופסק הדין שניתן לאחריו בענין ע"א 8080/99 נפתלי וקס נ' עירית תל אביב (לא פורסם, 2005), אשר הכרעתם תומצתה וסוכמה בפסק דינו של כב' השופט יונה אטדגי בפסק הדין הפ (ת"א) 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 2006), שם אבחן בין 3 מצבים שונים; ביטול פסק דין, התיישנות העבירה והתיישנות העונש וקבע בפסק דינו: "בקשה לביטול העבירה, נשוא הודעת הקנס בגין עבירת חניה על פי חוק עזר עירוני - יש להגיש לבית המשפט לענינים מקומיים. טענה להתיישנות עבירה כאמור - יש לטעון בפני בית המשפט לענינים מקומיים. תביעה שענינה התישנותו שלקנס כאמור - יש להגיש בפני בית משפט השלום. הנה כי כן, כלל הסעדים המבוקשים ע"י התובעים אינם בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות. כך, הסמכות לדון בטענה בדבר אי חוקיות הודעות הקנס נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים ואילו טענת ההתיישנות (לעניין העונש) נתונה לבית משפט השלום, יוצא איפא כי אין מקומן של טענות התובעים בבית משפט זה ודי היה בכך כדי להביא למחיקת התביעה על הסף, גם מבלי להתייחס לשאר הטענות. אך למעלה מן הצורך, אוסיף ואצטט מקביעותיו השונות של בתי המשפט לתביעות קטנות לפיהן, אין מקום לדון בטענותיהם השונות של הצדדים, כטענותיהם של התובעים דנן, במסגרת תביעה קטנה. יפים לעניין זה הדברים כפי שהובאו בת"ק (יר') 1767/08 שוהר שירותי חניה בע"מ נ' אלחנתי אמיר, תק-של 2008(2), 14255 לפיהם: "...מאחר והסעד הכספי הנדרש מותנה בקיומה של הצהרה בדבר בטלותו של הדו"ח, מה שכאמור אינו בסמכותו של בית משפט זה, יש להורות על מחיקת התביעה על הסף..." עוד יפים לענייננו הדברים כפי שנאמרו בת"ק (יר') 3586/09 אורי שטרן נ' עיריית ירושלים, תק-של 2010(1), 37145 , 37146 (2010) ולפיהם: "...בית המשפט 'האזרחי' איננו מוסמך לדון בטענות שעניינן התיישנות העבירות ובטענה שחלק מהדוחו"ת לא שייכים כלל לתובע..." "מהאמור לעיל אנו למדים שדו"ח החניה שקיבל התובע הפך להרשעה פלילית חלוטה לכל המאוחר באוגוסט 2006." אוסיף ואומר לנוחות הצדדים, כי כמו בפס"ד אורי שטרן הנ"ל, גם בענייננו, כאשר נרשמת לנהג הודעת תשלום קנס, עומדות לרשותו 3 אפשרויות: לשלם את הקנס, להגיש בקשה לתובע לביטול הדו"ח או להגיש לבית המשפט בקשה להישפט, והכל בהתאם לסד הזמנים הקבוע בסעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") הקובע כי: (א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג), ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה - אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה; החלטת התובע בבקשה לפי פסקה זו סופית, ואולם רשאי הנקנס להודיע על רצונו להישפט; (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה. מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול. לפיכך, צודקת הנתבעת בטענותיה לפיהן גם מן הטעם כי הטענות שמעלים התובעים כנגד דוחות החניה שניתנו להם, הן טענות שיש לבחון אותן במישור הפלילי, וכי בית המשפט המוסמך לכך הינו בית המשפט לעניינים מקומיים ולא בית המשפט לתביעות קטנות. מקובלת עליי טענת הנתבעת בעניין זה, הואיל ונקבע לא פעם, כי אין מקום לאפשר "תקיפה עקיפה" בהליכים אזרחיים, כאשר המבקש לא ניצל את זכותו לתקוף את ההחלטות הקונקרטיות כנגדו בהליכים המנהליים המתאימים לכך. ד. סוף דבר לאור האמור, שקלתי אם להעביר את התובענה לבית המשפט המוסמך, אולם כיוון שהתביעה נוסחה כתביעה אזרחית ולא כבקשה לביטול הקנס בהליכים מנהליים מתאימים, לא מצאתי מקום להעביר את התובענה כמות שהיא. אשר על כן, אסתפק בהחלטה לפיה, אני מקבלת את טענת הנתבעת ומורה על מחיקת התובענה על הסף, כמו כן התובעים יוכלו לנקוט בכל הליך מנהלי מתאים כנגד דוחות החניה שיש להם זכות לנקוט בו על פי כל דין. לנוחות התובעים ולמעלה מן הצורך אוסיף, כי במידה ויינתן ע"י הערכאה המוסמכת סעד המורה על ביטול הודעות הקנס, אז ורק אז, יוכלו התובעים לנקוט בהליך בו נקטו בבית משפט זה ולתבוע סעדיהם להשבת הכספים ולפיצויי בגין הוצאת לשון הרע ועוגמת נפש בערכאה זו. בנסיבות, אחייב התובעים בהוצאות משפט בסך 150 ₪ בלבד לטובת הנתבעת.משפט תעבורהתביעה נגד עירייהירושליםקנסעירייהחניהדוח חניה