ביטול צו לשימוש ארעי

להלן פסק דין בנושא ביטול צו לשימוש ארעי: פסק דין כב' השופט יצחק כהן- סגן נשיא: א. 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט דורון פורת - בש"א 1980/04) שניתנה ביום 17/03/05 ואשר על פיה נתקבלה בקשת המשיב לביטול צו ארעי שניתן בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), ה'תשמ"ז- 1987 (להלן: "החוק"). ב. העובדות בתמצית: 2. המשיב הינו בעליו של מגרש הידוע כחלקה 5 בגוש 15040 המצוי בקרן הרחובות "השומר" "והגדוד העברי" בעיר טבריה, (להלן: "המגרש"). המערערת - עיריית טבריה (להלן: "העירייה"). ביום 22.8.04 הוציא ראש עירית טבריה, צו לשימוש ארעי במגרש הנדון ולשימוש בו כמגרש לחניה ציבורית, וכמפורט בצו. 3. בעקבות האמור, הגיש המשיב לבית משפט קמא בקשה לביטול הצו וזאת, בהתאם לסעיף 9 לחוק. ג. ההליך ופסק הדין בבית משפט קמא: 4. המשיב בבקשתו טען כי יש לבטל הצו ונימוקיו כעיקר: א. הצו הוצא שלא כדין. ב. הצו פוגע בזכותו הקניינית וזאת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ג. נשללה ממנו זכות הטיעון בטרם הוצאת הצו, חסרה שקיפות מלאה ולא גולתה התשתית העובדתית למתן הצו. ד. לא ניתן וכן לא הובטח פיצוי הולם בגין הפקעת השימוש במגרש. 5. העירייה, ביקשה לדחות הבקשה. לטעמיה, המגרש עומד ריק מזה שנים רבות וללא מעש מצד בעליו, המגרש משמש כמקום חניה בלתי רשמי עבור דיירי הבניין הסמוך ובחלקו, אף מושלכות גרוטאות ופסולת. העירייה הדגישה כי עבודות הפיתוח והניקיון אשר ביצעה במגרש עונות הן על אינטרס הציבור והן על אינטרס הבעלים, העירייה אינה גובה ולא גבתה כל תמורה בעבור העבודות. בנוסף, הדגישה העירייה שבאם יחפוץ הבעלים לממש זכותו ולבנות על החלקה, יפקע הצו הארעי. העירייה ציינה כי העיקרון העומד בבסיס החוק הינו כי שעה שמדברים אנו במגרש ריק המצוי בתחומה המאוכלס, רשאית הרשות לצוות כי באותו המגרש יעשה שימוש על פי צו ארעי. בית משפט קמא, ביטל כאמור את צו הארעי , החלטתו נשענת על מספר אדנים: א. אי קיום שימוע - טיעון זה העלה בית המשפט וביוזמתו (נטען למעשה גם בבקשת המבקש). לטעמו של בית משפט קמא היות ולא קוימה במקרה דנן זכות השימוע, ראוי לבטל הצו. ב. בנוסף, בחן הנימוקים אשר הובילו להוצאת הצו, לצורך כך, ערך השופט קמא ביקור במגרש על מנת להתרשם ממצוקת החניה באזור. בסופו של יום קבע בית משפט קמא כי לא קיים צורך לעשות שימוש במגרש לצורך חניה, העירייה לא הוכיחה כי קיימת באזור מצוקת חניה. ד. טענות הצדדים: טענות המערערת: 6. טענתה המרכזית, שגה בימ"ש קמא בבואו לבטל הצו הארעי. בחוק בו עסקינן אין כל איזכור לזכות השימוע. המגרש נותר ריק ושימש כמגרש חניה, ובחלקו אף הושלכו גרוטאות. 7. עוד טוענת המערערת, שגה בימ"ש קמא כאשר סבר, בעקבות ביקור במקום, כי אין מצוקת חניה, קביעה זו משוללת יסוד היות והביקור נערך בשעות הצהרים, כאשר שעות הלחץ הן בעיקר בערבים. 8. לא זו אף זו, המשיב היה ונותר אדיש בנוגע לשימוש בנכס, פעולת הרשות באה להיטיב עימו ולא לפגוע במשיב, כפי שקבע בית משפט קמא. ה. טענות המשיב: 9. המשיב טוען כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, הודעת הערעור רובה ככולה מעלה השגות עובדתיות. המקרה דנן אינו בגדר אותם מקרים קיצוניים וחריגים בהן על ערכאת הערעור להתערב. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס היטב. בימ"ש קמא ביקר במקום, וקבע על סמך זאת , קביעה עובדתית נחרצת שאין באזור מצוקת חניה. על כן, ביקש לדחות טענות המערערת ככל שהן מתייחסות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. מוסיף וטוען המשיב, זכות השימוע, הינה זכות מזכויות היסוד של כל אזרח, ואין לטעון כנגדה ומשלא קוימה- נכונה קביעת בית משפט קמא כי ראוי לבטל הצו. (המשיב ציין בבקשתו לביטול הצו וטען כי לא קוימה זכות הטיעון ולא כפי שסבר בית משפט קמא בהכרעת דינו). 10. עוד טוען המשיב, זכות הקניין הינה זכות יסוד, אשר לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתן לה מעמד חוקתי לאור כך, יש לפרש את חוק הרשויות המקומיות בדרך שתביא לפגיעה פחותה בזכות הקנין. המשיב ציין כי לא נותר אדיש לנוכח רוע גזרת הצו אלא ניסה בכל מאודו להביא לביטולו, הן בנסיעות לטבריה (כאשר מקום מגוריו ירושלים) והן בפניה ישירות לראש העיר טבריה , אשר תהה מדוע אינו בונה בנכס. לטענת המשיב, לאור תשובה זו מפי ראש העיר, טענתו, הרי לא מצוקת חניה הניעה הרשות למתן הצו אלא, רצון לפיתוח העיר. בנוסף, ציין המשיב כי עשה מאמצים כבירים לשם רכישת המגרש, כולל הלוואות שנטל לצורך הרכישה. 11. צו מנהלי, אינו ראיה למצוקת החניה. 12. המשיב שב וטוען כי באם ימצא כי אכן יש ליתן הצו, יש להתנות מתן הצו בתשלום ראוי, בגין הפקעת השימוש. וזאת בהסתמך על דיני הפקעות. ו. דיון: 13. החוק הרלוונטי לענייננו הינו כאמור חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), ה'תשמ"ז- 1987. הוראות החוק הרלוונטיות לעניינו הן: סעיף 2 - "סבורה הרשות כי מגרש ריק שבתחומה המאוכלס, דרוש לציבור כל עוד הוא ריק, רשאית היא לצוות כי על אותו מגרש יינקטו פעולות לגינון זמני של המגרש, הכל כפי שתפרט בצו (להלן - צו גינון)" ולעניין מגרש חניה , סעיף 5 קובע לאמור: "שימוש זמני במגרש חניה : הרשות רשאית במקום לתת צו לפי סעיף 2, לצוות על השימוש הזמני במגרש ריק כמגרש חניה ציבורי ; ציוותה הרשות כך, ירשה בעל המגרש לציבור להחנות כלי רכב במגרש ללא תשלום, אולם הוצאות הכשרת המגרש לצרכי חניה והחזקתו התקינה יחולו על הרשות". ודוק, "ירשה בעל המגרש..." וגו', לשון ציווי. (ההדגשות שלי - י.כ.). דברי ההסבר לחוק מבארים תכליתו: "רבים בערים ובעיירות של המדינה המגרשים הריקים המהווים מטרדים לסביבה והמזמינים שפיכת אשפה עליהם, ואף פלישות ובניה בלתי חוקית. הנסיון מראה שגינון שטח ריק הוא הדרך הטובה ביותר למניעת תפיסת שטח ושימוש בו למטרות הפוגעות בחוק ובאיכות הסביבה. על כן הוצע להסמיך הרשויות לצוות על גינונים של מגרשים כאלה כאשר כל מטרתו של הגינון לשמור על שלמות המגרש ומניעת מטרדים... ... לחילופין תוכל הרשות לצוות על שימוש זמני במגרש ריק כמגרש חניה כדי להקטין את מצוקת החניה הקיימת באזורים מאוכלוסים בצפיפות." (ראה דברי הסבר לחוק, פורסמו ב ה"ח 1819,עמ' 177 י"ב בשבט התשמ"ז , 11/2/87). למד הינך, מטרתו העיקרית של המחוקק, מניעת המטרד במגרשים ריקים אשר הפכו פירצה קוראת להשלכת אשפה ובניה בלתי חוקית והפתרון - אם בגינון ואם שימוש זמני בחניה והכל - כדי מניעת המגרש הריק כמטרד ולא אחרת. חוק זה, פוגע למעשה בזכותו הקניינית של אדם (נזכור כי חוק זה נחקק בטרם נכנס חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לתוקף). סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: שמירת דינים: אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד. מאבק לנו בין שתי ממלכות מחד, אינטרס קנייני לגיטימי מובהק של בעל הנכס ומאידך, האינטרס הציבורי, מניעת מטרד; רווחת הכלל. יש לבחון באורח מידתי ולהניח על כפות המאזניים, בפן האחד, הזכות הקניינית כזכות על, נגזרת מחוק יסוד לפיה רשאי אדם לעשות בנכסיו או לא לעשות בהם, כחפצו. מנגד, השאלה, פגיעה מידתית בזכות זו, לטובת רווחת הכלל ובדגש, פגיעה ארעית זמנית, בת חלוף אשר אין בה פגיעה מהותית בקניין ככזה, הינה ברת חזרה ומאפשרת לבעל הקניין לקבל מלוא זכויותיו בקניין תוך פרק זמן קצוב וידוע מראש, ללא פגיעה כלשהיא בערך הנכס (נהפוך הוא, תוך פיתוחו) כאשר במקביל, נמנע שימוש פרטיזני (ולא חוקי) בנכס לרבות, השלכת פסולת בו ובטבורה של עיר. (ובל נשכח, גם ברגיל, קיימת פגיעה בקנין הטהור של בעל נכס, דרך משל, בהגבלות על קנין זה בבניה בתוכניות בנין עיר כגובה למשל, וגם כאן, איזון מידתי וגו'). כאן, עסקינן במגרש אשר אין עליו בניה, הבעלים לא הגיש בגינו בקשה כלשהיא לבניה ושאינו משמש בפועל למטרה שלמענה יועד על פי דין. (ראה הגדרת המונח "מגרש ריק" בסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות). כאן, פנה המשיב ביום 7/9/04 במכתב לראש העיר טבריה בציינו בס' 2, "כי בכוונתו..... להוציא היתר בניה בהקדם האפשרי....." (נספח א') בקשה כזו לא הוגשה עד עצם היום הזה. ב"כ הרשות, בתשובתו למשיב ביום 23/9/04 מציין בהאי לישנא: "מבלי להיזקק לגופא של בקשה בתיק ב"ש 1980/04, הואיל והצהרת כי בכוונתך להוציא היתר בניה "בהקדם האפשרי", יסכים ראש העירייה לבטל את צו השימוש הארעי ובלבד שתוגש בתוך 3 חודשים ולא יאוחר מיום 1/1/05, בקשה להיתר בניה על החלקה. במקרה זה הצו יבוטל. ככל שלא תוגש בקשה, כאמור, תפעל העירייה בהתאם לצו השימוש ותכשירו לצורך בניה. נא תגובתך בהקדם". הצו עצמו, מלמד: "...אין במתן הצו כדי למנוע מבעל המגרש הריק להשתמש במגרש לשימוש המותר עפ"י חוק התכנון והבניה, לרבות כל בניה או עבודה טעונת היתר (להלן- עבודה מותרת) ורשות התכנון לא תמנע ממתן היתר כאמור או מאישור תוכנית בשל סיבה הקשורה בשימוש הארעי במגרש. ניתן היתר לעבודה מותרת במגרש, יתבטל הצו ורשאי בעל המגרש לדרוש מהעירייה להסיר מהשטח האמור כל דבר שניטע, נסלל או הוקם כל המגרש עפ"י הצו ולהחזיר את מצב השטח לקדמותו; והעירייה תעשה כן מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר מ- 60 ימים ממועד ביטול הצו; לא פעלה העירייה כאמור תוך התקופה האמורה, לאחר שנדרשה לכך בידי בעל המגרש, רשאי בעל המגרש לבצע את ההסרה על חשבון העירייה כל עוד הצו עומד בעינו לגבי המגרש, לא תחייב העירייה את בעל המגרש בתשלומי חובה לעירייה בשל המגרש והעירייה תיחשב כמחזיקה במגרש לעניין כל דין דין המטיל חובה או אחריות על המחזיק. העירייה תציב שלט, במקום הנראה לעין, המודיע על כך, כי המגרש משמש כמגרש חניה ארעי. העירייה תחזיק את השלט במצב תקין ותסיר אותו עם ביטול הצו או תום תוקפו. עליך למלא אחר הצו, אולם הנך רשאי בהודעה שתימסר לראש העירייה תוך 60 ימים ממועד קבלת הצו, להודיע כי תשתמש במגרש כמגרש חניה פרטי כמשמעו בחוק, ויראו הודעה זו כבקשה לרישיון לניהול מגרש חניה פרטי, כמשמעו בחוק ולפי כל דין". המשיב כאן, לא הגיש בקשה כלשהיא נשוא הצו, לא להיתר בניה, לא לשימוש במגרש כמגרש חניה פרטי ולא אחרת, מעיינייו - לפיצויי. בבג"צ 183/95 גלים כפר נוער חיפה - ראש עיריית טירת הכרמל ואח', פד"י נ"ה (1) 418, התייחס כב' השופט חשין לפרשנותו של חוק באומרו: "צווי-גינון וצווי מיגרש חניה הינם, להלכה ולמעשה, הפקעת השימוש במיגרשים ריקים; הפקעה-לשעה היא, אמנם - אם הכינוי "שעה" יפה לחמש שנים - ובכל-זאת הפקעה היא. אותה הפקעה-לשעה נעשית לטובת הכלל והפרט, ובנסיבות בהן מוחזק בעל-המיגרש כי הסכים, או, למיצער, כי הינו אדיש להוצאת הצו. אכן: אם אין נעשה כל שימוש במיגרש - בין אם המיגרש ריק אין-בו-דבר ובין אם משמש הוא כמיזבלה לשעה - מה מן הבעלים יהלוך אם יהפוך לגינה פורחת או למיגרש חניה בייחוד כך, שעה שהבעלים יכול בנקל להחזיר את המיגרש להחזקתו אם אך יקבל על עצמו לנהוג כראוי. יחד-עם-זאת, וגם אם הכל נעשה לטובה, שומה עלינו לפרש את החוק - ואת סמכויותיהן של הרשויות בנות-הסמך על-פיו - כראוי לו: החוק ייעד עצמו לפגוע בקניינו של הפרט, ועל דרך זו יפורש: בצימצום, בקפידה ועל דרך שמירת קניינו של הפרט. נוסיף עם זאת ונאמר, כי בהשקיפנו ממעוף-הציפור דומה בעינינו כי נמצא בו בחוק, לכאורה, איזון ראוי והולם בין זכויות הקניין של הפרט לבין טובת הציבור והפרט". לאמור, הוראות החוק לשימוש בצו ארעי תפורשנה בצימצום, תוך פגיעה פחותה ומידתית בזכות הקניין, כאשר הקביעה בלשון ברורה; קיום איזון ראוי והולם בין הזכויות. במקרה דנן, טענה העירייה כי הצו הוצא בשל מצוקת החניה באזור, מנגד טוען המשיב כי הצו פוגם בזכותו הקניינית, ועל כן יש לבטלו. לחילופין טענתו באם יישאר הצו על כנו, יש ליתן לו פיצוי נאות, עבור השימוש במקרקעין. המשיב כאן, כאשר בדגש, אין חולק כמובן על זכותו הקניינית, הנו תושב ירושלים אשר רכש המגרש, המגרש הפך למקום לגרוטאות וחניה שלא כדין ומאן דהוא אף הכשיר משטח לחניית משאית. בחקירתו מציין המשיב כי למעשה אינו יודע דבר באשר למגרש, פרט לכרטיס ביקור שהותיר פעם שעה שגילה רכב חונה, אינו יודע דבר ולא עשה דבר ובצדק טוען ב"כ המערערת כי הינו "אדיש" למגרש, לא טפחו ולא גדרו ואף לא הגישו בגינו בקשה להיתר בניה, כנטען או אחרת ועד עצם היום הזה. ז. בנסיבות אלו, דומני כי טעה השופט המלומד בקביעתו ויש מקום להתערב בפסק דינו. ואבהיר דברי: כידוע, הכלל הוא כי ערכאת ערעור תתערב בקביעות שבעובדה ובקביעות מהימנות במקרים חריגים. כאן, לאחר בחינת השגותיה של המערערת, עולה כי ישנו בסיס להתערבותינו כערכאת ערעור בפסק דינו של בית משפט קמא. ודוק, ההתערבות כאן, אינה בקביעה העובדתית כי בשעות הצהרים - נוכח ביקור בימ"ש קמא - אכן היה מקום חניה פנוי אלא ללמדך, מתוך שהטענה הינה למצוקת חניה בכלל ולא באותן שעות צהרים נשוא הביקור; יש מקום להתערבותינו גם בהיבט זה. ועוד, ראה התערבות ערכאת ערעור במקום בו קיימת חשיבות ציבורית למחלוקת החורגת מעניינם הצר של הצדדים שבפנינו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פד"י לו(3) 123). (כאשר יושם אל הלב, דובר שם ברשות ערעור כאשר כאן כמובן, הערעור בפנינו הנו בזכות). במקרה דנן, ערך בית משפט קמא ביקור אחד ויחיד בנכס הנדון בשעות הצהרים וסבר כי אין בנימוק העירייה למצוקת חניה באיזור כל בסיס. מדובר בביקור יחיד אשר נערך במועד מוגדר בספציפי ואין בו בכדי להשליך על החלטת העירייה לעניין מצוקת החניה, ככזו. ראה גם, המנעות המשיב על המשתמע מכך, מלחקור את פקח החנייה שהתייצב לעניין זה בבית משפט קמא וסביר להניח שיכל להעיד על החנייה באזור בכלל ובדרך כלל ולא בשעה ספציפית אחת בצהרי יום נשוא ביקור בית משפט קמא. קביעת בימ"ש קמא אינה נוגעת כלל במטרת החוק וראה כמצוטט מדברי ההסבר והערותיי שם. כך גם כך, לא ניתנה הדעת כצריך וכנדרש לאיזון הראוי בין זכות הקנין של המשיב לטובת הציבור. תכלית החוק הינה למנוע מטרד במגרשים ריקים ככאלה. ח. הלכה היא שבית משפט לא יעביר תחת שבט ביקורתו החלטות מנהליות אלא במקרים נדירים וזאת וכפי שנקבע לא אחת, יש להשאיר את שיקול הדעת בידי הגוף המוסמך, ובית משפט זה לא ימיר את שיקול דעתו אם יוברר ששיקוליו של הגוף המוסמך אינם נגועים בשיקולים פסולים או זרים. החלטת המערערת במקרה דנן, מצויה בתחום הסביר ונטולת שיקולים זרים, האינטרס אשר עמד בבסיס ההחלטה הינו טובת הציבור. חזקת התקינות עומדת גם עומדת למערערת ולא נסתרה. ראה בג"צ 25/82 לאמור: "...וחזקה היא, שכל מעשיה של רשות ציבורית נעשו כדין והלכה. חזקה זו כוחה יפה למעשיה של כל רשות ציבורית..." (שם, סימן 9 לפסק הדין, וראה מובאות נוספות שם). ראה, ע"א 2062/02, 1711/02 סימן 10 לפסק הדין ללמדך: "...עוד נפסק כי על מנת שביהמ"ש יתערב בהחלטת הרשות צריך שהסטיה ממתחם הסבירות תהא קיצונית". ובע"א 6066/97 ואח', פד"י נ"ד (3), 749 שם, עמ' 756: "...שכן לרשותה של הרשות המקומית עומדת חזקת התקינות (או החוקיות) על פי חזקה זו, נקודת המוצא הינה כי המינהל פעל באופן חוקי ותקין על הטוען כנגד חזקה זו, מלא הנטל לעשות כן" (וראה בג"צ 4146/95....שם עמ' 793). במקרה דנן, לא הראה המשיב כאן, כי שיקולי הרשות בהחלטה נבעו משיקולים זרים. ט. נמשיך ונבחן הטענה לפגיעה בזכות הקנין כאשר מנגד, מצוות המחוקק כאן, חוק הרשויות מקומיות הנ"ל וכאשר עסקינן בשימוש בצו ארעי בו איזון בין זכות הקנין הפרטית לבין אינטרס הציבור. (ראה, בבג"צ 183/95 הנ"ל וכמצוטט שם). חוק זה כפי הנאמר לעיל, יש לפרשו על דרך הצמצום, במינימום פגיעה בבעל זכות הקניין. במקרה דנן, לא הראה המשיב כל פגיעה ממשית בזכותו, המשיב פנה למערערת בבקשה לביטול הצו בטענה כי בכוונתו להוציא היתר בניה (ראה נספח ג' להודעת הערעור), בתשובה לכך הודיעה המערערת כי הצו יבוטל באם תוגש תוך 3 חודשים בקשה כאמור (ראה נספח ד' להודעת הערעור ). המשיב לא עתר בבקשה להיתר בנייה כאמור. יצוין, המשיב במו לשונו בבקשתו בבית משפט קמא ציין כי הפגיעה במגרש הינה: ...מעבר לנדרש ושלא לצורך". לא מצאנו כך במקרה כאן, כאשר מדובר בשינוי ארעי, קצוב, תוך התחייבות לחדול הימנו תוך 3 חודשים עם הגשת בקשה להיתר בניה, במגרש נטוש היום ואשר ישמש באורח זמני לצורכי ציבור. מדובר בפגיעה מידתית, ראויה ומאוזנת. יתר על כן, יש לציין כי למרות שצו זה ניתן לתקופה קצובה של 5 שנים, והוא ניתן להארכה על ידי הוצאת צו חדש כמפורט בצו, הרי הסכימה המערערת כאן לביטולו מתוך הודעה לבקשת היתר בניה תוך 3 חודשים. י. לעניין זכות השימוע - מקום בו ביקש המחוקק לקבוע זכות שימוע הוא עשה זאת במפורש בחוקים הרלבנטיים. בחוק הרשיות המקומיות, לענין שימוע בצו ארעי לא קבועה זכות שימוע לאלה שעלולים להיפגע ממתן הצו. (ראה בג"צ גלים 183/95 הנ"ל- לא קוים שימוע). על אף האמור לעיל מן הראוי, ולו גם לפנים משורת הדין, ומראית שלטונית נכונה כי כאשר רשות עושה שימוש בצו האמור, תאפשר לצד הנפגע, עובר הצו הפוגע בזכויות הקניין שלו, לשטוח את טענותיו בפניה, על מנת שתפעל על יסוד מידע מלא שתקבל גם במסגרת שימועו של הנפגע. רשות שתפעל בדרך הנ"ל תגרום לכך כי גם האזרח הנפגע יחוש כי נהגו עמו בדרך הוגנת. כאן, יש לציין כעובדה, כי גם אם מלכתחילה לא קוימה "זכות השימוע" הרי כעובדה, מאוחר יותר קוימה זכות זו הלכה למעשה שעה שהמשיב פנה לעירייה ונענה (ראה התשובה למשיב מיום 23/9/04 כמצוטט לעיל). במקרה דנן, ומכל מקום הצו גופו, הוצא כדין. י"א. המשיב, ביקש כי באם ישאר הצו על כנו להורות על פיצוי הוגן בשל הפקעת זכות השימוש, חוק רשויות מקומיות שימוש בצו ארעי אינו קובע פיצוי הפקעה בגין צו שימוש ארעי ואין בידינו לקבוע כמבוקש. לדרישתו- טענתו לפיצויים בגין כל חודש בו ימנע הימנו שימוש במגרש, כך, לשונו, הרי אין לכך בסיס בחוק ומעבר לכך, בחנו ולא מצאנו שימוש כלשהו שהמשיב עושה היום במגרש. (אף לא בקשה לשימוש במגרש לחניה פרטית, דרך משל). כך גם אין לקבל טענתו כי שעה שמס רכוש בוטל, הרי הדָמים בגינו בהיותו בתוקף הוסר עוּלָם מהבעלים ועבר לעירייה עם מתן הצו ולפיכך, יש היום ליתן לו פיצויי חלף מס הרכוש שהיה עובר לכך מוטל על כתפי הרשות - העירייה. כאמור, אין בסיס לטענה זו. (ועוד, חלק ממס הרכוש ככזה הועבר לרשות המקומית בכל מקרה). וחשוב מכך, עניין זה אם בכלל למחוקק הוא. לאור המכלול כפי שהובא לעיל, ולו דעתי תשמע, יש לקבל הערעור, לבטל החלטת בימ"ש קמא, להורות כי הצו ישאר על כנו. עם זאת, עם בקשה מטעם המשיב לבקשה להיתר בניה או לשימוש בנכס על פי חוק הרי כאמור וכפי התחייבות המערערת, עם הודעה כאמור, תחדל משימוש בנכס תוך 90 יום. בנסיבות, לא הייתי עושה צו להוצאות. יצחק כהן, שופט סגן נשיא כב' הנשיא, מנחם בן דוד -אב"ד: אני מצטרף לחוות דעתו ולמסקנתו של סגן הנשיא, השופט כהן. מנחם בן דוד, נשיא אב"ד כב' השופטת גבריאלה (דה ליאו) לוי: מסכימה. גבריאלה (דה ליאו) לוי שופטת הוחלט פה אחד לקבל הערעור וכאמור בחוות דעתו של כב' השופט יצחק כהן.צווים