ביקורת שיפוטית על מעצר מנהלי

בערר עמ"מ 1458/04 קבע הנשיא שישה מבחני עזר אשר יסייעו למפקד הצבאי ולשופט בבואם להכריע בשאלת המשך המעצר: מתוך מבחני עזר אלה, שלושה ניתן להגדירם כסטטיים, כאשר את שלושת האחרים ניתן להגדיר כדינאמיים. למה הכוונה? שלושת המבחנים הנוגעים למעשה, לעושה ולטיב המידע הינם מבחנים אשר נשקלים במעמד הוצאת צו המעצר הראשון, ואין הם משתנים רבות לאורך זמן. לעומת זאת, שני מבחנים נוספים, המקום והזמן הינם משתנים, שעל אף שאין לומר כי בהכרח משתנים עם הזמן, לא מן הנמנע שכך יהיה. לבסוף קיים מבחן שבהכרח משתנה משקלו בכל דיון, והוא כמובן חלוף הזמן. כאשר בוחנים את שלושת המבחנים האחרונים ואת השינויים בהם, ניתן להבחין בתמורות הנוגעות ישירות לענייננו. בחודשים האחרונים אנו עדים לרגיעה מסוימת במצב הלוחמתי בו היינו נתונים בשנים האחרונות. על אף כי עוד מוקדם לקבוע אם אכן חלה אצל יריבינו שינוי של ממש, אין ספק כי המאורעות הנוראים אשר פקדו אותנו חדשות לבקרים לפני שנתיים שלוש, כבר אינם מתרחשים באותה תדירות. עובדות אלו נוגעות הן למבחן המקום, והן למבחן הזמן, ולדידי מסקנה זו מביאה אותנו צעד נוסף לקראת הכרעה בעניינו של העצור. כאמור, גם לחלוף הזמן השפעה על שאלת המשך מעצרו של העצור. במשתנה זה לא חלה שנוי גדול יחסית לדיון הקודם כמובן, אך בראיה כוללת על המעצר התמונה העולה היא קשה מאוד. כאמור לעיל, העצור מוחזק במעצר מנהלי זה שלוש שנים. בנסיבות אלה חלוף הזמן כבר איננו עוד שיקול במערכת השיקולים, אלא השיקול ב"ה" הידיעה. ##להלן החלטה בנושא ביקורת שיפוטית על מעצר מנהלי:## העצור נעצר בצו, המאריך את מעצרו המנהלי, מיום 24 במרץ 2006 עד יום 23 ביולי 2006, בגין היותו פעיל פח"ע אשר לו כוונות ביצוע פיגועים חמורים. המשיב נתון במעצר מאז נובמבר 2001. העצור הובא בפני לשם ביקורת שיפוטית על מעצרו המנהלי, בהתאם להוראת הצו בדבר מעצרים מנהליים (הוראת שעה) (אזור יהודה והשומרון) (מס' 1226), תשמ"ח - 1988. הדיון בעניינו נחלק לחלק גלוי, במעמד שני הצדדים, ולחלק חסוי, בלשכתי. הזמנתי אף דיון בנוכחות נציגים של שירות הביטחון הכללי, וזאת על מנת שאוכל להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהאנשים אשר עושים את הערכת המסוכנות של העצור. התובע ציין, כי לא התקבל מידע חדש בעניינו של העצור, המחזק את שהיה ידוע כבר אודותיו, ואף הודה כי לא התקבל מידע חדש זה זמן רב. עם זאת, ביקש התובע להפנות להחלטה אשר ניתנה על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, אשר דחה את עתירתו של העצור בפני מספר חודשים, ואשר קבע כך: מהחומר המודיעיני בעניינו של העותר - אשר בהסכמת העוצר עיינו בו ואשר מהימנותו גבוהה ביותר - עולה כי העותר התכוון לבצע פיגוע התאבדות עובר למעצרו. חומר מודיעיני עדכני יותר - שמקורו בתקופות שונות במהלך מעצרו של העותר - מלמד כי כוונתו זו של העותר לא השתנתה. חומר מהימן אף מחזק את החומר הקודם בדבר הכוונות שגיבש העותר בעבר. כוונות אלו, הגם שגובשו בעבר, צופות פני עתיד. כך גם המעצר המנהלי והסכנה שהוא בא למנוע. במצב הדברים שלפנינו החומר החסוי בכללותו, הן זה שהתקבל לפני מעצרו והן זה שהתקבל במהלך תקופת מעצרו, מצביעים על מסוכנות קונקרטית ביותר מצדו של העותר. הסיכון הנשקף ממנו ברור. שחרורו ממעצר מינהלי בזמנים אלו של מאבק עקוב מדם בין ארגוני הטרור למדינת ישראל יהא דומה לשחרור "פצצה מתקתקת" הממתינה להפעלתה במצב זה, כאשר המסוכנות כה גבוהה, החלטת המשיבים סבירה היא על אף שהעותר שוהה כארבע שנים במעצר מינהלי. על יסוד החומר שלפנינו לא נוכל להניח כי השהייה הממושכת במעצר מינהלי הפחיתה ממסוכנותו של העותר. החומר שהונח לפנינו מקים תשתית ראייתית מספקת לעת עתה להמשך החזקתו של העותר במעצר מינהלי. אכן, מצב העניינים שלפנינו, בו מסוכנותו של העותר כה גבוהה, עשוי להשתנות בעתיד. הסיכון הנשקף מהעותר עשוי להצטמצם אם יחול שינוי בכוונותיו ותוכניותיו, או אם יחול שינוי במצב הביטחוני הנוכחי בו ארגוני הטרור עושים שימוש תדיר במחבלים מתאבדים לשם פגיעה באזרחי המדינה. אך לעת הזו, ובמסגרת העתירה שלפנינו, נמצא כי המפקד הצבאי עמד בנטל המוטל עליו להראות כי החלטתו סבירה ואין עילה להתערבותנו במסקנות הערכאות הצבאיות. פסק דין זה של בית המשפט העליון ניתן בעקבות עתירה אשר הגיש העצור לבג"ץ. הרקע לעתירה זו הייתה החלטה אשר ניתנה על ידי, ביום 26/10/2005, בה החלטתי לקצר באופן מהותי את צו המעצר אשר הוצא נגדו, והוריתי כי הוא יסתיים ביום 25/11/2005. התביעה הצבאית לא השלימה עם החלטה זו, והגישה ערר אשר נידון ביום 21/11/2005. ימים ספורים לאחר מכן החליט סא"ל שלומי כוכב לקבל את ערעורה של התביעה, ואישר את צו המעצר המנהלי במלואו. על החלטה זו הוגשה העתירה אשר בגינה ניתנה ההחלטה שלעיל. הסנגורית המלומדת טענה כי החלטה זו של בית המשפט העליון אינה נועלת את דלתי מעצרו של העצור לעד. עוד ציינה הסנגורית כי החלטה זו מובנת, אך לדעתה אינה מוצדקת. מובנת, לאור החשש כי באם ישוחרר העצור יבצע פיגוע התאבדות ובכך יביא לרציחתם של מספר אנשים, אך אינה מוצדקת, וזאת לאור התקופה הרבה אשר חלפה מאז מעצרו של מרשו. בחלק השני של הדיון, עיינתי במידע החסוי בלשכתי, כאמור. בדיון זה פרש בפניי נציג של שירות הביטחון הכללי את השיקולים אשר הביאו להחלטה לבקש מהגורם המוסמך לחתום על צו מעצר נוסף נגד העצור. בפתח הדיון ביקשתי לקבל התייחסות לשאלה פשוטה בתכלית, באיזו קונסטלציה עתידית לא ימליץ השירות על הוצאת צו מעצר מנהלי נוסף נגד העצור, ויתאפשר לו לשוב לביתו. בדיון זה התייחס נציגו של שירות הביטחון הכללי למצב השורר בשטח, לארגון אליו משתייך העצור, ואף לעצור עצמו. למרות ההתייחסות לשאלות אלה, לא יכול היה אותו נציג להצביע על אותן נסיבות נדרשות, מעבר להוכחת שינוי מהותי בגישתו של העצור, או שינוי חזית טוטאלי במצב שבאזור. לאור העובדה ששינוים אלה אינם צפויים בקרוב, וככל שהדבר נוגע לעצור, אין אף דרך לבחון שינוי זה, לא שמעתי תשובה חד משמעית לשאלתי. אבקש להבהיר, אינני בא בטרוניה נגד השירות או נציגו אשר הופיע בפניי, אכן ההערכה אשר ביקשתי הינה כמעט בלתי אפשרית. עם זאת, לאור תקופת המעצר הארוכה סברתי כי יש משום לבחון שמא קיימת ההערכה כזו. עקב חשש לפגיעה בביטחון מקורות מידע או בשיטות פעולה של השב"כ, לא ניתן לגלות פרטים אשר עלו בדיון האמור, מעבר למה שכבר נחשף. כיוון שמדובר בבקשה להארכת המעצר, לאחר שהעצור מצוי במעצר מנהלי תקופה של ארבע שנים וחצי, נהגתי זהירות רבה בבחינת המידע המודיעיני, ובשקילת האינטרס הציבורי בהמשך המעצר המנהלי, אל מול זכותו של העצור לחירות. המידע העומד ביסוד מעצרו המנהלי של העצור חמור, הרי לכל ידוע כי העצור התכוון לבצע פיגוע התאבדות. בידי רשויות החקירה אף מידע על כך כי במהלך שנת 2002, עוד בשהותו בכלא, לא זנח את רצונו לבצע פיגוע כאמור. כפי שצוין לעיל, כבר לפני כחצי שנה סברתי שנסיבותיו של עצור זה מצדיקות סירוב לאשר את צו המעצר במלואו, וכך הדברים נכתבו במ"מ 2575/05: במקרה הנוכחי מוחזק העצור כארבע שנים בהתבסס על חומר אשר נאסף לפני כחמישים חודש, ואשר על פיו עולה חשד ממשי שהעצור התכוון לבצע פיגוע התאבדות. במ"מ 1693/05, בעניינו של יאסר בנאת, כתבתי את הדברים הבאים: הלעד יוחזק אדם במעצר מנהלי? שאלה זו עלתה כבר במלוא חריפותה בעניינו של עצור זה עצמו, בעמ"מ 1458/04 שנידון בפני כבוד נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, אל"מ שאול גורדון. בערר זה קבע הנשיא שישה מבחני עזר אשר יסייעו למפקד הצבאי ולשופט בבואם להכריע בשאלת המשך המעצר. מתוך מבחני עזר אלה, שלושה ניתן להגדירם כסטטיים, כאשר את שלושת האחרים ניתן להגדיר כדינאמיים. למה הכוונה? שלושת המבחנים הנוגעים למעשה, לעושה ולטיב המידע הינם מבחנים אשר נשקלים במעמד הוצאת צו המעצר הראשון, ואין הם משתנים רבות לאורך זמן. לעומת זאת, שני מבחנים נוספים, המקום והזמן הינם משתנים, שעל אף שאין לומר כי בהכרח משתנים עם הזמן, לא מן הנמנע שכך יהיה. לבסוף קיים מבחן שבהכרח משתנה משקלו בכל דיון, והוא כמובן חלוף הזמן. כאשר בוחנים את שלושת המבחנים האחרונים ואת השינויים בהם, ניתן להבחין בתמורות הנוגעות ישירות לענייננו. בחודשים האחרונים אנו עדים לרגיעה מסוימת במצב הלוחמתי בו היינו נתונים בשנים האחרונות. על אף כי עוד מוקדם לקבוע אם אכן חלה אצל יריבינו שינוי של ממש, אין ספק כי המאורעות הנוראים אשר פקדו אותנו חדשות לבקרים לפני שנתיים שלוש, כבר אינם מתרחשים באותה תדירות. עובדות אלו נוגעות הן למבחן המקום, והן למבחן הזמן, ולדידי מסקנה זו מביאה אותנו צעד נוסף לקראת הכרעה בעניינו של העצור. כאמור, גם לחלוף הזמן השפעה על שאלת המשך מעצרו של העצור. במשתנה זה לא חלה שנוי גדול יחסית לדיון הקודם כמובן, אך בראיה כוללת על המעצר התמונה העולה היא קשה מאוד. כאמור לעיל, העצור מוחזק במעצר מנהלי זה שלוש שנים. בנסיבות אלה חלוף הזמן כבר איננו עוד שיקול במערכת השיקולים, אלא השיקול ב"ה" הידיעה. לאחר עיון בחומר החסוי אשר הוצג בפניי ובהתחשב בעדכניות שלו, בהתחשב בתקופת מעצרו של העצור, ובעובדה כי נגרם לו עוול כפי שצוין בהרחבה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא יהיה ניתן להאריך את מעצרו של החשוד פעם נוספת ללא שיוצג חומר חדש ומשמעותי אשר יכול להמשיך ולבסס את מעצרו. למעשה, החלטתי הקודמת התבססה על שתים, ראשית - חלוף הזמן הרב בין איסוף החומר אשר עמד בבסיס מעצרו של העצור עד אותו מועד, ושנית - העוול אשר נגרם לעצור כאשר הדיון בעניינו נדחה ללא הצדקה, ואף התעורר ספק בנוגע לחוקיותו של הצו. בהחלטת בית המשפט לערעורים נקבע כי הפגם אשר התגלה בדיונו בביקורת השיפוטית בה דנתי לפני חצי שנה "לא גרם עוול מהותי למשיב, מדובר בשיקול שמשקלו היחסי קטן ובוודאי שהוא נסוג בפני ביטחון הצבור". עוד החליט השופט כוכב כי לא ניתן להכריע אם אכן זנח העצור את כוונתו לבצע את הפיגוע, ויתכן כי הינו עדיין מחזיק בדעות אלה. אם כך, שחרורו של העצור יהא טעות קטלנית, ומי שמחליט במקרה כזה נושא על כתפו את האחריות לשלומו של הציבור. בסוף דבריו קבע כב' השופט כוכב אין סיבה להניח כי דווקא בכלא קציעות, יחד עם כל העצירים והאסירים הביטחוניים, גברה בלבו האהבה לישראל. לנוכח דברים אלה קיבל כאמור השופט את ערעורה של התביעה, ואישר את צו המעצר. עתה, בחלוף חצי שנה נוספת, חצי שנה בה היה העצור ספון עדיין במעצר בכלא קציעות, הגיעה עת הכרעה נוספת, האם עדיין ראוי ומוצדק להחזיק את העצור מאחורי סורג ובריח? עיינתי היטב בהחלטה של כב' נשיא בית המשפט העליון בה החליט לפני ארבעה חודשים להורות על המשך מעצרו של העצור, והשיקולים אשר הביאו את שתי הערכאות אשר דנו בעניינו של העצור בעקבות החלטתי הקודמת. לכאורה, מהדברים אשר הובאו בהחלטות לעיל ניתן להבין כי השופטים שוקלים להחזיק את העצור במעצר עולם, וזאת לנוכח העובדה כי בהחלטה בבג"ץ קבע כבוד הנשיא כאמור לעיל כי "הסיכון הנשקף מהעותר עשוי להצטמצם אם יחול שינוי בכוונותיו ותוכניותיו". היינו, כל עוד לא הוכח כך ניתן להמשיך ולהחזיק את העצור במעצר מנהלי. והרי, איך ניתן באמת לבחון את כוונותיו ותוכניותיו של העצור. מה יעשה העצור ואילו דברים צריכים להתרחש שבעקבותיהם ניתן יהיה לקבוע באופן חד משמעי כי כוונותיו השתנו? אכן, ייתכן שבמהלך שהותו בכלא ייפגש העצור באקראי באדם אשר מהווה סוכן של שירות הביטחון הכללי ובפניו יודה שזנח את כוונותיו מהעבר, שהרי רק במקרה בו יאמר העצור דברים מעין אלה במשיח לפי תומו, אז ניתן יהיה לתת בהם אמון. הסיכוי שדבר כזה יקרה הינו אפסי, ולא ייתכן שהשופטים הנכבדים מחכים שדבר כזה יתרחש. על רקע הדברים האלה ברור בעיניי שאין כל דרישה להמתין עד שיוכח באופן וודאי כי העצור אכן התנער מדרכו הקודמת, וחייבים אנו לשקול את הנסיבות בכללותם. האם לאור חלוף הזמן הרב, ובהתחשב בהעדר כל ראיה בשנים האחרונות התומכת בחשד העיקרי, עדיין יש לומר כי העצור מהווה סכנה כה חמורה שהדבר מצדיק את המשך מעצרו המנהלי. על דברים אלה יש להוסיף את הנקודה המעניינת הבאה. במהלך הדיון טענה הסנגורית כי העצור ביקש ממנה להציע לרשויות הביטחון גלות מרצון ברצועת עזה, והכול רק שישתחרר מהכלא. הסנגורית שכנעה אותו כי המצב ברצועה גרוע אף יותר מהמצב בכלא, ולכן לא כדאי לו להגיש בקשה כזו. אכן, דברים אלה של הסנגורית לא הוכחו, ואין לי אלא את מילתה, אך אם אתן בהם אמון, ניתן אולי מהם ללמוד כי העצור כבר אינו "נעול" על ביצוע פיגוע התאבדות. הרי לכל ברור שהוצאת פיגוע כזה מתוך רצועת עזה קשה שבעתיים מביצועו מתוך יהודה ושומרון. אם עדיין מתכוון העצור לבצע פיגוע, אין הגיון בכך שיבקש להגיע אל הרצועה. ייתכן שבדברים אלה כן ניתן לראות אינדיקציה, אף אם קטנה ולא מוכחת, לשינוי כוונות של העצור. סוף דבר, עתה, כאשר בא עניינו של העצור בפניי פעם נוספת, וכאשר מאז הדיון הקודם חלף עוד זמן בו נתון העצור במעצר, כך שחלפו מאז מעצרו כמעט 54 חודשים, ובהתחשב בכך שממעשיו של העצור ניתן אולי ללמוד על שינוי בכוונותיו, הריני סבור כי יש מקום להורות על שחרורו של המשיב. אינני מתעלם מהערכת המסוכנות אשר ניתנה בפניי בנוגע לעצור, ואינני חס ושלום ממעיט באחריות המוטלת על כתפי רשויות הביטחון לשמור על ביטחונם של תושבי האזור ואזרחי מדינת ישראל. עם זאת, אינני מוכן להתנער מהאחריות אשר הופקדה בידי להוות ביקורת על החלטות לעצור אדם ללא משפט. לפיכך, ורק על מנת להעניק לתביעה אפשרות להגיש ערר על החלטה זו, אני מאשר את צו המעצר המנהלי, אך מקצר אותו באופן מהותי כך שיסתיים ביום 11/04/06. מעצרמעצר מנהלי