בית המשפט ציין כי הטענה שעל הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים לשקול אך ורק שיקולים הנוגעים לשמירה על קרקע חקלאית אינה נכונה וזאת על פי סעיף 11 לתוספת לחוק התכנון והבניה. אמנם בעבר הייתה מחלוקת בעניין זה בפסיקת בית המשפט, אך בפסקי הדין המאוחרים יותר נקבע כי אמנם צרכי השמירה על קרקע חקלאית צריכים לעמוד בראש מעייניה של ועדת השמירה על קרקע חקלאית, אך מותר לה לשקול גם צרכים חשובים אחרים, במיוחד כאשר היא מתירה שימוש בקרקע חקלאית לצרכים אחרים מלבד חקלאות. להלן פסק דין בנושא הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים: פסק דין 1. הרקע לעתירה: העותרת הינה חברה ממשלתית המוסמכת לתכנן, לבנות, לפתח, לנהל, להחזיק ולהפעיל ביעילות את מסילות הברזל ולפקח עליהן. העותרת יזמה תוכנית דרך שעניינה הרחבת רצועת מסילת הברזל חיפה-נהריה בקטע קריות-נהריה (להלן: "התוכנית"). התוכנית הוגשה לועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון (להלן: "הועדה המחוזית"). מטרת התוכנית הייתה הגדרת והרחבת תחום רצועת מסילת הברזל הקיימת מהקריות ועד נהריה עקב ביקוש להגדלת מספר רכבות הנוסעים. הועדה המחוזית דנה בתוכנית והחליטה להפקידה בתנאים, בין היתר, הועברה התוכנית לאישור הועדה לשמירה על קרקע חקלאית וזאת נוכח התוכנית להתווית מסילת הברזל על קרקע חקלאית. ועדה זו דנה בתוכנית וביום 7.9.03 ניתנה החלטתה. בעקבות פניית רכבת ישראל תוקנה החלטה זו וביום 21.12.03 ניתנה החלטה מתוקנת לאישור התוכנית בתנאים. בין התנאים נקבע גם כי תנאי למתן תוקף לתוכנית הכפלת המסילה יהיה הפקדת התוכניות המפורטות למעברים הדו מפלסיים ובד בבד עם ביצוע המסילה יוחל בביצוע המעברים. ההחלטה מתייחסת לשלושה מעברים - שניים בבוסתן הגליל ואחד בשבי ציון. רכבת ישראל הגישה ערר על החלטה זו לועדת הערר של הועדה לשמירה על קרקע חקלאית (להלן: "ועדת הערר"). ועדת הערר דחתה את הערר ביום 20.7.04. בהחלטת ועדת הערר נקבע כי אין לקבל את טענת העותרת שאין לנושא המעברים הדו מפלסיים קשר ישיר לסמכות הועדה לשמירה על קרקע חקלאית וזאת משום שמדובר בתוכנית בחציית מעברים חקלאיים ודרך גישה לישובים חקלאיים באיזור שבי ציון ובוסתן הגליל, אותו חוצה המסילה, איזור שהוא כפרי - חקלאי ומעבר המסילה בלבו של איזור זה הינו בעל השלכה על התפקוד החקלאי באיזור ועל מרקם השטחים הפתוחים בסביבה שהישובים החקלאיים הם חלק בלתי נפרד מהם. רכבת ישראל הגישה התנגדות לתוכנית ביום 27.7.04 ובמסגרתה טענה טענותיה לעניין החלטות הועדה לשמירה על קרקע חקלאית וועדת הערר. ביום 30.1.05 החליטה הועדה המחוזית לא לשנות החלטות אלה ומכאן עתירתה של רכבת ישראל. 2. טענות הצדדים: העותרת טוענת כי החלטת הועדה לשמירה על קרקע חקלאית מבוססת על שיקולים בטיחותיים ותחבורתיים ולכן המדובר בהחלטה שניתנה בחריגה מסמכות משום שתפקיד הועדה הינו לשקול שיקולים הנוגעים לשמירה על קרקע חקלאית והנוף הפתוח במקום ולא להחליף את שיקול דעתם של הגופים האמונים בדין על שיקולי בטיחות ותחבורה. העותרת מפנה לעניין זה לסעיף 11 לתוספת הראשונה של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, לפיו לא תשתמש הועדה לשמירה על קרקע חקלאית בסמכותה על פי החוק אלא במידה שהדבר דרוש לשם שמירה על הייעוד של הקרקע החקלאית וניצולה החקלאי ושמירה על שטחים פתוחים. כן טוענת העותרת כי המעברים שבנדון אינם נחוצים בשלב זה, אינם משמשים כמעברים חקלאיים, אלא כדרכי כניסה לישובים ועתידים לעלות ממון רב מכספו של משלם המיסים באופן שעשוי לסכל את הוצאת התוכנית מן הכוח אל הפועל ואף עתידים להסב נזק דווקא לצביון הכפרי של המקום. לטענת העותרת, אין כל הצדקה להתנות את התוכנית כאמור בסעיף 2 להחלטת הועדה לשמירה על קרקע חקלאית כאשר קיים מנגנון מוסדר המבטיח את נושא הסדרת המעברים במפגשי מסילה - דרך. לרכבת חובה חוקית מכוח פקודת מסילות הברזל לדאוג לכך וכן ועדת המפגשים הבינמשרדית מטפלת בהסדרתם של מפגשים אלה, לרבות נהלי הבטיחות במפגשים. לכן טוענת העותרת כי החלטתן של הועדה לשמירה על קרקע חקלאית וועדת הערר מפקיעה סמכות זו מידי הועדה הבינמשרדית שהוקמה במיוחד למטרה זו ולכן גם חורגת ממתחם הסבירות. עוד טוענת העותרת כי אל מול השיקול של הסדרת מעבר בעל נוחות מקסימלית ובטיחות מוחלטת עומדים שיקולים של הצורך הדחוף והחיוני בפיתוח מסילת הברזל וכן מגבלות התקציב והזמן. לטענתה, במקרה זה, איזון האינטרסים הראוי הוא הסדרת המעבר במפלס אחד כשלב ראשון, מבלי לעכב את אישור התוכנית, ביצועה והפעלת המסילה, ותוך מתן אפשרות להסדרת המעבר הדו מפלסי כשלב שני בשעת הצורך, בתוכנית מפורטת, שלא תהווה שינוי לתוכנית נשוא עתירה זו. המשיבות 1-3 טוענות כי ועדת הערר דחתה את הערר של העותרת משום שלמעבר דו מפלסי יתרון תחבורתי ובטיחותי ויש צורך בהסדרה תכנונית של המעברים בשני הישובים, אך העותרת נמנעה מליתן התחייבות כלשהי לגבי מועד הגשה של תכנון כזה. כמו כן, חציית מעברים חקלאיים ודרכי גישה בלב יישובים חקלאיים על ידי מסילת ברזל משליכה על התפקוד החקלאי באיזור ועל מרקם השטחים הפתוחים בסביבת הישובים ומכאן גם מקור סמכותה של הועדה לשמירה על קרקע חקלאית לדון בעניין המעברים. העדר פתרון למעברים דו מפלסיים במסגרת התוכנית או לכל הפחות בתוכניות משלימות הינו ליקוי בסיסי בתוכנית אשר הוגשה לאישור הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. עוד טוענות המשיבות 1-3 כי העתירה מוקדמת מכיוון שההחלטה נשוא העתירה היא אחת מיני החלטות רבות המתקבלות במסגרת ההליך התכנוני ולעותרת עוד קנויה האפשרות למצות את ההליכים בפני הרשות המוסמכת. לטענת המשיבות, תוכניות הכפלת המסילה והמעברים יוסיפו להידון לפני מוסדות התכנון השונים ובכלל זה ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובניה. על כן, תכני התכנון נתונים לשינוי במסגרת הליכי התכנון לפני מוסדות התכנון. לטענת המשיבות, הקמת וועדת המפגשים הבינמשרדית איננה מונעת ואיננה שוללת את סמכותם של מוסדות התכנון מלדון במעברים ובדרכים הנוגעים לתפקוד ולשימוש של קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. כמו כן, טוענות המשיבות כי החלטת הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים הינה ראויה וסבירה מבחינה תכנונית ומנהלית ואף עולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה בעניין קידום הבטיחות בדרכים ובפרט במפגשים בין דרכים למסילות ברזל. המשיב 4, ועד מקומי בוסתן הגליל, טוען כי העותרת לוקה באי ניקיון כפיים מאחר והיא מעמידה בחשיבות עליונה את האישור המהיר של התוכנית ואת השיקולים הכלכליים אף במחיר של סכנת חיי אדם וזאת בהליך תכנוני שאינו ראוי. כן טוען המשיב 4 כי התוכנית נוגדת את מדיניות הרכבת המוצהרת, שהיא ביצוע הפרדה מפלסית בין תוואי מסילת הרכבת לבין כבישי הנוסעים. עוד טוען המשיב 4 כי הלכה היא שביהמ"ש לא יחליף את שיקול דעתה של רשות התכנון בשיקול דעתו ולא יתערב בשיקול דעת זה אלא אם נפל בו פגם משפטי מהותי, דוגמת חוסר סבירות או שקילת שיקולים זרים. לטענת המשיב 4, בהחלטת הועדה לא נפל כל פגם ואין צידוק להתערב בהחלטה. בנוסף, נושא המעברים בקרקע חקלאית הינו נושא שבסמכותה של הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ואף בסמכותה לשקול גם שיקולי בטיחות, לטענת המשיב 4. בהשלמת הטיעונים מטעמו טען המשיב 4 בנוסף כי יש לדחות את העתירה מאחר והיא מוקדמת ומחמת חוסר מיצוי הליכים בפני מוסדות התכנון. המשיבות 6 ו-7, הועדה המקומית לתכנון ובניה "חבל אשר" והמועצה האיזורית מטה אשר, טוענות כי העותרת מנועה מלעתור נגד החלטת ועדת הערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים וזאת לאור האמור בסעיף 12(ה) בתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, לפיו "אין אחרי החלטת ועדת הערר לפי סעיף קטן (א) ולא כלום". על כן, לטענת המשיבות 6 ו-7 לא ניתן להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת הערר. למען הסדר יצוין כי משיב מס' 5 לא הגיש כל תגובה לבית המשפט וגם לא התייצב לדיון. 3. דיון: סבור אני כי דין העתירה להדחות מחמת היותה עתירה מוקדמת. כפי שטענו המשיבות, מדובר בהחלטה שהינה החלטה אחת מיני רבות המתקבלות במסגרת ההליך התכנוני לפני מוסדות התכנון. לכן, כל עוד פתוחה הדרך לעותרת לבוא בצל קורתה של הרשות המוסמכת, למצות את ההליך בפניה ולקבל סעד, כי אז העתירה מוקדמת ודינה להדחות. "ככלל כמובן כל שניתן לעשותו באמצעות גופי הערר ה"פנימיים", ולענייננו המועצה הארצית, עדיף על הליכים בבית המשפט; ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו (4) 38 (השופט לוי); ראו גם עע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(2) 882 (השופט כתארו אז - אור)". עע"מ 11061/04 הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז חיפה נ' עיריית קריית אתא ואח', תק-על 2005(2), 4071, עמ' 4073. ראה גם: ע"א 524/98 מדינת ישראל משרד האוצר נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד נב(2), 145, עמ' 152-153; בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ו-6 אח', פ"ד מח(5), 630, עמ' 644-645. בענייננו, לא הסתיים הדיון בתוכניות הכפלת המסילה והמעברים ואף ישנם עררים אשר תלויים ועומדים לפני המועצה הארצית לתכנון ובניה בעניין זה. טרם ניתנה ההחלטה הסופית בעניין המעברים ועדיין יתכנו שינויים בתוכנית. לכן העתירה מוקדמת. גם לגופו של עניין סבור אני כי דין טענת העותרת, לפיה המשיבות 1-2 חרגו מסמכותן בהחלטתן נשוא עתירה זו, להידחות. הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש אינו שם עצמו כרשות תכנונית נוספת על הרשויות הקבועות בחוק ואין הוא ממיר את שיקול דעתה של הרשות התכנונית בשיקוליו שלו. "הסמכות לתכנן שטח ולקבוע את יעודו הוענקה על פי חוק התכנון והבניה למוסדות התכנון, ובהם גם המשיבה. בית המשפט אינו מוסמך על פי החוק, ואינו מתאים על פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת. אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות". ראה: בג"צ 465/93 טריידט ס.א. נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח(2), 622, עמ' 635-636. ביהמ"ש אינו מתערב בשיקולים המקצועיים ששקלה הרשות התכנונית, אלא בודק האם הרשויות התכנוניות פעלו במסגרת סמכותן, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים ובתום לב והאם ההחלטה נמצאת במתחם הסבירות בנסיבות העניין. ראה: בג"צ 1125/91 מרקו ליטמן ואח' נ' הוועדה לבניה למגורים, תק-על 91(2), 96, עמ' 98; דברי השופט אור בבג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מה (3) 678; בג"צ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' מר אברהם פורז - שר הפנים, תק-על 2005(2), 1158, עמ' 1166. כפי שיפורט להלן, אינני סבור כי נפל בהחלטת הועדה לשטחים פתוחים פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות. סבור אני כי אין להתערב בהחלטתה של הועדה. אינני מקבל את טענת העותרת כי על הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים לשקול אך ורק שיקולים הנוגעים לשמירה על קרקע חקלאית וזאת על פי סעיף 11 לתוספת לחוק התכנון והבניה. אמנם בעבר הייתה מחלוקת בעניין זה בפסיקה, אך בפסקי הדין המאוחרים יותר נקבע כי אמנם צרכי השמירה על קרקע חקלאית צריכים לעמוד בראש מעייניה של ועדת השמירה על קרקע חקלאית, אך מותר לה לשקול גם צרכים חשובים אחרים, במיוחד כאשר היא מתירה שימוש בקרקע חקלאית לצרכים אחרים מלבד חקלאות. ראה: בג"צ 601/75 ועד מקומי סביון נ' הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, פ"ד לא(1), 103, 106; בג"צ 41/78 איתן נאמן נ' ועדת ערר לשמירה על קרקע חקלאית, פ"ד לב(3), 128, עמ' 134-135; עע"ם 3286/02 ועדת ערר לעניין קרקע נ' חב' דור אנרגיה, פ"ד נח(1), 502, עמ' 511-512, שם נאמר: "תחילה נפסק כי לא יהיה לנגד עיני הוועדה, בבואה להשתמש בסמכותה, כל שיקול זולת צרכי השמירה על הייעוד החקלאי והניצול החקלאי של הקרקע הנדונה, וכי כל מקום בו היא שוקלת שיקולים אחרים, אף אם אלה שיקולים "טובים וחשובים שאין להם ולא כלום עם הייעוד החקלאי והניצול החקלאי של הקרקע", החלטתה בטלה וחסרת תוקף (ראו בג"ץ 324/71 הוועד המקומי סביון ואח' נ' הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ואח', פ"ד כז(90 ,85 (1 (להלן - פרשת סביון הראשונה)). אולם בהמשך הרחיב בית המשפט את מסגרת שיקוליה המותרים של הוועדה לקרקע חקלאית כך שיתאפשר לה לשקול שיקולים לבר -חקלאיים. כך, נפסק כי ה"'איזון' בין הצרכים החקלאיים החיוניים של המדינה והצרכים העירוניים הדוחקים הוא המונח ביסוד פעולתה של הוועדה" (ראו בפרשת מדור השקעות, שם) וכי "המחוקק חפץ כי הוועדה תשקול מגוון רחב של שיקולים שהאינטרס החקלאי - הגם שהוא המרכזי והחשוב ביותר - הוא רק אחד מהם". יצוין כי עתירה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה. ראה: דנ"מ 1992/04 ועדת הערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ואח' נ' חברת דור אנרגיה ( 1988) בע"מ, תק-על 2004(3), 2701. אוסיף עוד כי במקרה זה סוגיית המעברים משליכה על יכולתם של החקלאים לתפקד בבטיחות בפעולות שהם מבצעים מידי יום במסגרת עבודתם החקלאית. בהתאם סבור אני כי מדובר בנושא שבבסיסו שמירת היכולת לקיים משקים חקלאיים באזור מסילת הברזל ובהתאם מדובר בנושא שבסמכות הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים וועדת הערר. על כן, גם לגופו של עניין, סבור אני כי יש לדחות את העתירה מאחר ואינני סבור כי הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים או ועדת הערר חרגו מסמכותן, שקלו שיקולים זרים וכי החלטתן לוקה בחוסר סבירות. באשר לטענת המשיבות 6-7 - אינני מקבל את טענתן כי לבימ"ש זה אין סמכות לדון כלל בעתירה משום ש"אין אחרי החלטת ועדת הערר ולא כלום" (סעיף 12(ה) לחוק). כבר נקבע בפסיקה כי "אמנם אין הוראה מעין זו שוללת את סמכות הפיקוח של בית משפט זה, אבל אין להתעלם מרצונו של המחוקק שבנושא זה יותר מאשר באחרים יכובד שיקול-דעתה של הרשות המינהלית". ראה: בג"צ 41/78 הנ"ל, בעמ' 136; בג"צ 565/86 שמרת קבוץ השומר הצעיר נ' ועדת ערר, פ"ד מא(4), 722, עמ' 725-726. לאור כל האמור לעיל, סבור אני כי הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים וכן ועדת הערר לעניין זה לא חרגו מסמכותן ולא שקלו שיקולים זרים, לא פעלו בחוסר הגינות, משוא פנים או העדר תום לב ולכן אין להתערב בהחלטתן לאשר את התוכנית שהוגשה על ידי העותרת בתנאים שנקבעו בהחלטה. בנוסף, כפי שצוין לעיל, סבור אני כי העתירה מוקדמת ולכן דינה להידחות. על העותרת למצות את ההליכים האפשריים בפני הרשות וכמובן שתעמוד לה הזכות לעתור לביהמ"ש במקרה הצורך לאחר שרשויות התכנון יסיימו לדון בעניין. 4. סיכום: בסיכומו של דבר, כמפורט לעיל, סבור אני כי דין העתירה להדחות מחמת היותה מוקדמת וכן לגופו של עניין. על העותרת למצות הליכיה בפני רשויות התכנון, לרבות העררים שהוגשו למועצה הארצית לתכנון ובניה. העותרת תשלם למשיבים 1-3 ביחד ולחוד הוצאות ההתדיינות בסך 5,000 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם העותרת למשיב 4 ובנוסף למשיבים 6-7 ביחד ולחוד (לכל קבוצת ייצוג), סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וביחד 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. חקלאותקרקע חקלאית