להלן פסק דין בנושא הריסת מבנה ללא התראה: פסק דין רקע עיריית תל אביב (להלן: "התובעת"), הינה רשות מקומית המוסמכת לפעול על פי דין למניעת סיכון למחזיקים או לציבור בבניינים שבתחום שיפוטה בהתאם לחוק עזר עירוני לתל אביב- יפו (הריסת מבנים מסוכנים) תשל"ב -1971 וחוק עזר עירוני לתל-אביב-יפו (מבנים מסוכנים) התשס"ב - 2001 (להלן: "חוקי העזר"). הנתבע, הינו אחד הבעלים של הנכס המצוי ברחוב פיארברג 9 בתל אביב, והידוע כחלקה 8 בגוש 6936, (להלן:"הנכס"), (העתק מנסח הטאבו צורף כנספח א' לכתב התביעה). ביום 10/07/03, בעקבות ביקורת מהנדס מטעם התובעת בנכס, הוצאה הודעה לפי סעיף 7 לחוק העזר לפיה הנכס נמצא במצב בו קיימת סכנה מיידית למחזיקים בו או לציבור ובשל כך הוצא צו הריסה מספר 0110-23-4 (העתק הצו צורף כנספח ב' 1- ב' 3 לכתב התביעה). באותו יום הודבק הצו בכניסה לנכס. ביום 13/07/03 ביצעה התובעת את ההריסה בנכס וזאת בהתאם לצו ההריסה ולחוות דעת המהנדס והוראות הביצוע. משכך ועל פי הדין דרשה התובעת את החזר הוצאותיה בגין העבודות שבוצעו, כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשת התביעה. הנתבע הכחיש את טענות התובעת מכל וכל. ראשית, הוא תושב תל אביב, אשר כתובתו מזה שנים רבות הינה ברחוב מזא"ה בעיר, ועל אף כי הוא מופיע כמחזיק בחצי הנכס במתואר בנספח א' לכתב התביעה, נמנעה התובעת מליידע אותו על צו ההריסה. כמו-כן טוען הנתבע כי הנכס לא היה כלל "מבנה מסוכן" כמשמעותו בס' 7 לחוק העזר העירוני. יתירה מזו, לגישת הנתבע פעולות ההריסה נעשו שלא כדין ותוך פגיעה בזכויות היסוד המעוגנות בחוק כבוד האדם וחירותו. מכתב התביעה עולה כי מודעת העירייה הודבקה בכניסה לבניין ביום 10/07/03 (יום חמישי) ואילו ההריסה בוצעה ביום 13/07/03 (יום ראשון) וזאת מבלי שהיה סיפק לנתבע כלל לנסות ולכלכל את צעדיו בנידון, דהיינו, לנסות לבטל את צו ההריסה או לחלופין להרוס בעצמו את מה שטעון הריסה. לגישת הנתבע התובעת לא נקטה בזמן סביר טרם בוצעה ההריסה וזאת בהתאם לסעיף 7 (ב) לחוק עזר לתל אביב -יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב- 2001, הקובע כי: "לא ייהרס או יאטם בניין, לפי צו כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהצו הודבק על הבניין או בקרבתו במקום הנראה לעין, זמן סביר, בנסיבות העניין, לפני ביצוע ההריסה או האטימה". לגישת הנתבע תשובה לשאלת מהוא "הזמן הסביר" ניתן למצוא במכתב העירייה מיום 10/07/03 אשר נשלח למר לוונטהל אלחנן המחזיק בכ- 25% מהזכויות בנכס, בה נכתב: "4. באם לא תבצע את העבודות כנדרש, רשאית העירייה לבצע את העבודות הנדרשות ולגבות ממך את הוצאות הביצוע." לגישתו על אף העובדה כי הוא רשום כמחזיק בנכס על פי רישומי הטאבו לא מוען אליו המכתב, התובעת אף לא המתינה לקבלת המכתב בטרם ביצעה את ההריסה. בהתנהגותה זו פעלה התובעת בחוסר סבירות וחוסר מידתיות. על אף שתביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר', לאור חשיבות העניין, מצאתי לנכון לחרוג מהכלל של פסק הדין המנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ולפעול בהתאם לתקנה 214 טז(ב) סיפא לתקנות. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובעת המבקשת סעד, נושאת בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה היא מוטלת. לאחר שעברתי שוב על כלל העדויות בתיק, על המוצגים ועל סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה. התובעת מבססת את תביעתה על סמכותה לפעול על פי חוק העזר לתל אביב - יפו (מבנים מסוכנים), תשס"ב-2001 (להלן: "חוק העזר"). שם, בסעיף 7 נאמר כדלקמן: " (א) סבור ראש העירייה, על פי חוות דעת המהנדס שנערכה לפי סעיף 2, כי בניין נתון במצב שיש בו סכנה מיידית למחזיקים או לציבור או לנכסים סמוכים, רשאי הוא ליתן צו לסגור מייד את הבניין ולצוות על פינויו או על הריסתו המיידית...כן רשאית העירייה לבצע את העבודות הדרושות לשם...הריסתו ולגבות את הוצאות הביצוע מבעל הבניין". פגיעה בזכות קניין של אזרח מביאה בהכרח להתנגשות בין הוראת הסעיף הנ"ל בחוק העזר לבין הוראת סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חשוב, בנסיבות אלו, לברר מתי ראוי שראש העיריה יפעיל את סמכותו הנ"ל ומתי תיחשב פעולה זו ל"מידתית", בכדי לתת פרשנות הראויה לס' 7 לחוק העזר. עלינו לזכור, בעת מתן פרשנות ראויה לחוק העזר, ראשית שחוק העזר הינו חקיקה משנית ושנית שהוא נחקק לאחר כניסה לתוקף של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בנסיבות אלו העדפת הפעלת הסמכויות שבחוק העזר תוך שלילת קניינו של אדם אפשרית אך ורק כשסכנה ממשית, קרובה וודאית נשקפת לחייו או לשלמות גופו של אדם אחר וכשאין מקום (או זמן) לבצע פעולות אחרות (כגון גידור המקום) מלבד הריסה מיידית ומבלי לוודא שהבעלים של הנכס מודע כי הנכס הוכרז כמסוכן. האם המבנה הינו מבנה מסוכן בחוות דעת מהנדס העירייה מר זטולסקי אלכס (צורפה כנספח ב' 1 לכתב התביעה) צויין: " חלקו הצדדי של המעקה כבר התמוטט, חלקו החזיתי של המעקה וגם המעקה בצדה השני של המרפסת סדוקים, מתפרקים עם תזוזה כלפי החצר. מצב המעקה הנ"ל מהווה סכנה מיידית לציבור." לשאלת ב"כ הנתבע (חקירה נגדית אלכס זטולסקי דיון מיום 18/09/07 עמוד 15שורות 2-7): "ש. איך הגעת בכלל לבניין הזה? ת. לבניין הזה יש רקע מסויים. מ- 1991 הבניין מוכרז כמבנה מסוכן לצורך ביצוע תיקון דברים בטיחותיים בו. דרישה זו לא בוצעה. מ- 1991 עד שנת 2000 לא בוצעו תיקונים במבנה. בשנת 2000 הדרישה חודשה. בשנת 2003 אני הגעתי לשם ונכון להיום בעקבות הודעת מוקד או פנייה טלפונית, הבניין היה כבר מוכר, ובמשך 12 שנה לא בוצעו העבודות הנדרשות. אני ראיתי שמצב הבניין החמיר במיוחד. אז קיבלתי החלטה על בסיס מסוים ברגע מסוים. טענותיו של מהנדס העירייה לא גובו על ידי אסמכתאות כלשהן. לא הוגשו לתיק כל התרעות קודמות אשר נשלחו באשר לסכנת המבנה. בהנחה שאכן הוכרז הבניין עוד בשנת 1991 כמבנה מסוכן, לא מובן מדוע לא ניתנה בצורה מסודרת התראה לנתבע לתיקון הפגמים ההנדסיים ולא מובן איזה נזק היה נגרם לתובעת וזאת לאור סעיף 4 במכתבה שלה. משאלות ב"כ הנתבע עולה כי בדיקת המהנדס נעשתה באופן חיצוני בלבד למבנה לשאלת ב"כ הנתבע (חקירה נגדית אלכס זטולסקי דיון מיום 18/09/07 עמוד 13 שורות 23-27): "ש. בנסיון שיש לי עם עיריית ת"א אני זוכר שאתם בודקים את המבנה ויזואלית בלבד. ת. נכון. ש.איך יכולת לראות את המרפסת בקומה שלשית ואת מצבה המדויק כשעמדת למטה? ת. ראשון, זה רק 3 קומות זה לא מרחק בשביל עין בלתי מזוינת. ברגע שחסר מעקה צדדי זה נחשב בגודל של מטר על מטר אין שום בעיה להבחין שזה חסר." על אף הסכנה הממשית לדבריו, ועל אף שעבודות ההריסה נעשו לאחר שלושה ימים לא נעשתה כל פעולת מנע ולא הבסיסית ביותר והיא מתן אזהרה לדיירים הגרים בבניין או הצבת מחסום כלשהו או גידור המקום. לשאלת ב"כ הנתבע (חקירה נגדית אלכס זטולסקי דיון מיום 18/09/07 עמוד 14 שורות 14-20): "ש. אתה בעצם טוען שהמעקה הזה יכול היה ליפול שנייה אחרי שהלכת משם? ת. שנייה, או דקות, או יום, היה יכול ליפול. ש.ת לא ביקרתי בדירה של השכן מלמטה. לא הרמתי לו טלפון. ש. הזהרת אותו שלא יצא למרפסת כי יכול לפול עליו משהו? ת. לא זוכר. ש. את החצר למטה סגרת את השטח? ת. צריך לבדוק בתיק. אני לא זוכר. לפעמים יש הוראות בצע כפעולות מנע" עקרונות המשפט עברי הדרך לנסות ולפרש את הוראות חוק העזר על פי עקרונות מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, תש"מ - 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל (כלקונה) והן באמצעות ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290): "ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה". ערכי תום לב, ערכי הצדק, היושר וההגינות, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם. ההלכה מתריעה בפני מי שברשותו מפגעים המסכנים את הציבור, שעליו להרחיקם ולמנוע את פגיעתם בציבור. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק יא, הלכה ד) אף מוסיף שזוהי מצוות עשה: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה... ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים". השולחן ערוך (חושן משפט, סימן תטז) פוסק להלכה כי חובת הרחקת הנזקים מוטלת על בעל המפגע. בית הדין מורה לו להרחיק את המפגע. עם זאת, בית הדין מותיר בידיו פרק זמן סביר של שלושים יום להרחקת המפגע, אלא אם כן המפגע מיידי ויש להרחיקו באופן בהול )תשובת הריטב"א, סימן מב(. בגמרא מובאת אמרתו של ר' נתן כי המקיים מפגע חוטא ב "לא תשים דמים בביתך". (תלמוד בבלי, בבא קמא מו ע"א) בעקבות גמרה זו פוסק ה"נימוקי יוסף" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קס"ד, סעיף ב' ) שכל אדם יכול להרחיק את המפגע שיצר מזיק פוטנציאלי. הרשב"א הדגיש עם זאת את הזהירות הרבה בהפעלת זכות זו. לפי דבריו (תשובות הרשב"א, חלק ג, סימן קסד) נדרשת ודאות מוחלטת של מומחים לדבר כדי לקבוע שניתן להרוס מפגע. במשנה נאמר (משנה בבא בתרא, פרק ב, משנה יד) "אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו". מקרה זה עוסק במפגע שאמנם אינו גורם לנזק בגוף, אך מגביל את אפשרות השימוש ברשות הרבים, ומאפשר לרבים את הזכות והסמכות לקצוץ את הענפים המטרידים. הרב ד"ר ש' גליקסברג ( ש' גליקסברג, איכות הסביבה במשפט העברי, עבודת דוקטור, רמת גן תשס"ה, עמ' 38 ואילך) וד"ר מ' ויגודה (מ' ויגודה, "אחריות לסילוק מפגע בעץ שענפיו נוטים לשטח ציבורי" ) מתייחסים לשאלה האם כוונת המשנה היא שבעל האילן חייב לקצוץ אותו, או אולי המשנה מאפשרת לציבור, באופן כללי, שזכותם להלך ברשות הרבים בביטחה, לקצוץ אותו. ד"ר מ' ויגודה מציין כי חובה זו לא הייתה חובתו הבלעדית של בעל העץ, אלא גם על הרשות הציבורית (העירייה של ימיהם) מוטלת הייתה האחריות לדאוג להסרת המפגע. גליקסברג סבור שמדברי הרמב"ם נראה שהחובה הראשונית מוטלת על בעל המפגע, ורק לאחר מכן מוטלת האחריות על הרשות. הראב"ן כותב (ראב"ן, בבא קמא, ד): "נתנו לו בית דין זמן לקוץ את האילן... שמעינן מהכא דמי [=משמע "מכאן שמי"] שיש לו דבר היזק סמוך לחבירו ותקפו לדין חייבים בית דין לסלק הזיקו...". הרמב"ם כותב בפירושו למשנה (פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת בבא בתרא, פרק ב' משנה י"ד): "יקוץ אותו מי שקוצץ מבני המדינה ויתן לבעל האילן דמים". מכאן נראה אפוא שהחל מתקופת בית שני, לפחות, היה קיים תפקיד ציבורי של אדם אשר היה מופקד על הריסת המבנים המפגעים והמטרדים. כחלק מתפקיד בתי הדין, נשלחו שליחי בתי הדין לבדוק הימצאות כלאים בשדות, הם היו אחראים על עקירת הכלאים (תלמוד בבלי, מועד קטן ו ע"ב). מבלי להיכנס לדרך העקירה אשר עברה כמה גלגולים כמפורט בתלמוד, ברור, שכאשר נראה לבית הדין שיש מקום לבצע עקירה, אין הוא מודיע לבעל שדה או ממתין שהנ"ל יעקור את הכלאיים אלא פועל באופן אקטיבי להרחקת המפגע. ואולם דומה שאין להקיש מכאן למקרה של הריסת מבנים. עקירת הכלאיים לא גורמת לנזקים, אלא מועילה לבעלי השדות אשר אינם צריכים לעשות זאת בעצמם. היו פעמים, שלפי המשפט העברי הוטל "קנס" על המפגע שהשתמש ברשות הרבים כבשלו. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה יד, על פי דברי המשנה והגמרא, תלמוד בבלי, בבא קמא ל ע"א - ע"ב): "לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים... ואם הוציא קנסו אותו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהן זכה מעת שנידושו והשביחו". במקרה זה קנסו חכמים את מי שהשתמש ברשות הרבים כבשלו והוציא תבן וקש לרשות הרבים, כל אחד רשאי לפנות את המטרד ולא זו בלבד אלא שהוא אף הופך להפקר והמסלקו זוכה בו. כלומר, נקבעת מדיניות מחמירה עם אלו הפולשים לרשות הרבים תוך הפקעת נכסיהם בשל כך. עוד קובע הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה יד) שמי שיש בידו דבר המזיק כמו כלב רע או סולם רעוע, מנדים אותו עד שיסיר את היזקו. הרמב"ם (הלכות נזקי ממון, פרק ה, הלכה א) מתאר סנקציה נוספת: "בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים אע"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלשה פעמים, אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם". הראב"ד מסייג את דברי הרמב"ם וקובע שהם נכונים רק כאשר הבהמה עומדת ממילא לשחיטה. אך מדברי הרמב"ם עולה שמותר לנקוט בסנקציה חמורה כנגד אדם שאינו שומר על בהמתו שלא תזיק. (תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניות למקורות המשפט העברי). מסקנות כאשר נמצאו מפגעים הפוגעים בציבור, חז"ל הנחו את בעל המפגע לסלק את המפגע בתוך פרק זמן של שלושים יום. כאשר המפגע מהווה סיכון לצד שלישי, התאפשר לו לסלק אותו בעצמו, ואף לדרוש מבעליו לשאת בהוצאות סילוקו. יש פעמים שבהם שיקולי המדיניות הנחו להחמיר עם בעלי המפגעים והנזקים עד כדי סנקציות חמורות אשר הוטלו עליהם. יחד עם זאת הפוסקים ראו לנכון לנהוג ברגישות מקסימאלית, בטרם שלילת הזכות הקניינית של אדם, על אף שהוא מזיק פוטנציאלי, ולאפשר לו לתקן את הטעון תיקון ולהפחית את הסיכון לציבור, בטרם תיעשה פעולה חד - צדדית. פעולה שכזו תיעשה רק אם בכך לא נגרם נזק משמעותי לבעלי הנכס ( כגון בעקירת כלאיים) או כשבעל הנכס גורם במזיד למטרד או לסכנה לציבור (כגון המוציא מיטלטליו לרשות הרבים) או שקיבל הזדמנות למנוע את הימצאות הסכנה בפני הציבור ולא עשה זאת. מסירת הודעה כדין סעיף 7 (ב) לחוק עזר לתל אביב -יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב- 2001 קובע: "לא ייהרס או יאטם בניין, לפי צו כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהצו הודבק על הבניין או בקרבתו במקום הנראה לעין, זמן סביר, בנסיבות העניין, לפני ביצוע ההריסה או האטימה". הנתבעת בחרה להודיע רק למר לוונטהל אלחנן (מי שרשום גם כבעלי הנכס) באשר למפגע הבטיחותי ובהודעתה נרשם: "4. באם לא תבצע את העבודות כנדרש, רשאית העירייה לבצע את העבודות הנדרשות ולגבות ממך את הוצאות הביצוע." אינני סבור שהעירייה רשאית לנהוג בניגוד לאמור במכתבה שלה. היה עליה לאפשר לבעלי הנכס להביע את דעתם וכן להזמין חוות דעת משלהם או לבצע את התיקון הנדרש תוך זמן סביר. אינני יכול לקבל עמדה ולפיה הזמן הסביר הינו שלושה ימים אשר בטווח זה קיימים הימים שישי ושבת. לעניין זה יפים דבריו של המלומד א' וינוגרד "דיני רשויות מקומיות" כרך ב' 489. "נדרש אדם לשלם על ידי חוק עזר או על פיו לבצע עבודה תוך זמן מסויים ולא ביצע או לא השלימה תוך אותו זמן, להנחת דעת הרשות או מי שהורשה לכך על ידיה, רשאית המועצה לעשות זאת בעצמה או על ידי אחר ולגבות מאותו אדם את כל ההוצאות שהוציאה בשל כך. לפני הביצוע יש לתת לאותו אדם הודעה מתאימה המזהירה אותו שאם לא יבצע כאמור, תהא הרשות רשאית לבצע על חשבונו." לגישתו של מר משה נחום, אין על התובעת כל חובה להתריע בטרם תבצע את פעולת ההריסה. המדובר בתוכנה המדפיסה את ההודעות באופן אוטומטי הרי שהמדובר ב"טעות בנוסח ההודעה" אשר נשלחה למר לוונטל וככל הנראה התקבלה ההודעה בטרם תיקון הטעות. לדידו בהתאם לרמת הסכנה של המבנה, העירייה לא הייתה חייבת לתת הזדמנות לתיקון המבנה באופן עצמאי לבעלי הנכס. אם מדבור בסכנה ממשית לחיי אדם, תמוה בעיני מדוע התובעת נמנעה למגדר את האזור אשר עלול להיפגע, או להתריע בפני דיירי הבניין באשר לסכנה הממשית אשר חייבה את הריסת המבנה לאחר סוף השבוע. נראה כי מאחר והעיריה המתינה מעבר ליום בו בוצעה ההדבקה יומיים נוספים הרי שבמידה והייתה ממתינה יום נוסף ומציבה את האביזרים הבטיחותיים ומגדרת את המקום בו הולכים הולכי רגל הרי שלא היה נגרם כל נזק לציבור. לדידי, לאור העובדה כי המדובר ברשות מנהלית, מוטלת עליה חובת זהירות מוגברת ואין היא רשאית להתנער מהוראות אשר היא עצמה גיבשה ובוודאי שאל לה לרשות לשכוח כי ראשית תפקידה הינו מתן שירות לאזרח. המשמעות של "סכנה מיידית" היא כי קיימת אפשרות לפגיעה חמורה בבני אדם בכל רגע נתון עד לטיפול בפועל במפגע. סבורני כי במצב של "סכנה מיידית" וממשית, התובעת יכלה לבצע בו ביום את פעולות ההריסה. משלא עשתה כן, היה עליה לגדר את שטח מדרכה, עד למתן הודעה מסודרת לבעלי הבניין. "סכנה מיידית" משמע בעיניי כי קיים קשר ישיר בין הפעולה שקרתה או עומדת לקרות לבין נזק ספציפי כלפי נפגע פוטנציאלי. במקרה דנן לא הוכח קשר כזה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כך בסע' 3: "אין פוגעים בקנינו של אדם" חוק היסוד מחייב שקילה ראויה במצבים בו הרשות יכולה לנקוט במספר דרכים, אזי שתבחר בדרך בו לא ייפגע קניינו של אדם. התובעת לא הוכיחה לבית משפט כי הייתה קיימת סכנה מיידית לבני אדם עד כדי כך כי יש לפעול במהירות מבלי לידע את המחזיק בנכס או את בעליו ולאפשר לו לטפל במפגע בעצמו. לכל היותר היה על התובעת לפעול לפי סע' 3 ו-4 לחוק העזר הקובעים כי: "4. ...סבור ראש העירייה...כי בניין נתון במצב שיש בו סכנה ממשית...יודיע על כך בכתב לבעל הבניין" התובעת לא המציאה כל אסמכתא כי ההודעות הללו אכן נשלחו לנתבע, לא בדואר רגיל ולא בדואר רשום. התובעת פעלה בחוסר תום לב משווע כאשר מבלי לבדוק אם בעלי הבניין אכן מתגוררים שם, הדביקו אזהרה על צו ההריסה בשעות הצהריים של יום חמישי ואילו ההריסה בוצעה בבוקר יום ראשון. לעניין זה ניתן לפנות לע"א 2904/92 עיריית ת"א-יפו נ' עזבון המנוח לטרהויז (פ"ד נ(1) 754) שם קבע כב' השופט בך כדלקמן: "באשר לטענת העירייה כי מצב המבנה בחודש מאי היה חמור עד כדי כך שהצדיק הריסה מיידית, בלי שיהיה צורך במשלוח הודעה לבעל המבנה...טענה זו להדחות...כדי להצדיק פעולת חירום מסוג זה דרושה הוכחה משכנעת בדבר בדיקת המבנה ובדבר הצורך להריסתו המיידית לשם מניעת סכנה לציבור." עולה כי במקרה הנדון נמנעה התובעת מליידע את הנתבע באשר לפעולה העומדת להתבצע בנכס אשר ברשותו ואף לא נשלחה לו כל מכתב בעניין. התובעת ביקשה לפתור עצמה על ידי הדבקת המודעה על אף שאין המדובר בנכס ש"פתאום" התגלה כמסוכן אלא בעל "עבר" של בעיתיות בעיריה. ביום 10/07/03 מר שלמה זנדני הדביק מודעה בבניין ובכך "ניתנה" לבעל הנכס התראה של שלושה ימים. אולם, מעבר להדבקת המודעה לא נמסרה כל הודעה פרונטלית למי מדיירי הבית, לאור העובדה כי המודעה הודבקה ביום חמישי ואילו העבודות בוצעו ביום ראשון נראה כי גם במידה והיה הנתבע מעוניין להשיג על ההחלטה או לבררה הרי שלא היה סיפק בידו הדבר. לעניין זה יפים דבריו של השופט טל בע"א 2383/93 עיריית תל אביב- יפו נ' לאה עוזיאל (לא פורסם) "הודעת ראש העיר לבעל מבנה על הסיכון בו והכוונה להרסו תהא כדין, לפי סעיף 7, אם היא נמסרת אישית לבעל המבנה או לבן משפחתו וכן "אם ההודעה נשלחה אליו בדואר רשום לפי מען מגוריו או עסקו הרגילים או הידועים לאחרונה". אם לא ניתן לקיים את המסירה כאמור "תבא המסירה כדין אם הוצגה ההודעה במקום בולט על נכס שבו היא דנה או נתפרסמה באחד העתונים הנפוצים בתחום העיריה". משמע, חובת העיריה היתה לנסות לאתר את כתובת מגוריה של התובעת, בהיותה, בידיעת העיריה, מחזיקה בשכירות בחלק מהמבנה במשך שנים רבות, במטרה להודיעה על הצו להריסת המבנה." מן האמור עולה כי הדבקת המודעה הינה מוצא אחרון ולאור העובדה כי התובעת לא הראתה ולו בדל של מאמץ לאתר את הנתבע שהינו תושב ת"א ורשום כמשלם מיסים בעיר זו, הרי שלא יצאה מידי חובתה. סוף דבר אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות משפט של הנתבע וכן בסך של 3,600 ₪+מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד. הריסת מבנהמבנה