להלן פסק דין בנושא ערעור על השבת ארנונה: פסק דין ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ריבה ניב) מיום 1.2.05, בת"א 59852/03 אשר קיבל באופן חלקי תביעת השבה שהגיש המשיב וחייב את המערערת להשיב לידיו סכומי ארנונה ששילם ביתר במשך שלוש שנים. 1. רקע (א) המשיב והמערער שכנגד (להלן: "המשיב") הוא המחזיק והמנהל של עסק ברחוב נחמני 46 בתל אביב, הידוע כגוש 6941, חלקה 118 (להלן: "הנכס"), החל משנת 1971. (ב) במשך השנים שילם המשיב ארנונה עבור הנכס לפי סיווג של בית קפה ומסעדה שכן הנכס כולו סווג כקונדיטוריה. (ג) ב- 6.1.97 פנה המשיב למערערת לראשונה והודיע לה כי הנכס אינו משמש בית קפה. בעקבות פנייתו נערכה ביקורת בנכס ביום 17.1.97 והסיווג עודכן ל"מסחר בדברי מאפה". (ד) ביום 27.11.02 פנה המשיב למערערת שוב והודיע לה כי הנכס מחולק למחסן, גלריה וחנות ואת חיוב הארנונה יש לערוך בהתאם. פנייה שניה מטעמו נשלחה ביום 23.12.02 שבה הבהיר המשיב שחלקו של הנכס משמש בית מלאכה (לאפיית דברי מאפה). (ה) ביום 27.3.03 קבעה המערערת כי 21 מ"ר משטח הנכס יחויבו לפי סיווג של מסחר בדברי מאפה ואילו 85 מ"ר הנותרים יחויבו לפי סיווג של בית מלאכה, נוכח השימוש בהם להכנה ואפייה של דברי מאפה. בעקבות קביעה זו הוקטנו סכומי הארנונה שהושתו על המשיב, שכן חיוב ארנונה בגין בית מלאכה נמוך מחיוב בגין מסחר בדברי מאפה. (ו) בתביעה נושא ערעור, זה עתר המשיב לחייב את המערערת להשיב לו את הכספים שגבתה ממנו ביתר בגין ארנונה ב- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה עקב רשלנותה בסיווג הנכס בעת החיוב הראשוני, ובעת התיקון החלקי בשנת 97'. על פי חישובו גבתה ממנו המערערת ביתר סכום של 11,050 ₪ לשנה, ובסך הכל 77,350 ₪. (ז) המערערת התגוננה בטענה שהמשיב איבד את זכותו לטעון נגד הודעת החיוב בארנונה, שכן לא הגיש השגה במועד. עוד טענה שלא התרשלה, ובמסגרת הביקורות שנערכו בנכס לא נמצא שבמקום מתנהלת מאפייה. המערערת חלקה גם על אופן חישוב סכום התביעה. 2. פסק דינו של בית משפט קמא (א) בפתח פסק דינו דן בית המשפט בשאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה, נוכח הוראת סעיף 3א(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן: "חוק הערר"). בית המשפט קבע שהואיל וטענת המשיב היא כי המערערת התרשלה בסיווג הנכס, הרי שעל פי ההלכה הפסוקה, פתוחה הדלת בפניו להגיש את תביעתו, גם אם לא נקט בהליכים על פי חוק הערר. (ב) לגוף העניין קבע בית המשפט כי הוא מקבל את גרסת המשיב שהנכס שימש, מימים ימימה, הן לייצור דברי מאפה, הן למכירתם, שכן תצהירי המשיב ושכנו, מר וינקלר, לא נסתרו (המצהירים אף לא נחקרו). בית המשפט קבע כי המערערת התרשלה בסווגה את הנכס כפי שסיווגה. (ג) אשר לזכאותו של המשיב להשבת הסכומים ששילם ביתר: בית המשפט ציין כי לעניין זה פנים לכאן ולכאן, שכן הזכות לשינוי רטרואקטיבי של חיובי ארנונה הוגבלה בשל האינטרס הציבורי שבתשלום הארנונה, והיא מתנגשת בזכותו של נישום ששילם ביתר -להשבת כספו. בית המשפט איזן בין האינטרסים המנוגדים, כאשר הוא שוקל גם את מחדלו של המשיב בשתיקתו הממושכת ובאי הגשת השגה בדרך המקובלת. בית המשפט הפחית את סכום ההשבה והעמיד אותה על 3 שנות חיוב במס (2000-2002), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, על פי הסכומים ששילם המשיב למערערת בפועל. בית המשפט קיבל גם את טענת המערערת באשר לטעותו של המשיב בחישוב הסכום. 3. טענות המערערת ואלו טענות המערערת: (א) בית משפט קמא נעדר סמכות לדון בתביעה שכן העניין נמצא בסמכות ייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר. בבית המשפט האזרחי יכול אזרח שלא נקט בהליך השגה לפי חוק הערר להעלות רק טענת "איני מחזיק". העלאת טענת רשלנות אינה משנה את היקף סמכותו העניינית של בית המשפט, וזאת נוכח תיקונו של חוק הערר בשנת 1994 וההלכה הקובעת כי בית המשפט ידון בטענות שאפשר להעלותן בהשגה רק בנושאים בעלי חשיבות עקרונית וציבורית. (ב) דיון בתביעת ההשבה יאפשר, למעשה, לנישום לבחור את הפורום הנוח לו, וירוקן את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מכל תוכן. התוצאה הבלתי סבירה היא שלא תהא שום משמעות למגבלת המועדים הקבועים בחוק הערר. דוגמה לכך היא המקרה דנן שבו בדק המשיב את חיובי הארנונה ואף פנה מיוזמתו לעירייה בטענה לשינוי סיווג הנכס. המשיב העלה בעבר טענות נגד השומה ועל כן מנוע מלהעלות טענות נוספות שלא העלה בעבר. (ג) הואיל והרשות אינה רשאית לשנות באופן רטרואקטיבי את שומת הארנונה, והואיל וחיוב רטרואקטיבי ותביעת השבה הם שני צדדים של אותו מטבע הרי שיש להחיל על תביעות השבה את הדין החל על חיוב רטרואקטיבי. כשם שבעניין זה מעדיפים את עקרון סופיות השומה על פני האינטרס בגביית מס אמת כך יש להעדיף עיקרון זה כשמדובר בתביעות השבה. התרת תביעות השבה נגד הרשות תפגע במסגרת התקציבית, והיא עלולה לגרום לחסר בקופת העירייה באופן שייפגע ביכולתה לספק את השירותים השונים לתושבים. (ד) בית המשפט לא היה רשאי לקבוע כי הוא מקבל את גרסת המשיב לגבי השימוש בנכס במשך השנים, משלא קבע שעדות הפקח מטעם המערערת אינה מהימנה עליו. עצם הימנעותה של המערערת מלחקור את המצהירים על תצהיריהם אין בה, כשלעצמה, כדי להכריע את הכף לטובת המשיב במקום שבו הביאה המערערת את תצהירו של הפקח, מר עיני, אשר ערך ביקורת בנכס. מר עיני העיד כי לו היתה מתנהלת במקום מאפיה, היה מציין עובדה זו בדוח ועל כן משממצאי הביקורת שנרשמו על ידו היו כי המקום משמש למכירת מאפים בלבד, משמע שלא נעשה בנכס כל שימוש אחר. בפני בית המשפט עמדה גרסה לא עקבית של המשיב, ולמולה גרסתו של מר עיני. דחיית גרסתו של מר עיני משמעה כי ממצאי הביקורת של העירייה אינם משקפים את המציאות. זוהי קביעה מרחיקת לכת שאין לקבלה. (ה) תביעת המשיב הוגשה ביום 9.10.03 ועל כן היא התיישנה ביחס לתקופה הקודמת ליום 1.1.97 ולחילופין 10.10.96. מכל מקום סוגיית ההשבה של כספים אשר נגבו על ידי רשות ציבורית שלא כדין היא שאלה נכבדה, התלויה ועומדת להכרעה בבית המשפט העליון וזאת נוכח הפגיעה ביציבות הקופה הציבורית. המשיב אף לא הוכיח את סכום ההשבה. 4. טענות המשיב והערעור שכנגד (א) בערעור שכנגד טוען המשיב נגד קביעת בית המשפט שהוא התרשל בשתיקתו הממושכת. המשיב טוען שלא ידע שהסיווג שניתן לו על ידי העירייה הוא סיווג מוטעה, הואיל ולא ידע שיש הבדל בין סיווג של מאפייה לבין סיווג של חנות לממכר דברי מאפה. מטעם זה גם לא יכול היה להגיש השגה או ערר. לחלופין, גם אם התרשל - הרי שאין בכך כדי לגרוע מזכותו להשבה מלאה של הכספים ששילם ביתר. (ב) עוד טוען המשיב נגד הפחתת סכום ההשבה וצמצומה להשבה בגין שלוש שנות מס בלבד. המשיב מדגיש את העובדה שהמערערת טעתה בסיווג ובהיותה רשות ציבורית, ראוי שתחזיר לו את כל הסכום ששילם ביתר. (ג) באשר לשאלת הסמכות טוען המשיב כי חוק הערר אינו חוסם את דרכו לפנות לבית המשפט בתביעה רגילה, כאשר בפיו טענת התרשלות של הרשות המקומית. הלכה זו היא הלכה תקפה והיא אושרה לאחר תיקונו של חוק הערר, תיקון שלא נועד לצמצם את זכותו של האזרח לפנות ישירות לבית המשפט, אלא להרחיבו גם למקרים שבהם אין רשלנות. טענת המערערת כי יש להחיל על תביעות השבה את ההלכה לעניין חיוב רטרואקטיבי לא נטענה בערכאה קמא ואף לא בהודעת הערעור, והיא מנוגדת להלכה הפותחת את שערי בית המשפט לתובע הטוען לרשלנות הרשות. (ד) רשלנות המערערת באה לידי ביטוי בסווגה את הנכס באופן ראשוני בסיווג אחיד, מבלי להפריד בין חלקי העסק השונים. העירייה לא תיקנה את מחדלה למרות שבשנת 91' ביצעה ביקורת יזומה בנכס ולמרות שבשנת 97' ביקר פקח מטעמה בנכס בשנית, והיא תיקנה את הסיווג באופן חלקי. המשיב הוכיח כי מצב הנכס לא שונה לאורך השנים, וכי חלוקתו הפיזית לשימושים השונים היתה כזו מאז ומעולם. כך העידו המצהירים וכך עולה מהתוכנית שהוגשה למערערת במועד פתיחת העסק. טענת המערערת באשר לקבלת גרסת המשיב בהקשר זה עניינה ערעור על קביעה עובדתית של בית משפט קמא ואין למערערת להלין אלא על עצמה על שבחרה שלא לחקור את המצהירים, במקום שבו המצהיר מטעמה העיד שאינו זוכר את הביקור בנכס. (ה) הצדק מחייב להכיר בזכות ההשבה של תשלומי מס ששולמו ביתר, גם לאחר שעבר הזמן להגשת השגה או ערעור שכן אזרח המקבל דרישת תשלום מן השלטון רשאי להניח כי היא מבוססת על אדני החוק ואינו חייב לבדוק בעצמו כל דרישה המגיעה לידיו. רשות מקומית המסרבת להשיב לאזרח כספים שגבתה ממנו ביתר נוהגת בצורה שאינה מוסרית ומערערת את אמון הציבור ברשות. (ו) יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת שכן החיוב בארנונה הוא חיוב שנתי ועל כן יכול המשיב, שהגיש תביעתו ביום 9.10.03 לתבוע בגין כל שנת 96', וכמובן, בגין השנים שלאחריה. יש לדחות גם את הטענה בדבר אי-הוכחת סכום התביעה לאחר שהצדדים הגישו פסיקתא מוסכמת בעניין חישוב סכום ההשבה. לגוף העניין, הוכח שהמערערת גבתה מדי שנה סכום עודף בגין 85 מ"ר בסך 130 מ"ר לכל מטר, דהיינו 11,050 ₪ לשנה ובהכפלת סכום זה ב- 7 שנים די כדי להוכיח את סכום התביעה. ממילא, המערערת לא הציגה תחשיב נגדי הסותר את חישובי המשיב. 5. דיון והכרעה (א) במרכז המחלוקת בין הצדדים עומד סעיף 3 לחוק הערר הקובע כדלקמן: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) ... (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. ..." (ב) בפי המערערת טענת סף שנוכח סעיף 3 לעיל, נתונה הסמכות הייחודית לדון בתביעה, שעניינה סיווג הנכס, בידי מנהל הארנונה ווועדת הערר ואילו בית המשפט האזרחי נעדר סמכות לדון בתביעה. טענה זו אין בידינו לקבל. (ג) בית המשפט העליון דן לא אחת בהבחנה שבין תקיפה ישירה של החלטה מנהלית, ובין תביעה לסעד כספי וקבע, לעניין הסמכות, כי: "כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית" (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' צרפתי, תק-על 2005(3) 3688, 3689 (2005)) (להלן: "עניין צרפתי"). המבחן לקביעת הסמכות הוא, אם כן, מבחן הסעד, כפי שהובהר ברע"א 3879/05 עיירית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (לא פורסם, 12.7.05): "תקיפה ישירה של החלטה מינהלית באה בגדרי עתירה מינהלית. לא כך בענייננו... משעסקינן בסעד כספי, שאזי עומדת על מכונה הלכת רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 812 (השופט - כתארו אז - ש' לוין), וכדברי בית המשפט שם, כי המבחן היחיד הקובע הוא מבחן הסעד "ואין נפקא מינה לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה זה אין מדובר אלא ב'תביעה אזרחית', שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא 'כיסוי' לדבר אחר". (ד) לפיכך, עותר המבקש להשיג על הודעת תשלום הארנונה פתוח בפניו מסלול ההשגה המנהלית: פנייה למנהל הארנונה, ערר לוועדת הערר וערעור לבית המשפט המנהלי, על פי המועדים הקבועים בדין. לעומת זאת, תובע המבקש סעד כספי, נתונה הסמכות לדון בעניינו לבית המשפט האזרחי. (ה) נעיר בעניין זה כי אכן, יש ממש בטענת המערערת כי דיון בתביעת ההשבה עוקף, מבחינה מסויימת, את מגבלת המועדים הקבועה בסעיף 3(א) לחוק הערר, שכן נישום שלא השיג על החיוב בארנונה בתוך 90 הימים הקבועים לכך בחוק, פתוחה בפניו הדרך, אם שילם את חובו, להגיש תביעת השבה, כשההגבלה החלה עליו, מבחינת הזמנים, היא מגבלת ההתיישנות בלבד. ואולם, זכות זו עומדת, כאמור, רק לנישום ששילם את חוב הארנונה (להבדיל מנישום המבקש להשיג על החיוב מבלי לשלמו), והיא הוקנתה מפורשת בסעיף 3(ג) לחוק הערר הקובע כי "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". בית המשפט העליון היה ער שתביעת ההשבה אינה כפופה למגבלת הזמנים שבדין המנהלי, ובעניין צרפתי אף ביאר (בשינויים המחוייבים) כי זו התוצאה הרצויה. באותו עניין הגישה המשיבה תביעה להשבה של כספים ששילמה בגין אגרת סלילת שביל, אספקת מים ותיעול. המבקשת ביקשה לדחות את התביעה על הסף בטענה דומה לזו שנטענה לפנינו, שעניינה שיהוי בהגשת התביעה, נוכח המגבלות הקבועות בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, התשס"א-2000. בית המשפט העליון קבע כי: "אילו נתקבלה גישתה של המבקשת, היו משתנים באחת סדרי בראשית הנוגעים להגשת תביעות השבה. מגיש התביעה היה מוצא עצמו לפתע מול טענת שיהוי, שהוא היה מתקשה ליתן לה תשובה. אין לקבל שבדרך לא דרך שונו הכללים הנוהגים לגבי הגשתן של תביעות השבה המופנות נגד רשויות ציבוריות, שחוק בתי משפט לעניינים מינהליים חל לגביהן" (שם, בעמ' 3689). (ו) חוק הערר אינו חוסם, אם כן, את דרכו של אדם להגיש תביעת השבה. הסיווג הנכון של טענות המערערת אינו בשאלת סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בתביעה, כי אם בתחום הפעלתו של שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 3(ג) לחוק הערר: אם להתיר העלאת טענות שאפשר היה להעלותן במסגרת השגה, ואם להיעתר לתביעת ההשבה. זוהי המסגרת הנכונה לדון בעניינם של הצדדים דנן. (ז) אשר לשאלת שיקול הדעת: בעניין צרפתי הובהר שייתכן שהתקופה שחלפה מאז התשלום ועד למועד הגשת התביעה תהיה אחד השיקולים שישפיעו על הפעלתו של שיקול דעת זה (שם, בעמ' 3689). בעניין אחר הובהר כי בנושאים עובדתיים וטכניים, תהיה נטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית, ולעומת זאת, בנושאים עקרוניים בעלי חשיבות כללית וציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773, 779-780 (2002)). (ח) בענייננו, על אף שעסקינן בשאלת סיווגו של הנכס, עניין טכני לכאורה, טען למעשה המשיב טענה בדבר רשלנותה של המערערת בסיווג הנכס בתקופה שקדמה ל- 27.3.03. בבר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית, תק-על 91(3) 2563 (1991) קבע בית המשפט העליון: "אין בחוק הנ"ל הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף. כמובן שאין בדברים אלה כדי להביע דעה לגופו של ענין". לא מצאנו כי בתיקונו של חוק הערר בשנת 94' יש משום שינוי של הלכה זו, ועל כן בדין התיר בית משפט קמא למשיב לטעון בהליך שבפניו את טענת הרשלנות. (ט) יוער עוד, לעניין הרשות לדון בתביעה, כי דווקא מטענות המערערת עולה העובדה כי עסקינן בנושא בעל חשיבות כללית וציבורית, החורג מגדר טענות בדבר התנהגות רשלנית של הרשות: איזונים בין אינטרס בגביית מס אמת לאינטרס הסופיות של השומה; יחסי הגומלין בין איזונים אלה במקרה כגון זה שלפנינו לעומת האיזונים שנערכים כאשר העירייה מוציאה שומה רטרואקטיבית; השפעת תביעות השבה על יציבות הקופה הציבורית ועל מסגרתה התקציבית של העירייה (ראה: ע"א (ת"א) 3850/04 מישאלוף נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם, 19.2.2007)). (י) ואכן, שאלת חובתה של רשות להשיב תשלומים שגבתה מעל למותר היא שאלה נכבדה, אשר פנים לה לכאן ולכאן. בין היתר יש לשקול את זכותו של הפרט להשבה של כספים שניגבו ממנו שלא כדין, ומנגד את אינטרס ההסתמכות של הרשות ואת ההשלכות מרחיקות הלכת מבחינה כלכלית ותקציבית בחיוב הרשות בהשבה. שאלת ההשבה במסגרת זו טרם הוכרעה בפסיקה (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק, פ"ד נד(1) 600, 612 (2000)), ואולם לא כך שאלת חובתה של רשות להשיב כספים שגבתה ברשלנות. כפי שנפסק ברע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214, 220-221 (1998) (להלן: "עניין עיריית נהריה"): "מצב דברים זה, שנמשך לאורך שבע שנים (עד להגשת התביעה) היווה, ללא ספק, מעשה התרשלות מצד המבקשת כלפי המשיב. כאמור, אפילו היה למשיב חלק במעשה הרשלנות כפי שקבעו שתי הערכאות שלפנינו, לא היה בכך כדי לשלול את זכות המשיב להשבת מלוא הכספים ששילם ביתר. "אדם המשלם בחושבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, שעה שההוראה איננה חלה עליו, טועה טעות יסודית ולכאורה הוא זכאי להשבה (פרידמן/דיני עשיית עושר ולא במשפט, 503)". בעניין עיריית נהריה, התרשלה הרשות בכך שלא יידעה את האזרח על שבעקבות צו מיסים חדש ישלם מי שמחזיק בפאב או בדיסקוטק ארנונה בשיעור מחצית החיוב החל לגבי חנות. בית המשפט העליון קבע כי במחדלה לשנות את סיווגו של הנכס התרשלה הרשות ועל כן חבה היא בהשבת הכספים שגבתה ביתר. (יא) העניין שלפנינו דומה עד מאוד לנסיבות עניין עיריית נהריה, ולא מצאנו לסטות מקביעתו של בית משפט קמא כי המערערת התרשלה "במובן שסיווגה את הנכס כפי שסיווגה". טענות המערערת בעניין זה, באשר לשימוש שנעשה בנכס במשך השנים הן השגה על קביעה עובדתית, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעורים להתערב בה (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' תק-על 2000(2) 1566, 1569 (2000)). (יב) מאידך גיסא, לא מצאנו לקבל את טענות המשיב בעניין אי הענקת מלוא הסעד שתבע בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. כאשר מביאים בחשבון את אינטרס ההסתמכות של הרשות ואת הפגיעה ביציבות הקופה הציבורית, אזי איזון האינטרסים המנוגדים מביאנו לכלל מסקנה שצדק בית משפט קמא כשחייב את המערערת בהשבה של הסכומים שגבתה ביתר בשלוש השנים שקדמו להגשת התביעה, והאיזון שאיזן בין האינטרסים היה ראוי וסביר (וזאת, מבלי לתלות קביעה זו ברשלנותו הנטענת של המשיב, בשתיקתו הממושכת ובאי הגשת השגה). (יג) נוכח האמור לעיל, איננו נזקקים לטענות המערערת בעניין התיישנות התביעה. 6. סוף דבר אשר על כן, אנחנו דוחים את הערעור ואת הערעור שכנגד. בנסיבות אלו איננו עושים צו להוצאות. הערבות תוחזר לב"כ המערערת. ערעורארנונה