להלן פסק דין בנושא עתירה בנושא בניית מקווה: פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. העותרים, תושבי הישוב אלקנה (להלן הישוב) הנוהגים במנהג חב"ד, מבקשים בעתירה זו לחייב את המשיבים לבנות את מקוה הטהרה החדש המתוכנן בישוב, באופן העונה גם על הדרישות ההלכתיות של הנוהגים במנהג חב"ד. המשיב 1 (משרד הבינוי והשיכון), באמצעות האגף לפיתוח מבני דת, פועל להקמת מקוואות, מתקצב את בנייתם, מתקשר עם הקבלנים ומפקח על ביצועם. המשיבות 3-2 (המועצה הדתית והמועצה המקומית אלקנה), הן היוזמות את בניית המקווה החדש בישוב, והן העומדות בקשר עם משרד השיכון בשאלת מתכונת הבנייה של המקוה. המשיב 4, הרב יהודה שטרן, הוא רב הישוב, והוא המנחה את המשיבות מבחינה הלכתית. הסכסוך בין העותרים והמשיבים 4-2 נמשך זה מספר שנים (למצער החל משנת 2002). בדיון שנערך בפנינו ביום כ"ח בניסן תשס"ו (26.04.06) הסכימו הצדדים, על בסיס הסכמה קודמת (בבית המשפט המחוזי בתל-אביב) שלא מומשה, "לשוב להליך של הכרעה בשאלה הלכתית (ובשאלה כזאת מדובר) בפני הרב מרדכי אליהו" (ההדגשה הוספה - א"ר). בתום כחודש, בעקבות הודעות שהגישו הצדדים, התברר כי ההליך בפני הרב אליהו לא התקיים, ולמצער לא נשא פרי, כפי שגם יפורט בהמשך. לא היה מנוס מהכרעה. צר לנו על הצורך להכריע שיפוטית בנושא שעדיף היה לאין שיעור, אם במחלוקת לשם שמים עסקינן, כי ייפתר בהסכמה, או יוכרע הלכתית על ידי גורם המקובל על הצדדים. רקע הלכתי ב. אקדים ואומר: מצוות הטבילה, מיסודותיה של הלכות טהרת המשפחה, מחייבת טבילה במקוה כשר; החיוב על האשה הוא "שתטבול כל גופה במי מקוה או מעיין שיש בהם ארבעים סאה... ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"א, סעיפי א-ג). המקוה משמש גם לגברים לצרכי טבילה למעוניינים בכך. לאורך השנים, החל מימי המשנה ועד ימינו, ננקטו שיטות שונות להכשרת טבילה במים שהם בפועל שאובים (מים שאינם מי מעיין, או מי גשמים שנקוו ישירות בבור הטבילה), כאתגר מרכזי בהלכות טבילה. עיקרן: השקה - קרי, חיבור - ("מן הצד") בין מאגר מים שאינם שאובים (אוצר) לבריכת טבילה ובה מים שאובים. שיקולים הלכתיים שונים הולידו שיטות אחדות של השקה: בעוד שרוב גדול של חכמי ישראל לדורותיהם הסתפקו בהשקה אופקית בין האוצר ובריכת הטבילה, שיטת חב"ד דורשת גם השקה אנכית. דהינו, לשיטת חב"ד יש למקם את בריכת הטבילה מעל האוצר ("בור על גבי בור"). המשיב 4 הכריע לשיטת ההשקה מן הצד, ואינו נכון לבניה שתכלול גם את שיטת חב"ד. טענות הצדדים ג. טענת העותרים היא כי ראשי הישוב נוקטים נגדם בגישה מפלה ודווקנית, שמטרתה הדרת קהילת חב"ד מהישוב. נטען - ודומה כי על כך לא חלקו גם המשיבים - כי בניית המקוה בהתאם למנהג חב"ד אינה פוגעת בכשרותו לפי שאר השיטות ההלכתיות, אך אי העמידה במנהג זה מחייב את הנוהגים, ובעיקר את הנוהגות, במנהג חב"ד לטבול במקוה אחר, מרוחק מהישוב מרחק נסיעה. העותרים הצהירו על נכונותם לשאת בהפרש עלויות הבניה הנובעות ממנהג חב"ד, ומסיבה זו, כך נטען, אין הצדקה סבירה לעמדת המשיבים. מנגד טוענים המשיבים - בפועל התייצבו בפנינו המשיב 1, משרד הבינוי והשיכון והמשיבה 2, המועצה הדתית אלקנה בלבד - כי ההכרעה בסוגיית בניית המקוה, כמוה כהכרעה בכל שאלה הלכתית, מסורה לרב הישוב ("מרא דאתרא" - רב המקום, ובתרגום מילולי אדון המקום). עוד נטען כי אין דרישה אמיתית למקוה בשיטת חב"ד, בעיקר מהטעם כי מעטות הנשים בישוב הנוהגות מנהג זה (שתים בלבד לגרסת המשיבה 2; מש/5 שצורף לתגובת המשיב 1 מיום 24.4.06). המשיב 1 אף תיאר בתגובתו שיתוף פעולה פורה בינו לבין תנועת חב"ד: לתגובה צורפו מסמכים המעידים כי בית הדין הרבני של תנועת חב"ד העביר למשרד רשימה של יישובים בהם קיים ביקוש למקוה בשיטת חב"ד, וברוב המכריע של המקרים בהם היה הדבר אפשרי מבחינה טכנית, נענה המשרד לבקשה. בשתי הרשימות שהעבירו רבני חב"ד למשרד (מש/1 וכן מש/4 שצורפו לתגובת המשיב 1) לא הופיע הישוב אלקנה ברשימת הישובים בהם ישנה דרישה למקוה בשיטת חב"ד. עוד נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי, שכן לעותרים ידוע על בניית המקוה החל משנת 2002, ובחוסר נקיון כפיים. נטען כי המדובר בישוב קהילתי המקבל על עצמו את פסיקות רב הישוב. ביחס לאופי הישוב, ולגישת העותרים שנטען כי הם כת משיחית, מפנה המשיבה 2 לבג"צ 53/85 חנן חסן נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם), שגם בו עתרו העותרים בעניין אופיו של הישוב. ד. יצוין כי בשנת 2004, במהלך דיון בעתירה מנהלית שהגישו העותרים ושלבסוף נמחקה מחוסר סמכות (עת"מ (תל אביב) 1125/04 - השופט פוגלמן), הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יכריע הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, הרב הראשי לשעבר, הכרעה סופית בסכסוך. מסיבה שלא הובררה לא הוכרעה המחלוקת בדרך זו. כאמור, בדיון שנערך בפנינו הסכימו הצדדים לשוב ולהביא את הסוגיה בפני הראשון לציון הרב אליהו, אך גם הפעם לא נשאה ההסכמה פרי. בסופו של יום הוצגו בפנינו שני מסמכים שונים שיצאו מלשכתו של הרב אליהו, שאין בהם בכדי לסיים את הפרשה. נשוב לכך להלן. ה. עוד יצוין כי המשיבה 3, המועצה המקומית אלקנה, הודיעה שהיא "כשיטה מכבדת את פסיקת המרא דאתרא . . . תשמח לראות את המחלוקת הפנימית מסתיימת בהסכמה ובאוירה טובה", וביקשה וקיבלה פטור מהתייצבות. המשיב 4 הודיע מפי המשיבה 2 כי לא ידון לפני בית המשפט בשאלה הלכתית "הנתונה לסמכות בלעדית ועל המועצה הדתית להישמע לרב המקומי". דיון ו. לאחר העיון בעתירה ובנספחיה חוששני כי העותרים לא הציגו עילה משפטית להתערב בהחלטות המשיבים. המשיב 1 ז. בכל הנוגע למשיב 1 הוכח כי ככלל אומצה במקומות שונים מדיניות המתחשבת בצורה ראויה בנוהגים מנהג חב"ד, תוך שיתוף פעולה עם פוסקי ההלכה של תנועת חב"ד. ביחס למקרה זה פעל המשיב 1 בהתאם למפרט שהעבירו לידיו המשיבות 3-2, שהן הגורם המוסמך לדידו. אמנם המשיב 1 הוא המתקשר בחוזים עם הקבלנים, אך התקשרות זאת נעשית על פי דרישת הרשויות המקומיות ובהתאם לצרכיהן. המשיבים 2, 4 - מעמדם הנורמטיבי בתחום הדתי ח. אפתח ואומר, כי התמונה בקשר למשיבים אלה מורכבת יותר. אודה על האמת, כי קשה להשתחרר מן הרושם, שביסוד ההתנהלות עומדת גם מערכת יחסים עכורה רבת שנים עם העותרים. במקומות אחרים - כמו בירושלים (אישור הרב י"ל גינצבורג, רב מפקח המקוואות במועצה הדתית שם) וכן בפתח-תקוה (בג"צ 3114/06 פרלמן נ' ראש העיר פתח תקוה ואחרים (לא פורסם), שנדון בפנינו זה לא כבר) - הוסדרה אפשרות, אם בכל מקוה חדש (בירושלים) ואם במקוה אחד (בפתח תקוה), כי יהיו גם בורות טבילה בשיטת חב"ד. איני יכול לומר זאת בודאות, אך הדעת נותנת כי אילולא הקשיים הקיימים במערכת היחסים הללו באלקנה אולי היה הרב המקומי נענה למשאלת העותרים. אך כך לא אירע. בסופו של דבר עלינו להכריע במישור המשפט המינהלי, באיזון עדין, בעניין הסמכויות בדין לפסוק הלכה בישוב קטן. כעולה ממכתבו של המשיב 4 מיום כ"ב ניסן תשס"ו - מש/4 לתגובת המשיבה 2 - נועץ בסמכויות רבניות שונות, אך לא במועצת הרבנות הראשית. גורמים הלכתיים אחרים ככל הנראה אינם רוצים לטבול ידם. מכל מקום, על פי הפסיקות ההלכתיות שהוצגו בהרחבה על-ידי הצדדים, אין כל דופי בשיטה שבה נקט הרב המקומי, אם כי לכאורה אין גם דופי בשיטה שתצא אף ידי רצונם של העותרים (העותרים נסמכים על תשובות מאת הרב עובדיה יוסף, הרב ש' משאש (רבה המנוח של ירושלים), הרב מי"ל לנדא (רבה המנוח של בני ברק), הרב ז"נ גולדברג, הרב ש' ואזנר ועוד). כן ראו הרב ש' דיכובסקי והרב י' מרוה "מקוה על גבי מקוה", תחומין י"א 248, המתארים השגות שהועלו כלפי שיטת חב"ד והצעות לשילוב ולפתרון. אלא שבבית משפט הדן במשפט המינהלי, אין לנו אלא המשפט המינהלי, ועלינו לבדוק אם נפל בהחלטות המשיבים פגם משפטי המצדיק התערבותנו. ט. סעיף 6א לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971 קובע כי "המועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל בכל ענין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית" (ההדגשה הוספה - א"ר). אכן, סעיף זה אינו חל פורמלית על המשיבה 2, שכן המועצה המקומית אלקנה הוקמה בצו בדבר מועצות ניהול מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), תשמ"א-1981, ושירותי הדת ניתנים בה מכוח הצו בדבר שירותי דת (יהודה והשומרון) מס' 807) תש"ם - 1979, ולא מכוח החוק האמור. ברם, מבחינה מהותית המדובר בעניין אחד. בהקשר אחר, אף הוא מהתחום המוניציפלי, נקבע לאחרונה כי: "ראוי איפוא להחיל על תחיקה זו (תחיקת הביטחון - א"ר) של הרשויות המקומיות, המתייחסת לישראלים בלבד, הסדרים דומים לאלה הקיימים בישראל. את לשון התקנונים יש לפרש על רקע תכליתם, ועל רקע העובדה שמשהותקנו נועדו לניהולם התקין של חיי היישובים כאילו היו בישראל... נקיטת דרך זו יש בה משום החלתו של שויון מהותי, שלפיו אין סיבה ליצור הבדל בדין, שאינו נובע מהשוני בנסיבות" (בג"צ 10104/04 שלום עכשיו - שעל מפעלים חינוכיים נ' גב' רות יוסף הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון (טרם פורסם)). ברור כי בסוגיות שהן במהותן הלכתיות, כסוגיה שבפנינו (להבדיל מסוגיות מינהליות; ראו עת"מ (באר-שבע) 276/05 אלי שנה נ' ניסים חזיזה (לא פורסם) - השופט הנדל), על הגורמים המינהליים לפעול בהתאם להנחיות הגורם המקצועי, ובמקרה שלפנינו רב הישוב. כך מפורש גם בדברי ההסבר להצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 9) התשנ"ח - 1997 "סעיף זה (סעיף 6א המצוטט לעיל - א"ר) בא לתת ביטוי לזיקה ולכפיפות של המועצה הדתית כגוף מינהלי לסמכות של הרבנות המקומית והרבנות הראשית בנושאים ההלכתיים שבמסגרת מתן השירותים הדתיים היהודיים" (הצעות חוק תשנ"ח עמ' 91). זיקה מהותית זו קיימת בין אם שירותי הדת ניתנים מכוח החוק הישראלי ובין אם הם ניתנים מכוח תחיקת הביטחון. לא ראינו פגם בדרך שנקטה המשיבה 2 לעניין זה. המשיב 4 - רב הישוב י. מעמדוֹ של רב הישוב, "מרא דאתרא", כפוסק הלכה לבני מקומו מוכר בתחום התורני (ראו בין היתר שו"ת ציץ אליעזר לר' אליעזר יהודה ולדינברג (ירושלים בימינו), חלק י"ח, סימן נ'; שו"ת מנחת יצחק לר' יצחק יעקב וייס, חלק ה', סימן צ"ג "כי ענין המקוה שייכים רק להרב מרא דאתרא" (כך במקור; ההדגשה הוספה - א"ר); י' בלס, "חסינותו של מרא דאתרא", תחומין כ"ב (תשס"ב) 21, 31), אך כאמור גם בחוק הישראלי (לעיל), ובפסיקת בית משפט זה (ראו ע"א 6024/97 פרדריקה שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(3) 600, המחלוקת שבין השופט, כתארו אז, חשין, עמ' 622 והשופט אנגלרד, עמ' 644-643); בג"צ 1514/01 יעקב גור אריה נ' הרשות השנייה לטלויזיה, פ"ד נה(4) 267, 281 - השופטת דורנר). הנושא שלפנינו, כפי שנאמר גם בהחלטתנו מיום 27.4.06, הוא נושא הלכתי מובהק. בכגון דא מעניק המשפט העברי לרב הישוב סמכות רחבה "כיון שהסמכות והנאמנות לרב המקומי ניתנה לו מידי הציבור המקומי, הרי שבכך מצטמצמת מאוד אפשרות הערעור על פעולותיו בפני גורמי חוץ" (בלס, שם, עמ' 31), אלא אם חרג בבירור מתפקידו (עמ' 32). אם כך הדברים בהשגות בענייני הלכה המופנות לאינסטנציה רבנית אחרת (ראו גם נספח מש/4 לתגובת המשיבה 2 מיום 24.4.06, לפיו נמנעו רבנים חשובים מהתערבות בשיקול דעתו של המרא דאתרא במקומם ובשעתם; שם מצוטטים שו"ת חת"ם סופר, הרב י"ש אלישיב, הרב אי"ל שטינמן, וכך עולה גם מדברי הרב מ' אליהו ראו להלן), כל שכן ביחס לנטיה להתערבותן של הערכאות האזרחיות, שעניינים אלה אינם בתחום מומחיותן. רוח זו עולה גם מסעיף 4(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, לפיו סמכות בית המשפט לדון בעתירה מינהלית חלה גם על "החלטה של מועצה דתית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט רב מקומי" (ההדגשה הוספה - א"ר). סייג זה אמנם אינו שולל את סמכות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לדון כנדרש בסמכויות כל גוף מינהלי הפועל על פי דין, והרבנות הראשית והמקומית והמועצה הדתית בכלל זה, והוא אף עושה כן לפי הצורך המשפטי, אך ניתן לראות בדברים מעין "קריאת כיוון" לגבי היקף ההתערבות בתחום שבאופיו הוא הלכתי. ההכרעה י"א. במקרה שלפנינו קבע רב הישוב כי השיקולים ההלכתיים מכריעים בעד בניית המקוה באופן שבו תוכנן מראש, כפי שהיה גם המקוה הישן, מבלי התוספות הנדרשות לפי שיטת חב"ד. הרב הוסיף וציין כי "תכניות הבנייה מותאמות הלכתית אף לאלו המחמירים" (סעיף 14 לתגובת המשיבה 2 מיום 24.4.06). המדובר איפוא בהכרעה הלכתית, בין חלופות אפשריות שונות. ניכר מדברי הרב במכתביו מיום כ"ב בניסן תשס"ו וכ"ד בניסן תשס"ו בהם הסתמך על סמכויות הלכתיות שונות, ועל שיחות עם פוסקים, כי הוא חרד לסמכותו ולמעמדו ורואה במעשיהם של העותרים ערעור על כך, שאינו נכון להשלים עמו. יתכן שהדברים נובעים מניסיון עבר במערכת היחסים. גם בכך אין לומר, וגם הרב אינו טוען, כי המקוה המוצע על ידי העותרים פסול הלכתית - ואוסיף כי העתירה מלווה באסמכתאות הלכתיות כבדות משקל לעניין זה; אולם אין עילה משפטית, בודאי בישוב קטן, להתערבות בהכרעת הרב, אף אם היא מושתתת על טעמים הלכתיים-ציבוריים רחבים יותר מאשר כשרות המקוה לבדו. כפי שהודגש אין בפנינו בעיה כספית הקשורה לאוצר המדינה או לתקציב המועצה המקומית והמועצה הדתית, נוכח התחייבות העותרים למימון התוספת, אלא עסקינן בסמכותו ההלכתית של הרב המקומי במקומו כ"מרא דאתרא". י"ב. זה המקום לציין בצער, כי הסכמת הצדדים לשוב להליך של הכרעה בשאלה ההלכתית בפני הרב מרדכי אליהו, כפי שהיתה כוונתנו בהחלטה מיום כ"ט בניסן תשס"ו (27.4.06) - לא מומשה. הבנתנו היתה כי הצדדים יתכנסו בפני הרב אליהו וידונו בנושא ההלכתי ומציון תצא תורה. לא למותר להזכיר כי הסכמה זאת באה לאחר הסכמה קודמת משנת תשס"ד (מוצאי שבת קודש פרשת וארא) שבעקבותיה היו אמורים הצדדים להיפגש אצל הרב אליהו והיתה התחייבות לקבל הכרעתו. העותרים פנו, לאחר החלטתנו בכתובים אל הרב אליהו. לא נמסר, גם לא מטעם המשיבה 2, כי היתה פניה ראויה מצדה ומצד הרב המקומי. בעבר טענו מטעם המשיבה 2, כי הרב אליהו לא רצה להידרש לנושא. הפעם כתב ראש לשכתו של הרב אליהו, הרב ש' זעפרני, אל הרב המקומי (מכתב מיום כ"ג אייר תשס"ו) "דעתו של כב' הראש"ל ידועה שאין כל בעיה הלכתית. וכן ידועה גם דעתו של הרב שבשאלות הלכתיות הפוסק בכל הנושאים כולל עניין מקוה הוא המרא דאתרא". העותר טען מנגד, ואושש בתצהיר, כי ביום 24.5.06 (כ"ו באייר) פנה אל הרב אליהו בעל פה, והרב אליהו השיב כי סירב לדון בעניין, שכן "אינו רואה מתפקידו לכפות דעתו על רב הישוב. הרב אליהו הבהיר לעותר כי הוא אינו מעוניין לדון ולפסוק בסוגיה זו, ואף ציין כי לא ראה את מכתבו של הרב זעפרני שהוצא מלשכתו. כמו כן הוסיף הרב אליהו כנטען, כי המשיב 4, אינו מוכן לשמוע את דעת הרב אליהו וציין כי פנה אליו באופן אישי וניסה לשכנעו להסכים לבנית המקוה כך שיתאים לכל השיטות אולם הוא סירב לכך. בנסיבות אלה לא היה מוכן הרב אליהו לדון ולפסוק בשאלה, וכך מסר הוא לעותר 1". ביום כ"ז אייר תשס"ו, למחרת השיחה כפי שתוארה ונתמכה בתצהיר, כתב הרב זעפרני אל הרב ט' בלוי מרבני חב"ד בירושלים כי "לגופו של עניין - ידועה בודאי לכת"ר (לכבוד תורתו - א"ר) דעתו של מרן הראש"ל בעניין מקוה בור ע"ג (על גבי - א"ר) בור ופסקיו הרבים בנושא זה. כיוון שהמרא דאתרא התנגד, הרב לא יוצא כנגד המרא דאתרא, וקיימת בפניהם האפשרות לפנות לרבנות הראשית לישראל לחייב את המרא דאתרא". עינינו הרואות כי ההליך בפני הרב אליהו לא צלח. סוף דבר, משלא היה הרב אליהו כנראה נכון לפסוק בנסיבות בעניין לגופו, וכמובן רצונו כבודו, הדרא קושיה לדוכתה, ונותרנו עם הקביעה - גם קביעתו של הרב אליהו - שיש לכבד את סמכותו ההלכתית של הרב במקומו, כעולה מאמירתו של הרב לשני הצדדים המאששת את סמכות המרא דאתרא. אין אנו רואים עילה להתערב בכך. כזכור, לא היתה מצד מי מן הצדדים פניה לרבנות הראשית. מכל מקום, בוודאי אין עסקינן בפרשה שעליה ניתן לומר כי אין המרא דאתרא רשאי לכפות החלטות "אם פוגעות הן בעיקרי יסוד של חיינו" (השופט חשין בפרשת שביט, עמ' 637); לא בכגון דא ענייננו. י"ג. אבקש להדגיש שני טעמים נוספים לאי ההתערבות במבט רחב יותר. ההלכה, ככל שיטה משפטית, היא מערכת מורכבת הכוללת איזונים וחילוקים דקים, עד שהמשנה, חיבור יסוד הלכתי, אומרת על חלק מתחומי ההלכה כי "הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה, חגיגה, א' ח'), ואלה מסורים לחכמי ההלכה ולא לחכמי המשפט (ראו דברי Chief Justice Burger בפסק הדין האמריקני United States v. Lee 455 U.S. 252 (1982), בעניין פירוש כתבי קודש, כי אין הם בגדרי התפקיד והיכולת השיפוטית (הובאו בדעת המיעוט של השופטת דורנר בבג"צ 1514/01 הנזכר)). הדעת נותנת, כי ככלל יימנע בית המשפט מהתערבות במערכת עדינה זו, שאינה בתחום מומחיותו (בכפוף לעיסוקו - למשל - בדיני המשפחה באותם תחומים שבהם ישנה התערבות בג"צית - א"ר). כשלעצמי, אינני מביע כמובן דעה הלכתית; העובדה היא גם שלא תמיד בידי בית המשפט הכלים אף להעריך את המשמעות ההלכתית המלאה של כל אחת מהחלופות המוצעות. ועוד, כפי שציינה המשיבה 2, תפקידו של רב ישוב כולל איזונים בין דרישות ההלכה לבין המקובל והנהוג בקהילה שקיבלה אותו כרב­ה. מסתברים הדברים, כי אין המיעוט יכול לחייב את הרב ללכת בדרכים שאינו חפץ בהן, אף אם אין עליהן עוררין מבחינה הלכתית. לדוגמא: הרב המקומי מוסמך לאשר כשרות מזון לפי מיטב שיקול דעתו ההלכתי (סעיף 2(א)2 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג - 1983); אין מקום שבית משפט יכפה על רב להתנות את הכשרו בהקפדה על חומרות הלכתיות שהרב סבור כי אין הן נדרשות, אך פלונים מקפידים עליהן. טענות בדבר הפליה ושיקולים זרים י"ד. כאמור, העותרים טוענים כי פסיקת הרב המקומי מושפעת משיקולים זרים: סכסוך ממושך עם העותרים וחברי קהילת חב"ד (הקטנה) בישוב. ואולם, כזכור, במסגרת ההידברות בין תנועת חב"ד למשיב 1 לא הוזכר הישוב בין הישובים בהם התבקשה הקמת מקוה בשיטת חב"ד. ועוד, המשיבה 2 צירפה לתגובתה מכתב מאת רב מרבני חב"ד, בו מתנערת התנועה מפעילות המתנהלת בשמה בישוב. העותרים טוענים כי "כל תושבי מדינת ישראל, ותושבי אלקנה בתוכם, זכאים לקבל שירותי דת מהמדינה" (סעיף 50 לתגובת העותרים מיום 28.5.06), ומסיבה זו חייבת המדינה, בהעדר שיקולים כבדי משקל המורים אחרת, להקים לעותרים מקוה המתאים לשיטתם. ואולם, טענה זו צריכה היתה לעלות במסגרת המקובלת לכך, קרי, ההידברות שבין תנועת חב"ד למשיב 1. בנסיבות היתה נבחנת הבקשה, כבקשות דומות אחרות, תוך התחשבות במספר אנשי חב"ד בישוב, ובאילוצים טכניים, כלכליים ואחרים. אין מקומם של אלה במסגרת עתירה זו, ואין בידינו לקבוע שאכן קיימת לעותרים, או לכל מי שבוחר לנהוג במנהג מסוים, זכות קנויה המחייבת את המדינה לספק לו שירותי דת בהתאם. לכך גם אין המדובר בפרשה כמו בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 23. לא למותר להזכיר כי המדובר בישוב קהילתי בעל צביון דתי מסוים שכל תושביו התחייבו לנהוג, לפחות בפרהסיא, בהתאם לעקרונותיו (ראו בג"צ 53/85 הנזכר). תושבי הישוב הם שבחרו את הרב, על מנת שישקף עקרונות אלה, ולעתים אין מנוס מכך שהכרעותיו ההלכתיות לא יהיו מקובלות על כל אדם ואדם ("כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" ירושלמי, ברכות, ט' י"ג), ויהיו להן השלכות חברתיות - ציבוריות שונות (בדומה, למשל, להכרעות לגבי זמן התפילה והנוסח). עוד אזכיר כי פסיקת הרב משמרת את המצב הקיים בישוב מזה עשרות בשנים, ואינה משנה לרעה את מצבם של העותרים, ואף לכך יש ליתן משקל בהכרעתנו. אוסיף, כי באתר הרשות הארצית לשירותי דת, במדור "מאגר מקוואות בישראל", מופיעה בכל עמוד במסגרת "שירותים מיוחדים" האות ח - חב"ד, אך מספר המקוואות בכל הארץ שאות זו מצויה לצדם הוא קטן עד מאוד בתוך כלל המקוואות. גם מבלי לקבוע דבר לגבי דיוק הפרטים, אין מקום להתעלם אף מאינדיקציה זו. סוף דבר ט"ו. משהוברר כי רב הישוב הפעיל את שיקול דעתו ההלכתי במסגרת רחבה של מעמדו כמרא דאתרא ביישוב, לא מצאנו מקום להתערב בכך. זאת, גם בהתחשב בעובדה שאין למקוה המקומי "מונופול" על אפשרויות הטבילה ככלל, והנשים המבקשות לנהוג כמנהג חב"ד יוכלו להמשיך ולטבול במקוה אחר, כפי שנעשה עשרות בשנים למי שרצה במנהג אחר. ט"ז. לפני נעילת שער, נשוב ונביע צערנו על שהצדדים לא השכילו לפתור את הסוגיה בדרכי נעם והידברות. אין להפריז בחשיבות שייחסה תורה, ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז), להשכנת שלום. גם הרב המקומי בודאי יתן לבו לכך. כלפי העותרים נאמר, כי בודאי ידועים להם דבריו של האדמו"ר ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש: "ומובן גם כן, שאם לא היה כל סיבה להיפך השלום, הרי אין צורך לזרז אודותיו, ולהזהיר עליו בכמה אופנים. ועל כרחך צריך לומר, שאפילו אם השכל מוכיח שצריך להיות היפך השלום... הנה בכל זה ישתדלו בענין השלום, ולכן באו האזהרות הרבות והבטחות הנפלאות בענין השלום... ולאחר כל זה אפילו אם תמצא לומר שצודק הוא בכל המאה אחוז, הרי אי אפשר שמוסד, איזה שיהיה, יתנהג על ידי כמה אנשים בדיעות שונות. והרי כבר ידוע, דַּבָּר אחד לדור ולא שני דַּבָּרים. אף שתשועה ברוב יועץ - הנה מוכרחים להיסמך על החלטת אלו שהם מנהלי המוסד, אף שגם הם בני אדם, ובמילא עלולים לטעות, ואי אפשר באופן אחר, שיכניס בלי סדר בכל המוסדות, ובפרט במוסד דקדושה שהיצר הרע עומד ומצפה לכל תנועה קלה של היפך ההתחזקות ולכל תנועה קלה של פירוד הלבבות כדי לגדלה" (אגרות קודש, כרך י"א, ג'תקמ"א. ההדגשה במקור). י"ז. סוף דבר, לא נוכל להיעתר לעתירה. איננו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: קראתי את פסק דינו הספוג בדבר תורה של חברי השופט א' רובינשטיין ואין לי אלא להסכים עמו כי בית משפט זה לא יתערב בהכרעה הלכתית בין חלופות אפשריות שונות בשאלת כשרותם של מקוואות. חברי הבקי בדבר הלכה נזהר מלהכניס ראשו במחלוקת פוסקים - כמובן שצדק בכך. אין לנו אלא להשתאות כיצד צלל בית משפט זה לסוגיה זו. בסופו של יום, טוב היה לה לעתירה זו שלא היתה באה לפנינו כלל, שכן אין בינה לבין עילה להפעלת ביקורת שיפוטית מאומה. הפנינו את הצדדים הניצים בהמלצה להביא את עניינם בפני הראשון לציון - הרב מרדכי אליהו, לא משום הענין המשפטי שהוא מעורר אלא אך ורק כדי לתרום לקירוב לבבות ולהשכנת שלום. משלא צלח הדבר, אין לנו אלא לדחות את העתירה בהעדר עילה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. בניהמקווה