להלן החלטה בנושא שחרור על תנאי של אסיר עולם: החלטה השופט ר. שפירא [אב"ד]: העתירה בתמצית: בפנינו עתירת אסיר עולם המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים מיוחדת לפי סעיף 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק" או "חוק שחרור על תנאי ממאסר"), ועדה שמקום מושבה בבית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: "הועדה" או "ועדת השחרורים"). ב החלטה מיום 10/9/07 דחתה הועדה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ברישיון. יצוין למען הסדר כי העותר מרצה כעת מאסרו בכלא דמון ומכאן סמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה. עוד יצוין כי ניתנו לעותר מספר הארכות מועד להגשת עתירתו, הכל לבקשת עורכי דינו מהסנגוריה הציבורית בחיפה. העתירה הוגשה ביום 27/5/08. הרקע העובדתי והחלטת הועדה: דפנה כרמון ז"ל הייתה בת 21. ביום 11/6/1982 נחטפה ממרכז העיר חיפה ע"י העותר ושלושה אחרים. הנערה הוכנסה בכוח לרכב והוסעה ליערות הכרמל, שם נאנסה באכזריות ונרצחה. גופתה הושלכה ביער. בגדיה וחפציה נלקחו ע"י הארבעה. העותר וחבריו הורשעו בביצוע החטיפה, האונס והרצח. נגזר על כל אחד מהם עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח, 20 שנות מאסר בגין עבירת החטיפה ו - 20 שנות מאסר בגין עבירת האינוס. בית המשפט לא קבע כי העונשים ירוצו במצטבר ומכאן שהם מרוצים בחופף לעונש מאסר העולם. בשנת 2002 החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשו של העותר ולהעמיד את תקופת מאסרו על 35 שנה. תקופת המאסר נמנית מיום 2/5/1984 ומכאן שחלפו כבר יותר משני שלישים מתקופת המאסר הכוללת. בהתאם הובאה בפני ועדת שחרורים מיוחדת בקשתו של העותר להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי ברישיון. ביום 5/9/07 טענו הצדדים טיעוניהם בפני חברי הועדה וביום 10/9/07 ניתנה ההחלטה נשוא העתירה שבפנינו. בפני הועדה הוצגו נתוניו של העותר. ככלל מדובר באסיר שהתנהגותו חיובית. מב"ן חיוה דעתו על העדר פתולוגיה מינית. העותר יצא לחופשות רבות לאורך מאסרו וללא חריגות. למעט אירוע בודד לא היה מעורב באירועים חריגים בתחומי הכלא. העותר אנאלפבית ולא השתלב בפעולות חינוך בכלא. הוא אינו משתמש בסמים. הקשר עם גורמי הטיפול היה מצומצם בעניין צרכים קונקרטיים. במהלך מאסרו נשא העותר אישה הסובלת מבעיות נפשיות. הרשות לשיקום האסיר (להלן: "רש"א") הכינה עבורו תכנית שיקום ארוכת טווח, זאת אם ישוחרר ממאסרו. הועדה הוסיפה עוד כנתון שהעותר כופר במיוחס לו וטוען לחפותו לאורך כל מאסרו, זאת על אף שהודה בחקירתו במשטרה במעשים בהם הורשע. הועדה צינה כי הוגש לעיונה מידע חסוי בעניינו של העותר ואולם מידע זה לא היה מהותי, לא הצביע על בעיות התנהגות של העותר מזה עשור שנים ולא השפיע על החלטתה. כמו כן הוצג בפני הועדה מכתב הורי המנוחה המתנגדים לשחרורו של העותר ממאסר. הועדה פרטה בהחלטתה את נימוקיה בהרחבה. בתמצית יצוין כי ככל שהדבר נוגע לנתוני התנהגות העותר ויתר הנתונים הנשקלים ע"י ועדת שחרורים בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק על סעיפי המשנה שבו, נטתה הכף, בדרך כלל, לזכותו של העותר. אלא שהוועדה החליטה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם ברישיון בהתבסס על טעמים המפורטים בסעיף 10 לחוק. הועדה סברה כי שחרורו המוקדם של העותר יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והרתעת הרבים, כמשמעם בסעיף 10(א) לחוק. עוד סברה הועדה כי מאחר והעותר כופר עד היום בעבירות שבביצוען הורשע לא ניתן לומר כי "...חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה" כמשמעו בסעיף 10(ב) לחוק ובנסיבות אלו לא ניתן לומר כי לא נשקפת לציבור מסוכנות משחרורו, כאמור בסעיף 5 לחוק. מטעמים אלו דחתה הועדה את בקשתו של העותר. מכאן העתירה שבפנינו המופנית כנגד החלטת הועדה. טיעוני ב"כ הצדדים: ב"כ העותר, עו"ד נשר וע"ד טברו מהסנגוריה הציבורית, הגישו את פירוט טיעוניהם בכתב וטענו בפנינו ארוכות. בתמצית טוענים הם שלושה טיעונים מרכזיים: לטענתם היה השיקול המרכזי של הוועדה מונע ע"י ביקורת על גזר הדין שנגזר על העותר. הועדה צינה בהחלטתה כי בית המשפט המחוזי גזר בזמנו על העותר מאסר עולם בגין הרשעתו בעבירת הרצח וכן שתי תקופות של 20 שנות מאסר כל אחת בגין הרשעתו בעבירת האינוס ובעבירת החטיפה. אלא שלא נאמר דבר בגזר הדין לעניין הצטברות עונשי המאסר ומכאן שהמאסרים מרוצים בחופף. הסנגורים טוענים כי למעשה החליטה הוועדה לבקר את גזר הדין ולתקן את הטעות, לגישת הוועדה, שבהעדר צבירת עונשי מאסר בדרך של דחיית הבקשה לשחרור מוקדם ברישיון. טענתם השנייה היא שמתן בכורה לשיקולים שעניינם אמון הציבור במערכת המשפט, בהתאם להוראות סעיף 10(א) לחוק, על פני השיקולים שעניינם בהוראות סעיף 9 לחוק, יוצרים מצב בו לעולם לא ישוחרר אסיר עולם מהכלא שחרור מוקדם ברישיון, זאת גם אם התנהגותו בכלא תקינה ועל פי אמות המידה של הוראות סעיף 9 לחוק ניתן לשקול בחיוב את שחרורו המוקדם. טענתם השלישית היא כי לא ניתן לזקוף לחובת אסיר את העובדה כי הוא דבק בטענתו כי לא ביצע עבירה. זו זכותו ולא ניתן להקיש מכך כי מסוכן הוא לציבור. בעניין זה הוסיפו ועדכנו את בית המשפט כי הסנגוריה הציבורית בוחנת כעת את הרשעתו של העותר ואת האפשרות לפנות לבית המשפט העליון בבקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו. ב"כ המשיב, עו"ד גב' דלית שרון, ביקשה כי נאמץ את החלטת הועדה ולא נתערב בה. לטענתה ההחלטה סבירה והתקבלה משיקולים עניינים. את דברי ועדת השחרורים על גזר הדין רואה הפרקליטה כפירוט עובדתי ללא הבעת עמדה או ביקורת על גזר הדין. לטענתה השיקול הציבורי הרחב של אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא שיקול עניני שמותר היה לוועדה ליתן לו בכורה על פני שיקולים אחרים. כמו כן סבורה היא כי לא נפל פגם בהחלטה הרואה בכפירת העותר באחריותו לעבירות שנקבע כי ביצע כראיה להעדר הבנה לחומרת מעשיו, וכפועל יוצא מכך למסוכנות. היקף התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת שחרורים: היקף התערבותו של בית משפט בהחלטות ועדת שחרורים מוגבל למקרים של חריגה מסמכות או החלטה החורגת ממתחם הסבירות. איננו יושבים בערעור על החלטת ועדת השחרורים אלא כבית משפט לעניינים מנהליים הבוחן את תקינות הרשות המנהלית בהליך קבלת החלטותיה. ראה לעניין זה דברים שנאמרו בהחלטת בית המשפט העליון ברע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שרות בתי הסוהר (2008), החלטה מיום 24/6/08 פורסמה באתר בתי המשפט. "שיקול הדעת הנתון לועדת השחרורים הוא רחב (רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' עודה סמיר (טרם פורסם, 13.9.06) פסקה 8 לדברי השופט ג'ובראן; רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 289, 296 (2004)). בית המשפט המעביר את החלטת הועדה במבחן הביקורת השיפוטית יטה שלא להחליף את שיקול דעתו הוא בשיקוליה של ועדת השחרורים, שלה הסמכות, המיומנות והאחריות המקצועית בנושא הנדון, אלא אם כן השתכנע כי ההחלטה פגומה בשל אחת העילות המוכרות במשפט הציבורי (בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, פסקה 22 (2001)). אשר לעילת הסבירות, מיתחם שיקול הדעת של הועדה הוא רחב, ובית המשפט לא יתערב בהחלטה בעילת אי סבירות אלא אם כן מדובר בסטייה קיצונית מן המתחם הנתון." בהביאנו בחשבון את הכללים הנ"ל סבורים אנו כי לא התקיימו התנאים המצדיקים את התערבותנו בהחלטת ועדת השחרורים, נשוא העתירה שבפנינו. החלת הוראות סעיף 10(א) לחוק על ענינו של העותר: סעיף 10(א) לחוק קובע כדלקמן: "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא." סעיף זה בחוק הביא לידי ביטוי הלכות שנפסקו קודם לחקיקתו של החוק ולפיהן מוסמכת ועדת השחרורים לשקול בין שיקוליה שיקולים שעניינם האינטרס הציבורי הרחב של שמירת אמון הציבור במערכות האמונות על אכיפת החוק והמשפט. ראה: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 838, סעיף 23 -37 לפסק הדין. בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש,פ"ד נג (3) 721, 752. ברע"ב 2544/06 זיאד זוהדי רבחי נג'יב נ' ועדת השחרורים - כלא "אשל" (2006) הבהיר בית המשפט העליון את תכליתה של הוראת החוק. שם נאמר: "מלשון הסעיף עולה כי על דרך הכלל, מוגבלים שיקוליה של וועדת השחרורים לבחינת השאלה "האם על רקע העבירות שבעטיין נאסר, והתמורות שעברו עליו בתקופת מאסרו, עלול האסיר אם ישוחרר לשוב ולסכן את הציבור" (רע"ב 6803/04 דב אנג'ל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נט(2) 176, 185). עם זאת, במקרים בעלי חומרה מיוחדת - בהם שחרורו המוקדם של האסיר ייצור פער בלתי סביר בין העונש שנגזר לתקופת המאסר בה נשא - רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה אף את הפגיעה שעלול השחרור להסב לאמון הציבור במערכת המשפט, ואת הפגיעה העלולה להיגרם לאינטרס של התרעת הרבים." אין חולק שהמקרה שבפנינו הוא מקרה בעל חומרה מיוחדת. חטיפה, אינוס ורצח של צעירה שנפלה קרבן אקראי למבצעי העבירה עומדת, ללא כל ספק, בהגדרה של אירוע בעל חומרה מיוחדת אשר בעניינו יש להחיל את הוראות סעיף 10(א) לחוק. ב"כ העותר טוען כי משמעות ההחלטה שעניינה מתן שיקול בכורה להוראות סעיף 10(א) לחוק משמעו כי בכל מקרה לעולם לא ישוחרר מי שנדון למאסר עולם שחרור מוקדם ברישיון. אינני סבור כי אכן אלו הם פני הדברים ואולם ראוי להבהיר כי התוצאה לפיה מוצב בפני שחרורו המוקדם ממאסר של מי שביצע פשעים כה חמורים מחסום גבוה אינה מצביעה על פגם או טעות בהחלטה. ראוי לעניין זה להזכיר את הכללים החלים על שחרור אסירים בכלל ואסירי עולם בפרט. כלל יסוד הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזרה לחובתו על ידי בית המשפט, וכי לא עומדת לו זכות קנויה שעונש זה יקוצר. ראה: רע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שרות בתי הסוהר (2008); רע"ב 4518/08 שמואל בן ישי נ' וועדת שחרורים (2208); רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (2006); בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש פד"י נג(3), 721 (1999), פסקאות 24-27. בכל הנוגע לאסירי עולם שהורשעו בעבירה של רצח שונה נקודת המוצא המשפטית. נקודת המוצא היא לשונו של סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפיה דינו של רוצח מאסר עולם ועונש זה בלבד (ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מ(2) 187, 191). חרף זאת, נהגו נשיאי ישראל לקצוב את עונשם של רוצחים, לא משום שאלה מחזיקים בזכות לכך, אלא כמעשה של חסד (בג"צ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 445). אולם, היו גם מקרים בהם סרב נשיא המדינה לקצוב את עונשם של רוצחים, או שקצב אותו למאסר העולה על הקציבה המקובלת בעניינם של רוצחים (בג"צ 2096/99 גור נ' נציב שרות בתי הסוהר (לא פורסם, 27.5.1999), שם נקצב עונש המאסר ל 45 שנים). ראה: בג"ץ 9631/07 משה כץ ואח' נ' נשיא המדינה (נמחק) ואח' (2008). קציבת עונש המאסר היא השלב המוקדם שרק לאחריו מתחיל מניין תקופת המאסר אשר בהתייחס אליה ניתן למדוד את מניין שני השלישים של ריצוי העונש, תקופה שלאחריה נפתחת הדלת בפני האסיר להביא עניינו בפני ועדת השחרורים. מכאן שהמחוקק לא ראה בשחרור המוקדם של מי שהורשע בעבירת רצח כדבר המובן מאליו. הכלל הוא שעל הרוצח לרצות מאסר עולם. נשיא המדינה קוצב את עונשו לאחר שנשקלות המלצות המובאות בפניו בהתאם להוראות פרק ה' לחוק שחרור על תנאי ממאסר ובהתאם לסמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה. בהחלטה זו מקוצר כבר בפועל המאסר שנגזר. החלטת ועדת שחרורים מיוחדת על שחרור מוקדם ברישיון היא, למעשה, החלטה המקצרת את עונשו של אסיר העולם בפעם השנייה. מכאן גם שאין מדובר בהחלטה שתתקבל כדבר המובן מאליו, החלטה שיש לשקול בעניינה גם שיקולים ציבוריים המביאים בחשבון את הפער שבין תוצאת גזר הדין ובין התקופה הסופית של העונש אותו ירצה האסיר שנגזר עליו מאסר עולם, בפועל. מכאן גם שהחלטה המביאה לידי ביטוי את העובדה שעונשו של אסיר העולם עשוי להיות מקוצר בפעם שנייה, וקביעת כללים ההופכים, בפועל, את הקיצור הנוסף לעונש לחריג, ולא לכלל, אין בה, לגישתי, פגם. יש בכך כדי להביא לידי ביטוי את כוונת החקיקה כי הנוטל נפש אדם ירצה מאסר עולם. במקרה שבפנינו נגזר על העותר עונש של מאסר עולם ושתי תקופות מאסר של 20 שנה כל אחת. אמנם העונשים נגזרו כך שירוצו בחופף זה לזה ואולם לא ניתן להתעלם מתקופות המאסר החופפות, כאשר מביאים בחשבון את כוונת המחוקק לענישה הראויה. כפועל יוצא מכך, אין גם פגם בהחלטה המציבה רף גבוה בפני מי שמבקש, בנסיבות חמורות אלו, להשתחרר שחרור מוקדם, זאת לאחר שעונשו נקצב. כך גם יש לקרוא, לגישתי, את הפירוט העובדתי בהחלטת ועדת השחרורים אשר ציינה בהחלטתה את תקופות המאסר החופפות שנגזרו על העותר. אין חולק כי ועדת השחרורים אינה יושבת בערעור על גזר הדין ואינה מבקרת אותו. כך גם בית משפט זה. ואולם הוועדה מוסמכת, ואף חייבת, להביא בחשבון את מכלול הנתונים שבגזר הדין בעת שהיא שוקלת שחרור מוקדם ברישיון. כך ככלל ובמיוחד כשמדובר בועדת שחרורים מיוחדת הדנה בעניינו של אסיר עולם שעונשו כבר קוצר בפועל עת נקצב ע"י כב' נשיא המדינה. מכאן שלא נפל פגם באופן בו התייחסה ועדת השחרורים לרכיבי הענישה שבגזר הדין של העותר ואין לראות בכך ביקורת על גזר הדין, החורגת מסמכותה של הועדה. איני מוצא פגם גם במתן מעמד בכורה, במקרה זה, לשיקול אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, השיקול המרכזי שבבסיס החלטת ועדת השחרורים. סעיף 10(א) לחוק עוסק באותם מקרים בהם "... נוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר...". עניין היחס הבלתי סביר נכלל בחוק כשיקול מצטבר לתנאים האחרים לתחולת הסעיף. משמע, שאת דבר קיומו של פער בלתי סביר בין תקופת המאסר שנגזרה על האסיר לבין התקופה שבה ישא בפועל אם ישוחרר על-תנאי, מוטל על הוועדה לבחון על רקע חומרת עבירתו של האסיר וקיום נסיבות המעידות כי שחרורו על-תנאי יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. מקרים אלו יהיו, בדרך כלל ומטבע הדברים, אותם מקרים בהם נגזר עונש של מאסר ממושך ביותר. כאשר מדובר בעבירות חמורות ובמאסרים ממושכים במיוחד תקופת קיצור המאסר האפשרית היא המשמעותית ביותר. כך גם במקרה זה בו שחרור העותר שבפנינו בתום שני שליש ממאסרו מקצר את עונש המאסר בתקופה של כאחת עשרה וחצי שנים. כאשר הפער בין העונש שנגזר לעונש שירוצה בפועל אם ישוחרר אסיר שחרור מוקדם ברישיון הוא כה משמעותי כי אז מתקיימים התנאים המיוחדים בהם מוסמכת הוועדה ליתן מעמד בכורה לשיקול של ההגנה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. ראה: רע"ב 6803/04 אנג'ל נ' ביהמ"ש המחוזי בת"א, פד"י נט(2) 176, 185; רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים ואח', פד"י נח(2) 326, 331-330; רע"ב 2544/06 רבחי נ' ועדת השחרורים, (2006). עע"א (תל-אביב-יפו) 2589/07 נחום מנבר נ' ועדת השחרורים גוש מרכז ואח', (2008). כשמביאים בחשבון את נסיבות המקרה שהיה בפני הועדה ומובא כעת בפנינו, העונש שנגזר, קציבתו לתקופה של 35 שנים וכעת הבקשה לקצרו לתקופה של כ- 23 שנים, לא ניתן לומר שקביעת הועדה כי מדובר ביחס בלתי סביר בין העונש שנגזר ובין העונש שירוצה בפועל היא קביעה משוללת בסיס. לא ניתן לומר גם שתוצאה זו לפיה מי שאנס ונטל חייה של צעירה בת 21 ישוחרר לאחר חלוף 24 שנים אינה פוגעת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, על כל רבדיה. מטעם זה אציע לחברי להרכב לקבוע כי החלטת ועדת השחרורים נשוא העתירה שבפנינו היא החלטה סבירה שהתקבלה במסגרת סמכותה כדין ומשיקולים ראויים ואין עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטה. החלת הוראות סעיף 10(ב) לחוק על המקרה שבפנינו: משהגענו אל המסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים שדחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ברישיון אין עוד הכרח לדון בנימוקיה האחרים של הועדה. עם זאת מוצא אני לנכון להתייחס גם לנימוק הנוסף של הועדה בעניין תחולתו של סעיף 10(ב) לחוק על המקרה והזיקה שבינו לבין סעיף 5 לחוק, בנסיבות המקרה. סעיף 10(ב) לחוק קובע כדלקמן: "ועדת שחרורים מיוחדת, בבואה להחליט בענין שחרור על-תנאי של אסיר עולם, תשקול, נוסף על שיקולים אחרים האמורים בחוק זה, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה." העותר כופר במיוחס לו וטוען גם היום לחפותו, זאת על אף שהורשע והערעור על פסק הדין המרשיע נדחה. עניין זה הובא בחשבון במסגרת שיקולי ועדת השחרורים שקבעה בהחלטתה כדלקמן: "אף כי זכותו של האסיר לדבוק בגרסתו כי לא עבר את העבירות בהן הורשע, עדין בפנינו כמי שאמונים להיות צופים פני עתיד כאשר בגדר סמכותנו לבחון אם שחרורו מסכן את הציבור, להגיע לכלל מסקנה כי הכחשה כזו לאורך זמן ועד עצם היום הזה לרבות בדבריו בפנינו בהם נמנע מהבעת חרטה ולא שב על הכחשתו, טמונים זרעי הסיכון לציבור אם ישוחרר ולו בתנאים כפי שנקבעו בדין וכפי שהוצעו בתכנית רש"א. ובכן, לא מצאנו בו שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ונראה לנו כי מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה, באה זה לא מכבר וסמוך ממש לדיון בועדה..." מכאן הגיעה הועדה אל המסקנה כי זרעי הסיכון הנ"ל מובילים אל המסקנה כי שחרורו המוקדם של העותר יסכן את שלום הציבור ומכאן שאין העותר זכאי לשחרור מוקדם בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק. ועדת שחרורים מיוחדת אינה שוקלת רק שיקולים משפטיים טהורים. חברי הועדה שדנה בעניינו של העותר הם שופט בדימוס של בית משפט מחוזי, פסיכולוג, קרימינולוגית וקצינת שב"ס המשתתפת בדיון ללא זכות הצבעה. מכאן שהועדה רשאית ללמוד מעמידתו של אסיר בטענתו בדבר חפותו גם על "זרעי מסוכנות" שבהתנהגותו, על בסיס שיקולים מקצועיים של חברי הועדה. עם זאת ראוי שעניין זה יבחן בזהירות הראויה ותוך בחינת מכלול התנהגות של אסיר בכל תקופת מאסרו. כאמור, זכותו של אסיר לדבוק בחפותו, זאת גם אם בתי המשפט קבעו כי אשמתו הוכחה מעבר לספק הסביר ובאמות המידה הקבועות בדין הפלילי. ואולם יש להביא בחשבון, בבואנו להתייחס לטענתו של אסיר הטוען לחפות, כי היו כבר מקרים בעבר בהם התברר, לעיתים לאחר שנים, ואף כאשר היה כבר מאוחר לשנות את תוצאת גזר הדין, כי נפלה טעות בהרשעתו של נאשם. כך למשל התבררו בארה"ב מקרים בהם הוכחה בבדיקות ממצאי די. אנ. אי. וראיות ביולוגיות נוספות חפותם של אסירים שהורשעו ע"י בתי משפט בעבירות שנות. בחלק מהמקרים הוכחה החפות לאחר שאסירים ריצו שנות מאסר ארוכות ולעיתים אף לאחר שהוצאו להורג על פי גזרי דין מוות שאושרו בכל ערכאות השיפוט. מכאן שלא ניתן להסיק כי בהכרח ובכל מקרה העובדה שאסיר דבק בטענתו לחפות מצביעה על "זרעי מסוכנות" בהליך מחשבתו. ראה לעניין זה את המחקר שנערך ופורסם ע"י המלומדים Arye Rattner, C. Ronald Huff ו- Edward Sagarin - Convicted but Innocent: Wrongful Conviction and Public Policy. Sage Publications Inc’ 1996. ראה במיוחד פרק 3 המנתח את הסיבות האפשריות לתופעת הרשעה חפים מפשע ואת פרק 6 הדן בשיקולי מדיניות ציבורית לנוכח האפשרןת של הרשעת חפים. כמו כן ראה לעניין זה סקירה של "פרויקט החפות" המתנהל בארה"ב: סבור אני כי לא בכל מקרה בו טוען אסיר לחפותו יש לראות בכך סימן ואות להעדר הבנה של חומרת המעשה, כמשמעו בסעיף 10(ב) לחוק. יש לבדוק האם אמירתו מגובה גם בהליכים משפטיים בהם הוא נוקט לשם הוכחת חפותו (כגון בקשה למשפט חוזר וכד') ובכל מקרה יש לבחון את מכלול התנהגותו בין כותלי הכלא כדי לאמוד את מידת מסוכנותו, גם כאשר מביאים בחשבון את כפירתו המוחלטת בעבירות בהן הורשע. לא ניתן לראות בכפירה בביצוע העבירות, גם לאחר הרשעה חלוטה, כשזו באה כנתון יחיד, כעילה לקביעה בדבר מסוכנות של האסיר העומד על חפותו. יש לבחון את הכפירה המתמשכת על רקע של מכלול נתוני התנהגות האסיר, לרבות התנהגותו בכלא ופעולות משפטיות הננקטות על ידו להוכחת חפותו, בטרם תוסק מסקנה כי מדובר באסיר שאינו מכיר בחומרת מעשיו ושששחרורו מסכן את הציבור. במקרה זה שבפנינו לא נקט העותר כל פעולה מאז הרשעתו ונראה כי השלים עם התוצאה המשפטית בענינו. בנסיבות אלו היו מוסמכים חברי הועדה לשקול שיקולים שאינם מתחום עולם המשפט בלבד ולהגיע אל המסקנה כי ההכחשה הגורפת של המעשים בהם הורשע והעדר חרטה מצביעים על "זרעי סיכון", וכפועל יוצא מכך לקבוע כי קיים חשש ששחרורו של העותר יסכן את שלום הציבור. אוסיף עוד כי העובדה שהעותר יצא לחופשות אין בה, לכשעצמה, כדי לשלול מסוכנות אפשרית אם ישוחרר ממאסר. ראה רע"ב 1695/00 פלוני נ' ועדת השחרורים (2000) שם נקבע כי "...הטענה כי אישור החופשות מוליך בהכרח לשיחרור מוקדם, אין בה כל ממש. חופשה לעצמה ושיחרור מוקדם לעצמו, ולא הרי זו כהרי זה. אדרבה; חופשה משקפת מיבחן קצר-מועד להתנהגות, ואין ללמוד בהכרח ממיבחן קצר-מועד למיבחן ארוך-מועד." אשר על כן, וביחד עם ההערה בדבר הצורך לבחון כל הכחשה של ביצוע עבירה ע"י אסיר בזהירות ועל רקע מכלול התנהגותו, אציע לחברי להרכב לקבוע כי במקרה זה לא ניתן לומר שועדת השחרורים המיוחדת החליטה החלטה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבותנו. הערות סיכום: סעיף 19(5) לחוק שחרור על תנאי ממאסר מאפשר לאסיר לפנות בבקשה לדיון חוזר בעניינו לאחר חלוף שנה ממועד קבלת ההחלטה. ביום 10/9/08 תחלוף שנה ממועד החלטת הועדה ופתוחה בפני העותר הזכות לפנות בבקשה לדיון חוזר בעניינו ולנסות לשכנע את הועדה כי חל שינוי בנסיבות המצדיק דיון חוזר בעניינו. לא נביע כאן כל עמדה בנוגע לפניה לדיון חוזר ככל שתוגש, בעת הקרובה או בעתיד הרחוק יותר. נזכיר רק כי ככל שהדבר נוגע להוראות סעיף 10(א) לחוק כי נאמר במפורש כי " משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא." ממילא גם ככל שיחלוף הזמן כך גם יקטן הפער שבין העונש שנגזר על העותר ובין המשמעות האפשרית של קיצור עונשו, ככל שהדבר נוגע להוראות סעיף 10(א) הנ"ל. יש להניח כי עובדות אלו יהיו לנגד עיני הועדה שתדון בעתיד בפנייתו, ככל שתוגש בקשה לדיון חוזר. בכפוף לאמור לעיל אציע לחברי לדחות את העתירה. ר. שפירא, שופט [אב"ד] השופט ע. גרשון: אני מסכים. ע. גרשון, שופט השופטת צ. קינן: אני מסכימה. צ. קינן, שופטת הוחלט פה אחד לדחות את העתירה, כאמור בפסק דינו של האב"ד.בית סוהר / כלאמאסר עולםאסיריםשחרור מוקדם מהכלאשחרור על תנאימאסר