תשלום היטל סלילת כביש

להלן פסק דין בנושא תשלום היטל סלילת כביש: פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת נ' קוצר) מיום 9.1.03 בת"א 6199/00, במסגרתו נדחתה תביעה כספית שהגישה המערערת כנגד המשיבה לתשלום היטל סלילת כביש. 1. המשיבה (להלן: "המדרשייה") מחזיקה בנכס מקרקעין בעיר כפר-סבא, הידוע כגוש 6430 חלקה 28 (להלן:" הנכס"). הנכס גובל בשני רחובות מקבילים - רחוב לוינסקי ורחוב לילינבלום. חלק מרחוב לילינבלום נסלל בעבר על-ידי המדרשייה. 2. המערערת (להלן: "העירייה") הגישה נגד המדרשייה תביעה לתשלום היטל סלילת-כביש, וזאת מכוח סעיף 9א(א)(2) חוק העזר כפר-סבא (סלילת רחובות), התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק העזר"). כותרת הסעיף היא "היטל בעד כביש בנכס פינתי". 3. לאחר שכתב התביעה תוקן, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית בבית-משפט השלום, ביחס לעובדות מוסכמות, שעל בסיסן יינתן פסק הדין, לאחר שיוגשו סיכומים מטעם הצדדים. בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופטת קוצר) דחה את תביעת העירייה. הנימוק העיקרי להחלטתו היה, משום שהנכס נשוא התובענה אינו "נכס פינתי", כהגדרתו בסעיף 9א(א)(2) הנ"ל לחוק העזר, ולכן לא ניתן לחייב את המדרשייה בהיטל מכוח הסעיף הנ"ל. על כך הוגש הערעור. טענות הצדדים 4. העירייה טוענת, כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי הנכס דנן אינו "נכס פינתי". לטענתה, יש לבחון את הוראת החוק הרלוונטית בהתאם לתכלית החקיקה, על רקע ההקשר בו נעשתה. על כן, יש לפרש, לטענתה, את המונח "נכס פינתי" כך, שהוא מתייחס, בהקשר של סעיף 9א לחוק העזר, לנכס הגובל בשני כבישים. לחלופין נטען, כי מדובר בלאקונה שיש להשלימה על דרך ההיקש. 5. מנגד, טוענת המדרשייה, כי יש לדחות את הערעור. לטענתה, יש לפרש את המונח "פינתי" שבחוק העזר, כלשון הפשוטה של בני-אדם - כלומר מקום פגישה של שני רחובות היוצר זווית. מעבר לכך, לטענת המדרשייה, זוהי הפרשנות הנכונה גם לפי כללי הפרשנות התכליתית. מאחר שהתביעה של העירייה מבוססת על סעיף 9א(א)(2) לחוק העזר ומאחר שהנכס דנן אינו נכס פינתי - היה מקום לדחות את התביעה. בנוסף, המדרשייה טענה, כי יש לדחות את הערעור גם מטעמים נוספים - של חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי פרוצדורה על-ידי העירייה, שיהוי בהגשת התביעה, פטור מתשלום היטל כביש ל"מוסד חינוכי", ופטור מתשלום היטל פעמיים. להלן יידונו בפירוט טענות הצדדים. קביעת היטל סלילת כבישים במקום דמי-השתתפות 6. כדי להכריע בשאלה העיקרית שהיתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים, יש להבהיר את ההסדר בחוק העזר ביחס להיטל לסלילת-כבישים, בין היתר, לעומת המצב המשפטי שקדם לו - שאז נגבו מבעלי-נכסים "דמי-השתתפות" עבור סלילת-כבישים. 7. ההלכה הפסוקה הבהירה בעבר את ההבדל בין גביית תשלום על-ידי עיריות לצורך סלילת-כבישים בדרך של דמי-השתתפות, לבין גבייה של היטל סלילת-כבישים. כך נקבע בהקשר זה בפסק-הדין בענין סדי (ע"א 4435/92 עירית ראשון לציון נ' מאיר סדי בע"מ) פ"ד נב(3) 321), בסעיפים 4 - 5 לפסק-הדין (ההדגשות אינן במקור - ר"ר): "הרשויות המקומיות גובות מתושביהן, לפי חקיקת משנה עירונית, את כספי עלות סלילת הכבישים והמדרכות בתחומן, או שיעור מסוים מעלויות אלה. חוקי עזר עירוניים מיוחדים שנועדו מלכתחילה לאפשר את גביית העלויות האמורות שונו במשך השנים, והשינוי העיקרי הוא בכך שהוחלפה שיטת החיוב בגין סלילת הכבישים. בעבר נהגה ברשויות רבות שיטת החיוב בדמי-השתתפות, אשר הייתה מבוססת על החזר הוצאות שהוציאה הרשות בגין סלילת-כבישים ומדרכות בתחומה. השיעור שנגבה מבעלי הנכסים הגובלים ברחוב היה שיעור מסויים מההוצאות שהוצאו בפועל בגין סלילת הכביש, כשהן עומדות ביחס לקטע הכביש שנסלל, שאורכו כאורך קטע הנכס הגובל בו ... שיטת חיוב זו השתנתה עם התקנת חוק העזר החדש, המטיל על בעל 'נכס גובל' היטל בגין סלילת-כביש או מדרכה ... מעיון בחוק העזר החדש (באותו ענין - חוק העזר של עירית ראשון-לציון, ר"ר) עולה, כי החיוב בהיטל אינו מבוסס על ההוצאות שהוציאה העירייה בפועל בגין סלילת הכביש או המדרכה הגובלים בנכס, אלא על תעריף קבוע בעבור כל יחידה משטח הקרקע ומשטח הבניין שעליה, כמפורט בחוק העזר ובתוספת." 8. כעולה מהאמור לעיל, השינוי בחוקי העזר אשר קבע חיוב ב"היטל", במקום חיוב ב"דמי-השתתפות" בקשר עם סלילת-כבישים, הוא מעבר מחיוב המבוסס על החזר יחסי של הוצאות בפועל בקשר עם סלילת קטע כביש מסויים, לחיוב בהתאם לתחשיב המבוסס על המחיר הממוצע של סלילת כל הרחובות בעיר (ר' ע"א 620/82 מועצת עירית הרצליה נ. רשף, פ"ד לז(4) 57, בעמ' 65). על בסיס המחיר הממוצע הזה, מחוייבים כל בעלי הנכסים בעיר בתעריף קבוע בגין יחידת שטח. גם לחיוב של ההיטל יש זיקה לשירות של סלילת הכבישים, אולם זיקה זו היא עקיפה יותר (ר' ע"א 620/82 הנ"ל). 9. השינוי במעבר משיטת החיוב של דמי-השתתפות לשיטת חיוב של היטל, כרוך בשינוי נוסף. בעוד שלגבי דמי-השתתפות, בעל-נכס יכול היה להיות מחויב בתשלומים מספר פעמים, כמספר הכבישים הגובלים בנכס שלו שנסללו,הרי לגבי היטל, כל בעל-נכס מחויב לשלם אותו פעם אחת בלבד (ר' פס"ד סדי, וכן גם סעיף 6א(א.1) לחוק העזר דנן). 10. עקב המעבר משיטת החיוב בדמי-השתתפות לשיטת החיוב בהיטלים, היה מקום לקבוע מהו דינם של בעלי-נכסים ששילמו דמי-השתתפות בעבר, ונדרשים היום לשלם היטל. בעלי-נכסים כאלה, הם בעלי-נכסים שכבר נסלל בעבר כביש הגובל בנכס שלהם (ולכן הם שילמו בעבר דמי-השתתפות). הם נדרשים לשלם היטל, בין משום שהכביש הגובל בנכס שלהם עתיד להיות מורחב, או משום שהנכס שלהם גובל ביותר מכביש אחד. כפי שנראה להלן, המקרה דנן הוא אחד המקרים של מי שכבר שילם בעבר עבור סלילת-כביש (בענייננו, אין מדובר בדמי-השתתפות אלא בסלילה עצמית של כביש), ובשאלת האפשרות לחייב אותו אף בתשלום היטל בגין סלילה של כביש אחר הגובל בנכס שלו. 11. פסק-הדין בענין סדי שאוזכר לעיל, מתייחס לסוגיה של נכס בראשון-לציון, הגובל בשני רחובות, ממזרח וממערב, כאשר בעל הנכס חוייב לשלם בעבר דמי-השתתפות עבור סלילת אחד הרחובות - רחוב בקר, הגובל בנכס ממזרח. הדיון בפסק-הדין היה בנוגע לחיובו הנטען של בעל הנכס, בהיטל עבור סלילת הכביש הגובל בנכס ממערב - רחוב הרצל. בית המשפט העליון (כב' השופטת ביניש) קבע בפסק הדין, כי יש לפרש את חוק העזר כך, שמי ששילם בעבר דמי-השתתפות בגין סלילת-כביש הגובל בנכסו, על-פי חוק העזר הקודם, איננו פטור מתשלום היטל על-פי חוק העזר החדש בגין סלילת-כביש גובל חדש. 12. עולה אם-כן, כי בהיעדר הוראת פטור ספציפית בחוק העזר, חייב גם מי ששילם בעבר דמי-השתתפות עבור סלילת-כביש הגובל בנכסו, לשלם היטל עבור סלילת-כביש נוסף, שאף הוא גובל בנכס שבבעלותו. כפי שנראה, בחוק העזר דנן (בניגוד לחוק העזר של ראשון-לציון, שהיה נשוא הדיון בפסק-דין סדי), ישנה התייחסות ספציפית למקרה כזה, והסדר ביחס לחובת התשלום של בעל הנכס המחויב. סעיף 9א(א) לחוק העזר 13. כפי שצויין לעיל, פסק-הדין של בית המשפט קמא, התייחס לשאלת פרשנותו של סעיף 9א(א) לחוק העזר. הסעיף קובע: "(א) חוייב בעל-נכס פינתי בתשלום דמי-השתתפות בסלילת-כביש הצידו (כך במקור - ר"ר) האחד של הנכס הפינתי (להלן - הכביש הקיים), והחליטה המועצה לסלול כביש חדש מצידו השני של הנכס הפינתי, יחולו הוראות אלה: (1) היה רוחבו הממוצע של הכביש הקיים עד 5 מטרים, ישלמו בעלי נכסים הגובלים היטל בשיעור של 60% מההיטל שהיה עליהם לשלם אלמלא הוראת סעיף זה; (2) היה רוחבו הממוצע של הכביש הקיים למעלה מ-5 מטרים, ישלמו בעלי הנכסים הגובלים היטל בשיעור של 35% מההיטל שהיה עליהם לשלם אלמלא הוראות סעיף זה". 14. כאמור, השאלה אליה נדרש בית המשפט הנכבד קמא היתה, האם הנכס דנן הינו "נכס פינתי", שאם-לא-כן, כך הניח בית המשפט, לא תהיה המדרשייה חייבת בתשלום ההיטל. אני סבורה, כי הפרשנות הנכונה של סעיף 9א הנ"ל היא, כי הוא מתייחס לנכס הגובל בשני כבישים, גם אם שני הכבישים הללו אינם נפגשים ב"פינה". 15. הליך פרשנות של חוק, כולל "דו-שיח" בין לשונו של החוק לבין תכליתו. התהליך הפרשני אינו מסתיים, כל עוד לא הושג איזון בין הלשון לבין התכלית (ר' ברק, פרשנות במשפט (כרך שני - פרשנות החקיקה) עמ' 279 - 280). כל עוד הפרשן לא בחן את הלשון על רקע תכליתה, אין לומר שהלשון ברורה, ואין מקום להנחה כי היא מגשימה את תכליתה (שם, בעמ' 184). 16. מהי, אם-כן, תכליתו של סעיף 9א לחוק העזר, שתסייע לנו להבין את המונח "נכס פינתי" בסעיף? כפי שעולה מהאמור לעיל, חוק העזר ניסה לתת מענה לבעלי-נכסים אשר שילמו בעבר דמי-השתתפות, והם נדרשים על-ידי הרשות לשלם היטל סלילה. קיימים שני סוגי מקרים כאלה: המקרה של בעל-נכס הגובל בכביש שנסלל בעבר, ועומד להיות מורחב, שאליו מתייחס סעיף 9 לחוק העזר, הקובע הסדר של הנחה ביחס למקרה כזה. המקרה השני, בו בעל-נכס עלול להיות מחוייב בהיטל למרות ששילם כבר בעבר דמי-השתתפות, הוא המקרה של בעל נכס הגובל ביותר מכביש אחד, כאשר הכביש הראשון נסלל בעבר ובעל הנכס שילם עבורו דמי-השתתפות, וכעת מבקשת הרשות לסלול את הכביש השני. אני סבורה, כי לאור העובדה כי בעיה זו קיימת, הן ביחס לבעלי-נכסים הגובלים ברחובות מצטלבים והן ביחס לבעלי-נכסים הגובלים ברחובות מקבילים, הפרשנות הנכונה לסעיף 9א היא כי הוא נועד לחול על שני סוגי בעלי הנכסים הללו כאחד. 17. יתרה מזאת, אני סבורה כי פרשנות שונה תיצור הבחנה בלתי-מוצדקת בין שני סוגי בעלי הנכסים הללו. כך, אם נקבל את הגישה הפרשנית של המדרשייה, התוצאה תהיה כי בעלי-נכסים הגובלים בשני כבישים מקבילים, יחוייבו לשלם היטל מלא עבור סלילת-כביש נוסף הגובל בנכס שלהם. הטעם לכך הינו, כי כעולה מפסק הדין בענין סדי, בהיעדר פטור מפורש בחוק העזר, תשלום בעבר של דמי-השתתפות אינו פוטר את המשלם מתשלום נוסף (וחד-פעמי) של היטל. לכן, אם נפרש "נכס פינתי" רק כנכס הנמצא בקרן שני רחובות המצטלבים זה בזה, הרי ההנחה שנקבעה בסעיף 9א לחוק העזר לא תחול על נכסים הגובלים ברחובות מקבילים, ובעלי-נכסים אלה יצטרכו לשאת בתשלום ההיטל במלואו. יוער, כי אף בהנחה שהתביעה דנן מבוססת רק על סעיף 9א (ולכן אולי תביעה זו היתה נדחית, אם הפרשנות לסעיף 9א לא היתה כוללת את המקרה של רחובות מקבילים), הרי לצורך פרשנות הסעיף, יש מקום להתייחס למצבם של כל בעלי הנכסים הגובלים בשני רחובות מקבילים, ולא רק במצבה של המדרשייה בתביעה המסויימת דנן, כפי שהוגשה. 18. כדי שלא ליצור אפליה בין בעלי-נכסים הגובלים במספר רחובות, כך שרק בעלי נכסים הגובלים בשני רחובות מצטלבים יזכו להנחה ובעלי נכסים הגובלים ברחובות מקבילים לא יזכו בה, יש לפרש את המונח "נכס פינתי" ככולל את כל הנכסים הגובלים ביותר מרחוב אחד. כל פירוש אחר יעמוד בסתירה לחזקה הפרשנית, לפיה תכליתו האובייקטיבית של דבר חקיקה - ועל אחת כמה וכמה חקיקת-משנה - היא לעלות בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה (ובכלל זה עיקרון השוויון) ולא לפגוע בהם. 19. בית-המשפט קמא היפנה בפסק-דינו להגדרה המילונית של המילה "פינה". אולם, כידוע, "מילותיו של החוק אינם מבצרים שיש שלכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ר' ע"פ 787/79 מזרחי נ. מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421, 427). כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי מטרתו של חוק העזר תוגשם, אם המונח "נכס פינתי" יפורש כנכס הגובל בשני רחובות. 20. זאת ועוד, אני סבורה כי הפרשנות הזו של סעיף 9א לחוק העזר, עולה בקנה אחד גם עם לשונו של הסעיף במלואו. כך, הסעיף מתייחס לכביש שנמצא "בצידו האחד" של הנכס הפינתי (שבגינו שולמו דמי-השתתפות), וכביש חדש שעומד להיסלל "בצידו השני", של הנכס הפינתי, בגינו הרשות מבקשת לחייב בהיטל. אם יושם הדגש על העובדה שמדובר בנכס שיש כבישים בשני צדדיו (ולאו דווקא על המונח "נכס פינתי"), התוצאה היא כי בין על-פי התכלית ובין על-פי הלשון, המחוקק התכוון לכל נכס הגובל ביותר מכביש אחד, בין אם שני הכבישים מאונכים זה לזה ובין אם הם מקבילים זה לזה. תוצאה זו מתיישבת, כאמור, עם לשון הטקסט, וכידוע, מבין המשמעויות הלשוניות שסובל דבר חקיקה, שומה על בית המשפט לבחור באותה פרשנות המגשימה את תכלית הטקסט באופן הטוב ביותר. 21. אוסיף ואציין, כי אינני מקבלת את גישת המדרשייה ביחס לשיעור ההנחה השונה שניתן בסעיף 9א (ובסעיף 9) לחוק העזר, בהתאם לרוחבו של הכביש הקיים. מקובל עלי לענין זה הסברו של ב"כ העירייה. אני סבורה, כי במקרה בו הכביש הקיים הוא רחב (מעל 5 מטרים), הניח מחוקק המשנה כי דמי ההשתתפות ששילם בעבר בעל הנכס היו בשיעור גבוה יותר מאשר במקרה בו הכביש הקיים היה צר. לכן, ההנחה לה זכאי בעל הנכס הגובל בכביש קיים רחב, היא בשיעור גבוה יותר מאשר ההנחה לה זכאי בעל-נכס הגובל בכביש קיים צר. סיכומה של נקודה זו, אני סבורה כי הפרשנות הנכונה של סעיף 9א לחוק העזר היא, כי בעל-נכס פינתי הוא בעל-נכס הגובל בשני כבישים, אשר שילם דמי-השתתפות עבור סלילת הכביש הראשון. מה דינה של "סלילה עצמית" של כביש? 22. כזכור, בענייננו, המדרשייה לא שילמה "דמי-השתתפות" עבור סלילתו של הכביש הראשון שברחוב לילינבלום, אלא היא סללה אותו בעצמה. מטענות העירייה עולה, כי מקובל עליה שיש לראות את המדרשייה במקרה זה, כמי ששילמה "דמי-השתתפות", לאור העובדה שהמדרשייה נשאה בעצמה בהוצאות הסלילה של הכביש שברח' לילינבלום. לכן, אין מקום להידרש לשאלה, האם יש לראות מי שסלל כביש בסלילה עצמית כמי שנשא בדמי-השתתפות (יש לציין כי התיקון של חוק העזר שהתייחס באופן ספציפי לסוגיה זו של "סלילה עצמית", אינו חל על ענייננו, לאור המועד בו התקבל תיקון זה, שהינו מאוחר לעובדות הרלוונטיות דנן). 23. אולם, מסיכומי ב"כ המדרשייה עולה, כי לטענתו יש לראות את המדרשייה כמי ששילמה סכום כזה "המכסה גם את ההיטל". זאת, משום שהמדרשייה נשאה בעצמה במלוא ההוצאות בגין סלילת הכביש ברח' לילינבלום. על-פי הטענה, דמי ההשתתפות הם בשיעור 75% מהוצאות הסלילה של הכביש בלבד. סלילה עצמית של הכביש כולו על חשבון המדרשייה, ללא חלוקת הוצאות עם כל הנהנים, מהווה הוצאה שהיא הרבה מעבר לכל "היטל" (ר' סעיפים 79 - 75 לסיכומי המדרשייה). אינני מקבלת את הטענה. מבלי להכריע במחלוקת בין הצדדים בשאלה כלום נסלל הכביש כולו על-ידי המדרשייה או רק 30 מטרים ממנו כטענת העירייה, הרי שכפי שהובהר לעיל, הבסיס לחישוב ההיטל, שהרשות גובה ממחזיקי הנכסים, הוא בסיס שונה לחלוטין מאשר הבסיס לחישוב דמי-השתתפות. היטל מבוסס על צפי הסלילה של כל הכבישים בתחום הרשות, יחסית למספר הצפוי של הנכסים בה, בעוד שדמי-השתתפות מחושבים על-פי הוצאות סלילה של כביש ספציפי אחד. לכן, אין מקום למסקנה, לפיה יש לפטור את המדרשייה מתשלום ההיטל, משום שהיא נשאה בעצמה בעלות סלילתו של רחוב לילינבלום, מה עוד שאין בחוק העזר כל פטור כזה. ובאין פטור, קיימת חובת תשלום היטל. 24. המדרשייה העלתה במסגרת סיכומיה מספר טענות נוספות שבגינן יש, לטענתה, לדחות את הערעור. כפי שיפורט להלן, אינני מקבלת גם את הטענות האלה. תום ליבה של העירייה 25. המדרשייה טענה, כי היה מקום לדחות את התביעה נוכח התנהגותה חסרת תום הלב של העירייה, אשר תבעה מלכתחילה היטל סלילת כביש בגין רחוב לילינבלום, ורק בתביעה המתוקנת היא תבעה לראשונה היטל סלילת-כביש בגין רחוב לוינסקי. אינני מקבלת את הטענה. כפי שפורט בפסק-הדין של בית-המשפט קמא, כתב התביעה המקורי אכן התייחס להיטל סלילת כביש בגין סלילת רחוב לילינבלום. לאחר הגשתו של כתב התביעה המקורי, עתרה המדרשייה לקבלת פרטים נוספים. בתגובת העירייה צויין שוב, כי התביעה מתייחסת להיטל בגין סלילת כביש ברחוב לילינבלום. בדיון שהתקיים ביום 25.1.01, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה תתקן התובעת-העירייה את כתב התביעה, באופן שבו יצויין מהם הכבישים שבגינם נדרשת המדרשייה לשאת בתשלום היטלים, מהו תאריך הסלילה, הסכום הסופי וסעיף החוק עליו מתבססת התביעה (ר' פרוטוקול הדיון מיום 25.2.01, וסעיף 8 לפסק-דינו של בית-משפט השלום). משהסכימו הצדדים כי כתב התביעה יתוקן, וכי העירייה רשאית במסגרת התיקון לציין מהם הכבישים בגינם נדרש תשלום ההיטל - היתה העירייה רשאית לתקן את כתב התביעה ולציין, כי ההיטל נדרש בגין רחוב לוינסקי ולא בגין רחוב לילינבלום, כפי שצויין מלכתחילה. לאחר התיקון, על בית המשפט לבחון את כתב התביעה המתוקן, ולברר האם העירייה זכאית לסעד שהתבקש בו. אינני סבורה כי ניתן לראות בנסיבות אלה, כשמדובר בתיקון מוסכם, בהסכמה שקיבלה גם תוקף של החלטה, משום חוסר תום-לב או שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. טענת השיהוי 26. המדרשייה הוסיפה וטענה, כי יש לדחות את התביעה מטעמי שיהוי. לטענתה, התביעה הוגשה קרוב ל- 7 שנים מיום התגבשות העילה, והדבר פגע במדרשייה, הפועלת כ"מוסד חינוכי" במסגרת סד תקציבי. אינני סבורה כי היה מקום לקבל את הטענה. ראשית, כבר נפסק, כי - "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית..." (ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, בעמ' 448). ולמעלה מכך נקבע, כי - "לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה ... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע" (שם, בעמ' 446). הנטל המוטל על הנתבע בהקשר זה, הוא כבד ורב (שם, בעמ' 448). בענייננו, לא נשמעו ראיות, ופסק הדין מבוסס על עובדות מוסכמות. לא ניתן לקבוע כי המדרשייה הרימה את הנטל להוכיח את התנאים לטענת השיהוי. היא לא הוכיחה כי העירייה זנחה את טענתה (העירייה מציינת בהקשר זה, כי קיימות תכתובות לענין היטל הסלילה משנת 1997 ועד להגשת כתב התביעה המקורי). לא ניתן גם לקבוע, כי המדרשייה הוכיחה כי היא שינתה את מצבה לרעה. בתצהיר העדות הראשית מטעם המדרשייה הטענה לא הועלתה כלל, ולא ניתן כל פירוט, לכן, של שינוי מצב לרעה של המדרשייה. פטור ל"מוסד חינוכי" 27. המדרשייה טענה, גם כי היא זכאית לפטור מתשלום ההיטל בהיותה "מוסד חינוכי". אינני מקבלת את הטענה. ראשית, אני סבורה כי לא הוכח - במסגרת העובדות המוסכמות - כי המדרשייה היא מוסד חינוכי. יתרה מזאת, גם לו היה הדבר מוכח, לא היתה המדרשייה זכאית לפטור מתשלום ההיטל. המדרשייה כלולה בהגדרת "בעל" בחוק העזר, בהיותה הבעלים הרשום של הנכס (ר' סעיף 3 לתצהיר העד מטעם העירייה, מר הלר), שזכאית לקבל הכנסה ממנו, והיתה מקבלת הכנסה, אילו היה הנכס נותן הכנסה (ר' ההגדרה של "בעל" בסעיף 1 לחוק העזר). ככזו - היא חייבת בתשלום ההיטל, אלא אם כן היא תוכיח שיש לפטור אותה מתשלומו. העובדה כי המדרשייה טוענת בסיכומים כי כמוסד חינוכי לא היתה מקבלת הכנסה מהנכס, שכן מוסד חינוכי במהותו אינו מיועד לכך, אינה משנה את התוצאה שלעיל. היטל על "כביש פינתי" שהורחב 28. המדרשייה הוסיפה וטענה, כי הכביש ברחוב לוינסקי הוא כביש שהורחב. לכן, על-פי הטענה, כאשר מדובר הן בכביש שהורחב והן ב"נכס פינתי", אין לשלם תוספת של היטל כלל, שכן המדרשייה שילמה, הן את הוצאות הסלילה העצמית של רחוב לילינבלום במלואן והן דמי-השתתפות בגין סלילת רחוב לוינסקי. אינני מקבלת את הטענה. המדרשייה לא הוכיחה כי רחוב לוינסקי הורחב (והדבר עומד בסתירה לאמור בסעיף 5ב' לתצהירו של העד מטעם העירייה, מר הלר). אין כל טענה ולא הוכח מה היה רוחבו של רחוב לוינסקי, ואין גם כל טענה, לא הוצהר ולא הוכח כי המדרשייה שילמה בעבר דמי-השתתפות עבור סלילתו של רחוב לוינסקי. לכן, אין מקום להתייחס לשאלה מהו דינו של נכס הגובל בשני כבישים, כאשר בעל הנכס נדרש לשלם היטל בגין הרחבת אחד הכבישים, לאחר שהוא שילם כבר דמי-השתתפות בגין סלילתם של שני הכבישים. הוצאות 29. העירייה התייחסה בערעורה גם לנושא ההוצאות. בית המשפט קמא, שדחה כזכור את תביעת העירייה, חייב אותה בהוצאות בסך 60,000 ₪ + מע"מ. העירייה טענה במסגרת הערעור, כי על בית-משפט זה להפחית את שיעור ההוצאות. מאחר שהערעור התקבל, אין מקום לכאורה להתייחס לסוגיה זו, אולם למרות זאת נייחד לה מספר מילים. 30. אכן ככלל, וכפי שנקבע לא אחת בהלכה הפסוקה, ענין הוצאות המשפט מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ורק במקרים חריגים ומועטים תתערב ערכאת הערעור בענין זה. עם זאת, שאלת סכום ההוצאות שנפסקות, היא שאלה משמעותית, כאשר במקרים רבים (כמו המקרה דנן), מדובר בפסיקה של סכומי כסף ניכרים, וכאשר יש כמובן חשיבות לכך שייפסקו סכומי-הוצאות דומים במקרים דומים. לשם כך, חשוב כי בית-משפט, החורג מסכומי ההוצאות המקובלים הנפסקים בדרך כלל במקרים דומים, יבהיר הבהר היטב את שיקוליו בהקשר זה. שיקולים רלוונטיים יכולים להיות - כידוע - התארכות משמעותית של ההליכים, חוסר תום-לב ניכר של אחד הצדדים בניהול התובענה, הכבדה וסרבול, וכד'. על הערכאה הדיונית לקבוע את סכום ההוצאות כנגזרת של הסכום הנהוג והמקובל, תוך הבהרה מדוע היא סטתה מסכום זה כלפי מעלה או כלפי מטה. כך יושגו המטרות החשובות של וודאות, יציבות ושוויון בין בעלי-דין שונים, המופיעים בפני מותבים שונים של בית-המשפט. מובן שאחד הקריטריונים החשובים לקביעת שיעור ההוצאות הסביר הוא שכר הטרחה המומלץ על-ידי לשכת עורכי-הדין. 31. בענייננו, סכום ההוצאות שנפסק על-ידי בית-המשפט הנכבד קמא, חורג מהסכום המקובל. הוא חורג גם מתעריף לשכת עורכי-הדין, שסכום שכר הטרחה על-פיו עומד על סך של 23,000 ₪. סטייה כה משמעותית מסכום ההוצאות הנהוג, מחייבת הסבר והבהרה מפורטים. בפסק הדין של בית-המשפט קמא, אין הסבר כזה. גם לגופו של ענין אני סבורה, כי לא היה מקום לסטייה כזו, גם בהנחה שתביעת העירייה נדחתה. התביעה בפני בית-המשפט קמא התנהלה ללא שמיעת ראיות, תוך הסכמה על העובדות, והגשת סיכומים. לא מצאתי אינדיקציה אחרת להתנהגות של העירייה שהצדיקה את סכום ההוצאות שנפסק. סיכומו של דבר - אני סבורה כי דין הערעור להתקבל, וכי יש לקבוע כי פסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל, והתביעה של העירייה כנגד המדרשייה תתקבל במלואה, בהתאם לכתב התביעה המתוקן. לעניין ההוצאות, אני סבורה כי יש לחייב את המדרשייה בהוצאות העירייה ובשכ"ט עורכי-דינה, בגין הדיונים בשתי הערכאות בסך כולל של 25,000 ₪ + מע"מ, וזאת לאור העובדה שבשתי הערכאות לא נשמעו דיונים, אלא הוגשו סיכומים בכתב. רות רונן, שופטת השופטת נורית אחיטוב: אני מסכימה לניתוח המשפטי של חברתי, הן באשר לסעיף 9א לחוק העזר והן לדחיית יתר טענות המשיבה מהטעמים שפירטה, וכפועל יוצא מכך, מצטרפת לקבלת הערעור. נורית אחיטוב, שופטת הנשיא אורי גורן: אני מסכים. אורי גורן, נשיא הוחלט כאמור בחוות-דעתה של השופטת רונן. הערבון יוחזר לידי ב"כ המערערת.היטל סלילהכבישאגרות והיטלי פיתוח