להלן החלטה בנושא בעיות לב לאחר תאונת דרכים: החלטה 1. המבקש נפגע בתאונת דרכים [במהלך עבודתו] ביום 12.3.00 ותובע את חברת הביטוח המשיבה לפיצוי נזקי גופו עקב אותה תאונה, במסגרת חוק הפלת"ד. לאחר התאונה הוא פונה לביה"ח ושם אובחנו בו פגיעות שונות, כולל פגיעה בחוליה בעמוד השידרה. חודשיים לאחר מכן [12.5.00] אושפז בביה"ח כשמאובן בו "פרפור פרוזדורים" בלבו, ושב ואושפז עקב בעיה רפואית זו ב-8.7.00, ב-25.8.00 וב-24.10.00. הואיל ותאונת הדרכים ארעה תוך כדי עבודתו, הופנה התובע לועדה הרפואית של מל"ל לקביעת נכותו כתוצאה מהתאונה. השאלה העיקרית שעמדה בפניה היתה כמובן בדבר הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבעיית הלב שנתגלתה בתובע. הועדה הרפואית בהחלטתה מיום 9.5.01 אימצה את חוו"ד הרופא מטעמה, ד"ר סוקניק, ולפיה: "מאחר וההתקף הראשון של "פרפור פרוזדורים" הופיע כחודשיים לאחר תאונת הדרכים, לא סביר להניח שיש קשר סיבתי בין התאונה ובין הפרפור. בנוסף, המימצא הפיזיקאלי של אונה מוגדלת בתארויד, יתכן והינו המקור של הפרעות הקצב. לדעת הועדה אין קשר סיבתי בין הפרפורים לתאונה הנדונה". המבקש פנה בערעור על אותה החלטה לועדה הרפואית לעררים, ובהחלטתה של זו מיום 29.4.02 קיבלה את ערעורו של המבקש, קבעה כי אין לשלול הקשר הסיבתי בין התאונה לפרפור החדרים, ועקב כך קבעה את שיעורי נכותו לעניין זה. בנימוקי ועדת הערר נקבע: "אמנם פרק הזמן שחלף בין התאונה להופעת הפרפור הוא חודשיים וניתן היה להניח שהפרפור יופיע בסמוך לתאונה, אולם אין פרק זמן זה שולל את הקשר בין התאונה לפרפור. הועדה עיינה במכתבו של ד"ר איליה ומקבלת את עמדתו" 2. בתביעה שהגיש לבימ"ש קמא, הסתמך התובע על קביעתה של הועדה הרפואית לעררים, וזאת עפ"י הוראות סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד. הנתבעת [המשיבה] פנתה לבימ"ש קמא בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את מימצאי הועדה הרפואית לעררים, בהתאם להוראות הסיפא לסעיף 6 ב' הנ"ל. ביהמ"ש נעתר לבקשתה, ועל החלטתו זו מבקש בפני התובע רשות לערער. 3. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשה כבערעור. בימ"ש קמא [כב' השופטת נ. נצר] מציין בהחלטתו כי הלכה היא שלא תותר הבאת ראיות לסתור אלא במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן וכי מחלוקת בין ועדה רפואית ראשונה לועדת ערר, אין בה כשלעצמה להתיר הבאת ראיות לסתור [ר' ע"א 5779/90, רע"א 7955/89, רע"א 10272/01]. על אף זאת החליטה כב' השופטת נ. נצר לחרוג מהכללים האמורים בענייננו וזאת ממספר נימוקים. ראשית, החלטת הועדה הראשונה נסמכה על קביעותיו של המומחה פרופ' סוקניק, אולם ועדת הערר "לא הרחיבה ופירטה" מהם נימוקיה כנגד קביעותיו הנ"ל של פרופ' סוקניק. כזכור, עיקר נימוקו של פרופ' סוקניק לשלילת הקשר הסיבתי היתה בפער הזמנים של חודשיים בין ארוע התאונה להופעת הפרפור כשולל את הקשר הסיבתי. הנמקת ועדת הערר לפיה "אין פרק זמן זה שולל את הקשר בין התאונה לפרפור" - אינה עולה עפ"י החלטת בימ"ש קמא כדי הפירוט וההנמקה הנדרשים לעניין זה. שנית, ועדת הערר אימצה כאמור בהחלטתה את דעתו של פרופ' איליה, מנהל המערך הקרדיולוגי בבי"ח סורוקה, שם נבדק המבקש ביום 31.7.01. עפ"י אותו המכתב, "החולה הזה ממשיך להרגיש כאבים בבית החזה וגם מקרים של פרפור פרוזדורים, כל הסימפטומים שלו התחיל[ו] בזמן התאונה, ובלי ספק קשור לתאונת רכב שהוא עשה". פרופ' איליה מוסיף ומציין כי בטרם התאונה [12.3.00] החולה היה בריא וכי במהלך התאונה נחבל המבקש מ: “CARDIAL CONTUSION FROM STEERING WHEEL INJURY” בימ"ש קמא קובע כי בהעדר פירוט כראוי בהחלטת ועדת הערר מדוע העדיפה את עמדת פרופ' איליה על עמדת פרופ' סוקניק - דין הוא שתותר הבאת ראיה לסתור. על כך מוסיף בימ"ש קמא כי מכתבו הנ"ל של פרופ' איליה הינו "מכתב מוזמן המופנה אל הרופא המטפל", וכי במכתב נוסף שכתב, מיום 23.4.02, בחר פרופ' איליה "להביע לפחות ספק בדבר היתכנות קשר סיבתי בין פרפור הפרוזדורים לבין תאונת הדרכים". 4. שני מכתביו של פרופ' איליה - האחד מ-13.7.01 והשני מ-23.4.02 - מהווים דוח בדיקה שערך במרפאה הקארדיולוגית של בי"ח סורוקה, שם אושפז וטופל המבקש בבעיית פרפור הפרוזדורים ממנה הוא סובל. אין המדובר בחוו"ד מטעמו של המבקש, או ב"מכתב מוזמן" . עיון במכתביו של פרופ' איליה לעניין מימצאיו בבדיקת המבקש ביום 23.4.02, אינו עולה לטעמי כדי שלילת מסקנותיו בדוח מיום 13.7.01 או הטלתם בספק. בסקירת מצבו של החולה מפרט פרופ' איליה באותו המכתב את התיעוד הקושר את פרפור הפרוזדורים ב"חבלה הלבבית" שנגרמה מגלגל ההגה בזמן התאונה, וקושר פוזיטיבית ובמישרין את הופעת הפרפור לאותה התאונה. אכן, מסקנתו של פרופ' איליה - מנהל המערך הקרדיולוגי בבי"ח סורוקה, שונה ממסקנתו של פרופ' סוקניק עליה נסמכה הועדה הרפואית הראשונה. ברם, הועדה הרפואית לעררים אימצה את מסקנותיו של פרופ' איליה תוך העדפתם על פני מסקנת פרופ' סוקניק. מכתבו של פרופ' איליה נושא בחובו את נימוקיו למסקנתו בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הופעת פרפור הפרוזדורים בלבו של המבקש. לטעמי, עניין לנו בחילוקי דעות בנושא רפואי מובהק בין הועדה הרפואית הראשונה לועדה הרפואית לערעורים. שלא כדעת בימ"ש קמא - איני מוצא כי עניין זה שונה מכל מקרה אחר בו מגיעה הועדה הרפואית לערעורים למסקנה רפואית ומקצועית השונה מדעתה של הועדה הרפואית הראשונה. 5. המחוקק גילה דעתו בסעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד כי משנקבעה עפ"י כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה עפ"י חוק הפלת"ד, וכי לא תותר הבאת ראיה לסתור אלא אם שוכנע ביהמ"ש שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שנרשמו. בע"א 5779/90 נפסק [פד"י מ"ה (4) 77]: "מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי-גוף יודע עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור-כל מטרת חקיקתו של סעיף 6 ב' לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לענין נכותו של הנפגע היתה נמצאת מסוכלת". ברע"א 2592/01 נקבע כי: "קביעותיה של ועדת ערר [רפואית], מטבעה של ועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של ועדות שקדמו לה - ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, אפשרות הניתנת במקרים מיוחדים בלבד". בעניין דנן מצינו חילוקי דעות רפואיים מקצועיים בין הועדה הרפואית הראשונה שסמכה עמדתה על חוו"ד של פרופ' סוקניק, לבין הועדה הרפואית לערערים שסמכה עמדתה על פרופ' איליה. הוראת החוק היא כי קביעת הועדה הרפואית לערעורים היא המחייבת עפ"י דין וזהו כאמור טיבה וטבעה של ועדה רפואית לערעורים. שלא כבימ"ש קמא, לדעתי אין הדברים יוצאים מגידרם של חילוקי דעות רפואיים ואין החלטת הועדה הרפואית לערעורים נגועה בפגם או בספקות המצדיקים אחיזה בכלי החריג והנדיר של התרת ראיות לסתור. 6. אשר על כן, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בימ"ש קמא ודוחה בקשת המשיבה להבאת ראיות לסתור את קביעותיה של הועדה הרפואית לערעורים. המשיבה תשלם למבקש הוצאות הליך זה בסכום של 3000 ₪. תאונת דרכים