בריחה מהגרמנים - פיצויים

על פי הפסיקה הגרמנית, כפי שאומצה בשעתו ע"י בית-המשפט העליון, אין השלטונות הגרמניים נושאים באחריות לנזקי בריאות שנגרמו מחוץ לתחום ההשפעה הגרמנית, קרי בארצות שלא היו תחת כיבוש גרמני, וזאת למרות שמדובר בבריחה מפני הגרמנים ומפחד הגרמנים . גישה זו הורחבה בכל הנוגע לביטול ההבחנה בין מי שנמלט מאימת הגרמנים ועובר למדינה אחרת שאינה תחת עולם, לבין מי שאינו חוצה גבולות. כי אין הכרח בהוכחת איום אובייקטיבי כבסיס לפחד המהווה כשלעצמו עילה להימלטות ונרדפות, אלא די גם בחשש סובייקטיבי המעוגן בעובדות אובייקטיביות. בתי המשפט דנו בעבר בשאלה אם יש להמשיך קו הרחבה זה עד כדי מסקנה כי תחולת הקשר הסיבתי נמשכת מעבר לשלב הבריחה ומתפשטת גם לגבי התקופה שבה מצוי הנרדף במדינה אחרת שאינה תחת מרות השלטון הנאצי. להלן פסק דין בנושא בריחה מהגרמנים - פיצויים: פסק דין 1. ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957 בערר ו"ע 1385/01 לפיה נדחה עררו של המערער על החלטת המשיבה לדחות את בקשתו להכרה בפגימה נוספת- מחלת הלסת התחתונה. 2. המערער מוכר כנכה רדיפות הנאצים בשל בריחתו לרוסיה מפחד הגרמנים. הערר שהגיש לוועדה נסב על טענתו לפגימה נוספת בלסת התחתונה שאירעה לפי טיעונו כתוצאה מתנאי החיים הקשים ברוסיה שם חלה ב"טיפוס נומה". לטענת המערער מאחר והגיע לרוסיה עקב הבריחה, יש לראות את מחלתו כחלק מאירוע הנרדפות. 3. הועדה קבעה בהחלטתה כי יש לדחות את הערר משני טעמים: ראשית - מאחר ואירוע הנרדפות הינו רק בתקופת הבריחה מפולין לרוסיה ולא לאחר מכן. שנית - הפגימה מקורה במחלה ועפ"י הפסיקה עצם הטענה לפגימה עקב תנאי מחיה קשים אינה נכנסת לד' אמותיו של סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני, מה גם שאף מניעת טיפול רפואי לגבי פגימה קיימת אינה מוכרת כאירוע נרדפות ( פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 414/76 קמינסקי נ' הרשות המוסמכת). 4. בערעור שבפנינו נטען כי בעוד שבעבר פעלה הועדה בהתאם לעקרונות האמורים, הרי שחל שינוי בעמדה זו בפסק-דינה של הועדה בו"ע 2266 הלנברג נ' הרשות המוסמכת בו נקבע, בעקבות חוות-דעת לגבי הדין הגרמני המעודכן, כי הגישה השתנתה ויש להתחשב גם באירועים שהתרחשו במדינה שאליה נמלט הנרדף מפני הנאצים. עוד נטען כי המגמה בתיקים אלה הינה נקיטה בגישה ליברלית הבאה להרחיב את מעגל המוכרים כנכים לפי החוק. 5. הבחינה של הגדרת "נכה" בחוק נערכת תוך היזקקות לחוק הגרמני ולפסיקה הגרמנית הרלבנטית שלאורה יש גם לבדוק את עניין הקשר הסיבתי שבין רדיפות הנאצים לבין הנכות. על פי הפסיקה הגרמנית, כפי שאומצה בשעתו ע"י בית-המשפט העליון, אין השלטונות הגרמניים נושאים באחריות לנזקי בריאות שנגרמו מחוץ לתחום ההשפעה הגרמנית, קרי בארצות שלא היו תחת כיבוש גרמני, וזאת למרות שמדובר בבריחה מפני הגרמנים ומפחד הגרמנים (ראה, ע"א 240/74 פרימט אלבוני נ' הרשות המוסמכת פ"ד כט(1) 259). גישה זו הורחבה בכל הנוגע לביטול ההבחנה בין מי שנמלט מאימת הגרמנים ועובר למדינה אחרת שאינה תחת עולם, לבין מי שאינו חוצה גבולות, וזאת בע"א 815/77 לייבזון שטיין נ' הרשות המוסמכת פ"ד לב(3) 269. גישה מרחיבה זו קיבלה הרחבה נוספת בהלכת שהם (ע"א 217/83 הרשות המוסמכת נ' שוהם פ"ד מ(1) 789), בה נקבע כי אין הכרח בהוכחת איום אובייקטיבי כבסיס לפחד המהווה כשלעצמו עילה להימלטות ונרדפות, אלא די גם בחשש סובייקטיבי המעוגן בעובדות אובייקטיביות. בתי המשפט דנו בעבר בשאלה אם יש להמשיך קו הרחבה זה עד כדי מסקנה כי תחולת הקשר הסיבתי נמשכת מעבר לשלב הבריחה ומתפשטת גם לגבי התקופה שבה מצוי הנרדף במדינה אחרת שאינה תחת מרות השלטון הנאצי. בפסיקה נקבעה המסקנה כי אין מקום להרחבה שכזו וכי לאור המבחנים שגובשו בפסיקה מאז הלכת אלבוני ועד להלכת שהם ופרשת לייבזון הנ"ל, ברי שהקשר הסיבתי אינו יכול להשתרע מעבר לשלב הבריחה עצמו. כך גם מצינו בע"א 209/81 מרכוס נ' הרשות המוסמכת פ"ד לו(2) 124 כי: "המחוקק לא ראה לקבוע כלל, כמשתמע מדברי בית המשפט המחוזי, על-פיו יש לראות, למשל, כל יהודי, ששהה בברית-המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה, או את כל אלה שגורשו מפולניה לברית-המועצות אחרי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, כזכאים מיניה וביה להכרה כנכים, ודומה, כי אין לשלול גם את סבירותה של הגישה של המחוקק, אשר לא ראה קביעה כאמור כבת-ביצוע. הרי מדובר על רבבות ואף יותר מיהודי פולין, שגורשו או נמלטו לברית-המועצות, ומצבם לעניין החוק בו אנו דנים כאן צריך להיבחן באופן אינידווידואלי ולא על-ידי התייחסות כללית למה שעלה בגורלם של יהודים, בדרך כלל בתקופה האמורה. אין גם מקום, לעניין זה, להשוואת מעמדם של המגורשים לסיביר לזה של כלואי המחנות הנאציים, והדברים עולים בבירור מפסיקתו הענפה של בית-משפט זה בסוגיה כאובה זו" (שם, בעמ' 128). סוגיה זו נבחנה ונותחה באורח ממצה בהחלטתה של ועדת הערעורים בו"ע 1703/00 זינגר צפורה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם). בהחלטה זו נקבע לגבי נסיבות זיהות למקרה דנן, כי "רק תקופת הבריחה עצמה מפחד הצורר הנאצי, מהווה נרדפות. השהות לאחר הבריחה מחוץ לטווח ידם ומוראם של הנאצים, ולו בתנאים קשים ככל שיהיו, אינה מהווה נרדפות". יש לציין כי החלטה זו נשענת, בין היתר, על פסק-דיננו בפרשת ורנברג ( ע"א 1570/99 - ערעור על פסק-דיננו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 6196/99 ורנברג נ' הרשות המוסמכת) בו קבענו מפורשות כי: "המבחן לנרדפות הינו בריחה מפחד הצורר הנאצי ולא בריחה לתנאי מחיה קשים של סבל ומחלות". לטענת המערער חל שנוי בגישה זו שתחילתו בהחלטת הועדה בפרשת הלנברג הנ"ל, ואולם גם הליכה בתלם שהותווה בהחלטה זו אין בה כדי להושיע את המערער דנן. בצדק טוענת ב"כ המשיבה כי גם החלטה זו אינה מתייחסת לתנאי מחיה קשים במדינה אליה נמלט הנרדף ותנאים אלה מנתקים את הקשר הסיבתי. אם היה טיעון זה מתקבל ניתן היה להגיע לכלל אבסורד כי גם מי שנמלט בשעתו לא"י בתקופת המנדט הבריטי זכאי היה לטעון לפגימה עקב תנאי המחיה הקשים ששררו אז. אשר לטענה בדבר המחלה, אף בכך צדקה הועדה במסקנתה, שכן מחלה אינה מוכרת כעילה לנרדפות כשם שמניעת טיפול רפואי מאדם חולה אין די בה להכרה לפי החוק (השוה ע"א 431/75 לייב נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ל(1) 447; ע"א 414/76 קמינסקי נ' הרשות המוסמכת ). 6. לפיכך המסקנה היא כי אין מקום להתערב במסקנת הועדה וכי דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.פיצוייםניצולי שואה