בית המשפט ציין כי על עורכי הדין האמונים על ממון לקוחותיהם ולעתים על גוף ונפש להיזהר כאילו היה המדובר בעצמם שכן על עורך דין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בעניני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכלתו. חובתו של עורך-הדין היא, איפוא, לשרת את לקוחו בנאמנות ובמסירות. הנאמנות ללקוח היא הדיברה הראשונה מן הדיברות שניתנו לעורכי-הדין. להלן החלטה בנושא חובת הזהירות של עורך דין: החלטה א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רביד, אפעל ופרקש), מיום 8.2.07 בע"א 6605/05, בו נדחו ערעור המבקשת וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת כנפי-שטייניץ) מיום 16.10.05 בת"א 1021/05. ב. (1) ביום 26.3.86 נכרת הסכם גירושין בין המבקשת ובין בעלה דאז. באותה עת, שימשה המשיבה 1 באת כוחה של המבקשת, ומשיב 2 שימש כיועץ אליו פנתה המבקשת עובר לחתימה על ההסכם, על מנת שיוסיף לו את הערותיו. סעיף 10 להסכם הגירושין פירט את התחייבויות התשלום של הבעל למבקשת, ובין השאר קבע בסעיף קטן (ד) כי במידה שהמבקשת לא תינשא בשנית ובתם של בני הזוג לא תהיה סמוכה על שולחנה, ישלם לה הבעל תשלום חודשי על סך של 500 ש"ח. סעיף קטן (ו) הציג נוסחת הצמדה, לפיה הסכומים המשולמים על-ידי הבעל יוצמדו למדד המחירים לצרכן, אלא אם משכורתו תעלה במתכונת הצמדה שונה, שאז יוצמדו המחירים למתכונת ההצמדה של המשכורת. ככל הנראה, כוונת הצדדים הייתה להחיל את סעיף קטן (ו) על כל הסכומים המנויים בסעיף 10. דא עקא, עקב טעות, הסעיף קובע כי נוסחת ההצמדה תחול על סעיפים קטנים (א) ו-(ב) בלבד, והסכום שבסעיף קטן (ד) נותר ללא הצמדה. (2) בשנת 1991, הגישה המבקשת, בבית משפט השלום בתל - אביב, תביעה נגד המשיבים בעילה של רשלנות בייצוג. התיק הועבר לבית משפט השלום בבת-ים (ת"א 1879/96) אשר דחה את התביעה וקבע כי ההסכם שנחתם מבטא את הסכמות המבקשת ובעלה. על פסק-דין זה הוגש ערעור, אשר נדון, על-פי החלטתו של נשיא בית משפט זה, בבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 5401/04), עקב מינויו של המשיב 2 לשופט. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וקבע כי בית משפט השלום לא דן בשאלה המרכזית בתיק, שהיא מידת אחריותם של המשיבים לאופן ניסוחו של ההסכם בצורה שפגעה באינטרסים של המבקשת. על-כן ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין קמא, והשיב את הדיון בתיק לבית משפט השלום, על-מנת שזה ידון בטענות בדבר רשלנותם של המשיבים, וכן יידרש לשאלות אשם תורם, ניתוק הקשר הסיבתי וסיכומי הנזקים. בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על-ידי המשיבים לבית משפט זה (רע"א 48/05) נדחתה ביום 20.4.05. על-פי קביעת נשיא בית משפט זה, הועבר התיק לבית משפט השלום בירושלים; בפסק דינו נקבע, כי המשיבים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כבאי כוחה של המבקשת. עם זאת, מאחר שלא הובאו בפני בית המשפט נתונים ברורים לגבי מתכונת ההצמדה של משכורת הבעל, חישב בית המשפט את מתכונת הצמדת הסכום "על בסיס תחשיב ממוצע של הצמדת סכום התמיכה החודשי למדד המחירים לצרכן ושל הצמדתו לתוספת היוקר" (עמ' 19 לפסק הדין). כן קבע בית המשפט, כי המבקשת הפרה את החובה המוטלת עליה להקטנת הנזק, בכך שלא פעלה באופן מיידי לתיקון הטעות בהסכם, ובכך שנתנה במהלך השנים את הסכמתה להקטין את הסכומים המשולמים לה על-ידי בעלה אף מעבר למתחייב מהצמדתם לדולר. משום כך, ונוכח קשיים רבים בהערכת נזק המתבססת על משתנים רבים, חילק בית המשפט את הנזק בין הצדדים, והשית על המשיבים רק מחצית ממנו. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט דחה את שני הערעורים, וקבע כי "בית משפט קמא הגיע לתוצאה שיש בה כדי לעשות משפט וצדק בין בעלי הדין. הסכום שהתקבל 'בשורה התחתונה' משקף את האיזון הראוי בין רשלנותם של המשיבים מחד גיסא, לבין תרומתה של המבקשת לנזקה באופן התנהלותה במשך השנים, מאידך גיסא" (עמוד 12 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. ג. המבקשת טוענת כי בית משפט השלום ובית משפט קמא העניקו משקל יתר לעדויותיהם של המשיבים, נוכח עובדות ומסקנות שנקבעו בערעור הקודם, וכן כי התעלמו מראיות וטענות מסוימות שהועלו בהליך, והעניקו משקל רב מדי לאחרות; לשיטת המבקשת העלו המשיבים טענות סותרות; עוד נטען כי המשיבים שינו חזית במהלך ניהול המשפט. המבקשת סבורה, כי, המשיבים טענו במהלך המשפט שתי טענות שלא הוזכרו בכתבי ההגנה שהגישו, ובית משפט השלום התבסס גם עליהן: האחת, כי זכרון דברים שנחתם בין המבקשת ובין בעלה לשעבר ביום 28.10.87 מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותם ובין הנזקים שנגרמו למבקשת, והשניה, כי הצמדת משכורתו של הבעל היא לתוספת היוקר ולא למדד. כן נטען כי כיוון שברשלנות עורכי דין עסקינן, ישנו עניין ציבורי לדיון בגלגול שלישי. ד. (1) לאחר העיון אין בידי להיענות לבקשה. העניין נשוא הבקשה שלפנינו כבר נדון בפני שתי ערכאות בגלגולו הנוכחי לבדו, והוא אינו מעורר עניין החורג מגדרי המחלוקת שבין הצדדים לדיון ומצדיק את התערבותה של ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). במובהק אין תיק זה בא בגדרים אלה, והוא תחום במחלוקת בעלי הדין. הטענה שהועלתה כי עצם העיסוק ברשלנות עורכי דין מצדיק דיון בגלגול שלישי אין לקבלה כאמירה גורפת, וכל מקרה לנסיבותיו. ועוד, הלכה היא מימים ימימה כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, לרבות ממצאי מהימנות עדים, לא כל שכן בגלגול שלישי (ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' תחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד מ(4) 536 (1997); ע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין, פ"ד מט(3) 441 (1995); גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) 639). נטען גם כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לכל טענות המבקשת. עיון בפסק דינו מצביע על כך שהכרעתו המפורטת של בית משפט השלום היתה מקובלת על בית המשפט המחוזי, ובכגון דא, פעמים שאף עושים בתי המשפט שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984; ראו גם רע"א 8996/04 עודד שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17 והאסמכתאות דשם. במקרה דנא ציין בית המשפט המחוזי ספציפית, כי נתן דעתו לכל טענות הצדדים. (2) גם לעיצומם של דברים אין בידי לקבל את טענת המבקשת. ראשית אציין כי בית משפט השלום אינו מסתמך בפסק הדין על זכרון הדברים האמור, ואף אינו מבסס את הכרעתו על טענת ניתוק הקשר הסיבתי. הקביעות להן נדרש בית המשפט הן העובדה שהמבקשת לא נקטה הליכים לתיקון הטעות שנפלה בהסכם הגירושין, וחתימתה ביום 19.2.89 על הסכם הפשרה, שהקטין את חובותיו של הבעל לשעבר אף מעבר לחבותו לפי הסכם הגירושין (ראו עמוד 17, בפסקה 9 לפסק דינו של בית משפט השלום). בית משפט השלום חילק את הנזק בין הצדדים, משום שפעולות אלה, אשר הוזכרו בכתבי הטענות, אינן מתיישבות עם חובת הקטנת הנזק דווקא. על-כן, אין להלום את טענתה של המבקשת, כי פסק הדין מושתת על טענות שנטענו בהרחבת חזית. (3) שנית, ולעניין הצמדת המשכורת, בית משפט השלום למד על האפשרות שמשכורתו של הבעל הוצמדה למדד יוקר המחיה מראיות שהגישו שני הצדדים לבית המשפט. מקצת ראיות אלה הוגשו על-ידי המשיבים, כפי שנטען בבקשה, אך אפשרות זו נלמדה גם מתוך מכתבו של הבעל לשעבר למבקשת מיום 15.4.87, שהוגש על-ידה לבית המשפט בתור ת/12 (ראו עמוד 18, בפסקה 9 לפסק דינו של בית משפט השלום). על כן, אילו נתקבלה הבקשה שלפנינו, ואף היו מובאות הראיות המצביעות שאכן נעשתה במקרה דנן הרחבת חזית, לא היה בכך כדי להביא לקבלת הערעור. ה. אכן, "על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה" (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4) 769 (1997), פסקה 18 לפסק דינו של השופט אור). "היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בעניני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכלתו. חובתו של עורך-הדין היא, איפוא, לשרת את לקוחו בנאמנות ובמסירות. הנאמנות ללקוח היא הדיברה הראשונה מן הדיברות שניתנו לעורכי-הדין" (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י(3), 1720 (1955), פסקה 15 לפסק דינו של מ"מ הנשיא ש"ז חשין). שני בתי המשפט בענייננו נתנו לכך משקל בהכרעתם. אף אם אין ניתנת רשות ערעור, מהוה תיק זה תזכורת לעורכי דין ככלל, האמונים על ממון לקוחותיהם ולעתים על גוף ונפש - ואיני מדבר דווקא במשיבים - להיזהר כאילו היה המדובר בעצמם, בחינת "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות דרבי נתן נוסחה א' י"ז, נוסחה ב' ל'), ואולי יותר מזה. ו. כאמור, אין בידי לקבל את הבקשה.חובת הזהירותעורך דין