התובעת נכנסה לחנות של הנתבעת ברחובות ופנתה למחלקת הקוסמטיקה. במקום זה ניצבה אותה עת דיילת של הנתבעת אשר הציעה לתובעת לנסות קרם מסויים מתוך שפופרת המכונה "טסטר" שכן הקרם שבה מיועד לניסוי על לקוחות. הקרם נמרח על ידה של התובעת, וזמן קצר אחר-כך (טוענת התובעת) היא החלה לחוש בצריבה קשה ובאדמומיות קשה, אשר מצבן הלך והחמיר עד כי פנתה לחדר מיון בבית חולים "קפלן" 3 ימים לאחר מכן. להלן פסק דין בנושא כוויה ביד בגלל קרם: פסק דין א. רקע: 1) זוהי תביעה כספית נגד חברת קוסמטיקה בשם "ג'ייד" - דניה קוסמטיקס בע"מ (נתבעת 1) ו-רשת הריבוע הכחול בע"מ (נתבעת 2). עילת התביעה - כוויה ביד שנגרמה לתובעת לטענתה כתוצאה משימוש במוצר כלשהוא של הנתבעת. מכירת הקרם נעשתה בחנות של נתבעת 2. 2) בסיכומיו, טוען עו"ד זרסקי כי ככל הידוע לו, לא הגישה נתבעת 2 כתב הגנה בתיק, ולא היא. (ר' ס' 10 לסיכומים). בכל מקרה מיוחסת לנתבעת 2 - ברמיזה - אחריות מכוח היותה בעלת החנות בה ארע הנזק. (ר' סעיף 1 לתביעה). הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה ביום 11.12.04 בו מסרה גירסה ובו כפרה בכל אחריות שלה לנזק הנטען. לדעתי, ניתן לקבוע כבר עתה כי לנתבעת 2 אין כל אחריות שהיא כלפי התובעת, אפילו אם הנזק התרחש בשטחהּ שכן לא בכל מצב אחראי מחזיק במקרקעין לכל נזק שנגרם ברשותו. ראה, למשל, דברי השופט ריבלין ע"א 3510/99 פד"י נה'(5)826, והמובאות המצוטטות על ידו. בכך הסתיים תפקידה של נתבעת 2 במשפט זה, מבחינת התובעת, מבחינת הנתבעת ומבחינתי. 3) נתבעת 1, דניה קוסמטיקס בע"מ (להלן: "הנתבעת"), הגישה כתב הגנה ארוך ומפורט, הדוחה את כל טענות התובעת. אין בכתב ההגנה התייחסות לעובדה כי הקרם מושא התיק עבר בדיקה מקצועית ונמצא תקין. לו כך נטען היה, כמובן, מקום להגשת כתב תשובה. נושא הבדיקה עלה רק במהלך השמעת הראיות. ב. הרקע העובדתי: 1) ביום 8.4.04 נכנסה התובעת לחנות של הנתבעת 2 ברחובות ופנתה למחלקת הקוסמטיקה. במקום זה ניצבה אותה עת דיילת של הנתבעת אשר הציעה לתובעת לנסות קרם מסויים מתוך שפופרת המכונה "טסטר" שכן הקרם שבה מיועד לניסוי על לקוחות. וכך היה. הקרם נמרח על ידה של התובעת, וזמן קצר אחר-כך (טוענת התובעת) היא החלה לחוש בצריבה קשה ובאדמומיות קשה, אשר מצבן הלך והחמיר עד כי פנתה לחדר מיון בבית חולים "קפלן" 3 ימים לאחר מכן. התובעת העידה כי ביקשה מהדיילת קרם לעור פנים עדין. מנהלת הנתבעת העידה כי אין להם כלל סוג כזה של קרם כך שהדיילת לא יכולה היתה להעתר לפנייה זו. דבריה מקובלים עלי. מכאן, שהקרם אכן הוצע לבקשת התובעת אך אין ראיה חיצונית נוספת לשִיח ולשִיג שקדם למריחת הקרם, מכיוון שהדיילת לא זומנה לעדות. עוד חשוב לציין, כי התובעת אישרה כי לא חזרה אל הדיילת לאחר שהבחינה בסימנים למרות שהיתה עוד בתוך החנות. כאמור, פנתה התובעת לבית החולים שלושה ימים לאחר האירוע והסבריה לאי פניה לרופא המשפחה בקופת חולים לא שכנעוני. לטענתה, מדובר היה בחג הפסח אך אין לתובעת ראיה כי קופות-החולים היו סגורות לגמרי בחג כשם שלא הציגה ראיה כי לא היה בנמצא רופא חירום. טענה בעלמא לא טענה היא. ג. הדיון המשפטי: 1) עילת התביעה המשפטית אינה מפורטת בכתב התביעה. ייתכן שכך המצב מכיוון שההליכים החלו במסגרת תביעה קטנה ובה אין התובעים משפטנים (בדרך כלל) ולכן הם מפרטים את העובדות ומשליכים יהבם על בית המשפט כדי שיבור את הנימוק המשפטי הראוי. אבל, הצדדים הניחו במהלך הדיון ובסיכומיהם כי העילה המשפטית עליה נסמכת התובעת היא רשלנות, תוך שימוש בסעיף 41 לפקודת הנזיקין המחיל את כלל "הדבר מעיד על עצמו". כלל זה בא להבהיר כי כאשר נגרם נזק לתובע והוא לא יודע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, על הנתבע הראיה שלא היתה מצידו "התרשלות שיחוב עליה" (סעיף 41 סיפא). ואכן, גם בהנחה שתאור נזקה של התובעת הוא כפי שתיארה, עדיין אין לה כל ידע לגבי הסיבות שגרמו לנזק. אבל, כלום בכך סגי? חוששני שלא מכיוון שהתובעת יכולה היתה לעשות יותר כדי לאשש את הסיבה לקרות הנזק; למשל; על ידי זימון החומר או חומר מקביל ובדיקתו על-ידי מכון מקצועי מטעמה; למשל; על-ידי זימון רופא עור אשר היה מסביר (אם אפשר) את מהות הנזק ואת הסיבה להווצרותו; למשל; ע"י זימון מומחה מקצועי שהיה סותר או מפריך, או מטיל ספק כלשהוא, בעדותו של רמי טננבאום אשר בדק במעבדתו את הקרם מושא הדיון ולא מצא בו מום. העד הותיר רושם חיובי במהלך עדותו, וחקירתו הנגדית לא הפריכה את כישוריו ואת בדיקותיו. פשיטא, שלוּ ביקשה התובעת הצגת עדות הזמה, היתה נענית על-ידי בחיוב, בדרך שגרה. כך לא נעשה. מכאן, שגם אם נחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין על הנתבעת, ניתן לקבוע בוודאות כי היא (הנתבעת) הרימה את הנטל המוטל עליה ושכנעה כי הקרם הנדון אינו פגום. בצדק מפנה ב"כ הנתבעת להלכת בית המשפט העליון ב- ע"א 371/90 פד"י מ"ז(3) 345, 349, אליו פונה גם פסה"ד שניתן ב-ע"א 3510/99, אליו פניתי אנוכי בסעיף 2 לעיל. וכך נקבע באותו פסק-דין מפי השופט חשין ועל דעת יתר שופטי המותב: " אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נומאטיבית... ולעיתים ניתקל בקיומו של נזק DAMNUM SINE INJURIA" (שם, בעמ' 349). למעשה, מלוא היקפו של המכתם הלטיני הנ"ל הוא זה: "DAMNUM SINE INJURIA ESSE POTEST" ובלשוננו: אובדן או נזק ללא עוולה משפטית- אפשריים. ואכן, זהו בדיוק המצב הנוכחי. נגרם נזק לידהּ של התובעת; הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה ושכנעה כי אין אשם בה או במוצריהּ; התובעת לא השיבה לנטל הראייתי וההוכחתי שהוצג בפניה על-ידי הנתבעת; ומכאן, שדין התביעה להדחות. 2) למעלה מן הנדרש, ורק כדי "לסגור" פערים שיכול וייחשבו כפתוחים, אציין כי התובעת לא הוכיחה את הנזק הנטען על ידה. אין לתובעת כל ראיות לגבי הפסד ימי עבודה; אין לתובעת ראיות לעניין הוצאות רפואיות, כולל תרופות, למעט סך -.481 שקל לפי דרישת חדר המיון, ולמעט קבלה המעידה על תשלום בסך -.199 ₪ בגין חוב חדר המיון. בסעיף 14 לכתב התביעה מבקשת התובעת החזר הוצאות רפואיות שונות והפסד ימי עבודה (שלא הוכחו כאמור) כשם שמבוקש פיצוי בגין כאב וסבל "הנאמדים על ידה בסך של 10,000 שקל" (ס' 14 רישא לתביעה). בסיפא של אותו סעיף מבוקש פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 שקל. 3) כיוון שקבעתי כי הנתבעת נקייה מאשם לנזק, הרי שאין מנוס אלא לדחות גם את תביעת ה"כאב וסבל" ואת נושא עוגמת הנפש. מעבר לאמור לעיל, יש להזכיר ולציין כי הנתבעת הציעה, בסוף סיכומי פרקליטיה, לפצות את התובעת בגין כאב וסבל בסך -.500 שקל "ממנו יש להפחית 50% בגין אשם תורם". לו דעתי היתה מתקבלת, הייתי ממליץ לנתבעת לשלם את הסכום המוצע על-ידה ללא הפחתת אחוזי האשם התורם. ניתן, כאמור, לעשות כן באמצעות תשלום ישיר לתובעת או בדרך של מתן אשראי לרכישת מוצרי הנתבעת ע"י התובעת. 4) תם ונשלם. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. כוויהידיים