להלן פסק דין בנושא משיכת מזומנים ע''י מי שאינו מורשה: פסק דין א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' כ. ג'דעון) מיום 22.2.07 בת.א. 1033/01, שלפיו דחה בית משפט קמא את תביעתה של המערערת שבה טענה כי יש לחייב את המשיב לפצותה בסכום של 65,264 ₪ בגין הנזק שנגרם לה עקב התנהגותו הרשלנית של המשיב כלפיה, וזאת בגין שלוש משיכות מזומנים מחשבונה בסכום כולל של 28,000 ₪ על ידי אנשים שאינם מורשים לפעול ו/או למשוך כספים מחשבונה ביחס לתקופה שמיום 28.11.96 עד 24.12.96. ב. בפסק דינו קבע בית משפט קמא שהיה מקום לדחות את תביעתה של המערערת על הסף, כפי שאכן ביקש הבנק בפתח ישיבת ההוכחות. הטעם לכך הוא שביום 21.3.99 הגיש המשיב תביעה כספית על סך 37,071 ₪ כנגד המערערת בגין יתרת החוב שהצטברה בחשבונה וביום 6.5.99 ניתן פסק דין בהעדר התגוננות על מלוא סכום התביעה (ת.א. 6818/99). כעולה מן הדברים, התובענה הנ"ל של הבנק כנגד המערערת ביום 21.3.99, הוגשה כשלוש שנים לאחר המועד שבו בוצעו שלוש משיכות המזומנים מחשבונה של המערערת, משיכות שבוצעו כאמור כבר לעיל בתקופה של נובמבר - דצמבר 1996. ג. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי הוכח שהמערערת קיבלה לידיה את דפי החשבון של הבנק באופן שוטף והיתה מעורה בניהול החשבון וכן ביצעה משיכות בסכומים גדולים וביררה יתרות בחשבון, הן לפני והן אחרי ביצוע המשיכות נשוא המחלוקת. משכך, יש לייחס למערערת ידיעה בפועל ו/או ידיעה בכח אודות המשיכות שבמחלוקת, סמוך למועד ביצוען, ולכן היה על המערערת להתגונן בטענות אלה משקיבלה את תביעת הבנק כנגדה בשנת 1999, שהרי תביעה זו כללה, בין היתר, אותם סכומים שלגביהם טוענת המערערת היום שהם נמשכו מן החשבון שלא בהסכמתה או שלא בידיעתה. משלא עשתה כן המערערת, שכזכור כלל לא התגוננה כנגד תביעת הבנק משנת 1999, מושתקת היא מלטעון כנגד החוב הפסוק לאחר שפלוגתא זו נחשבת כפלוגתא "שהוכרעה" בתביעה הראשונה, ולכן היה מקום לדחות את תביעתה של המערערת כנגד הבנק מחמת מעשה בית דין. ד. ואולם, בית משפט קמא הוסיף ובחן את התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו, לאחר ששמע את העדויות וקבע כי שוכנע שהחתימות המתנוססות על טפסי המשיכות נשוא התביעה הינן חתימותיו של בעלה של המערערת. המערערת טענה שגם אם ייקבע כי החתימה היא חתימת בעלה, עדיין פעל הבנק ברשלנות ושלא כדין משאיפשר לבעל למשוך את הכספים הואיל ולא היתה לו הרשאה לפעול בחשבון בתקופה נשוא המחלוקת. אכן בשנת 1998 חתם בעלה של המערערת על יפוי כח בחשבון ומכוחו ביצע פעולות כדין בחשבון, אך המחלוקת התמקדה במשיכות שבוצעו בשלהי 1996, משיכות שלגביהן טענה המערערת שבעלה לא היה מוסמך לפעול בחשבון. ה. בית משפט קמא, קבע שהוא מקבל את גירסת הבנק ולפיה הבעל היה מורשה לפעול בחשבון, וזאת למרות אי הצגת יפוי הכח המתאים בפני בית המשפט. בית משפט קמא ציין כי הוכח שהחשבון שימש לפעילות משותפת של המערערת ובעלה, והוכח שהמערערת עקבה אחר הפעולות בחשבון וקיבלה דיווח שוטף מן הבנק, ביצעה משיכות בסכומים גדולים וביררה יתרות בחשבון, הן לפני והן אחרי ביצוע המשיכות נשוא ענייננו. מסקנת בית משפט קמא היתה שהמערערת ידעה על המשיכות הנ"ל בסמוך לביצוען, ואי נקיטת כל פעולה מצידה בענין זה בתוך תקופה סבירה, מחזקת את המסקנה כי הפעולות בוצעו בידיעתה ובהסכמתה ועל פי הרשאה שבדין, שאם לא כן היתה המערערת מוחה כיצד זה נמשכו סכומים כה גבוהים מחשבונה ללא הסכמתה וידיעתה, ומחאה זו היתה קמה בסמוך לביצוען של המשיכות בפועל. ו. בית משפט קמא הוסיף וציין, בין היתר, בשים לב לעדותו של העד שלמה כהן ששימש כמנהל סניף הבנק משנת 1993 עד אמצע 1997, זאת בנוסף לעדות עובדי בנק נוספים, כי המסקנה היא שהיה קיים יפוי כח אשר קדם ליפוי הכח אשר נחתם על ידי בעלה של המערערת בשנת 1998, ומכוחו של יפוי כח זה, בוצעו המשיכות נשוא התביעה כטענת הבנק. מסקנתו הסופית של בית משפט קמא היתה כי המשיכות שנעשו על ידי בעלה של המערערת מן החשבון, נעשו בהסכמתה ובידיעתה ובהרשאה שבדין ולכן נדחתה תביעתה של המערערת כנגד הבנק לגופו של ענין. ז. על כך מונח בפנינו ערעורה של המערערת, אשר חרף היותה בלתי מיוצגת פירטה ונימקה את ערעורה שבכתב אשר מונח בפנינו ובו היא חולקת על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא ומבקש לדחות את הערעור. בישיבה שהתקיימה היום בפנינו חזרה המערערת ואישרה את האמור בהודעת הערעור שלה וטענה שוב כי הכספים נמשכו מחשבונה ללא יפוי כח וכי הבנק לא יכול היה להוכיח שאכן היה יפוי כח ואילו ב"כ הבנק חזר על האמור בעיקרי הטיעון שמטעמו. ח. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, ובכל הטיעונים שהועלו על ידי שני הצדדים, סבורים אנו שיש לדחות את הערעור. צדק בית משפט קמא במסקנתו שהיה מקום לדחות את תביעתה של המערערת על הסף משום מעשה בית דין, כשפסק הדין משנת 1999 יוצר מחסום דיוני ומונע כל התדיינות נוספת בנושא או בשאלה שהוכרעו על ידי אותו פסק דין משנת 1999. לענין זה, מפנים אנו לתקנה 101 (א)(1) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, וכן לעע"מ 8025/06 פלוני נגד עמיגור מיום 17.1.08, ולרע"א 827/07 לבייב נגד גילר, מיום 21.6.07. להבהרת הדברים: הבנק - המשיב, הגיש בשנת 1999 תובענה כנגד המערערת בגין יתרת החוב שבחשבונה, דהיינו, כשלוש שנים לאחר שבוצעו שלוש המשיכות במזומנים שהן הנדונות בתובענה שהגישה המערערת, נשוא ערעור זה, ואשר היוו חלק מהחוב שנתבע בתביעת הבנק בשנת 1999, וענין זה הוכרע איפוא עם מתן פסק דינו של בית משפט בשנת 1999. ט. מעבר לכך סבורים אנו כי גם לגופה של התובענה קבע בית משפט קמא את הקביעות המתבקשות על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו, והסיק את המסקנות הראויות מבחינה משפטית שאותן היה עליו להסיק. ההלכה היא כידוע שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם בולטת טעות משפטית מכריעה על פני הפסק, או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים, אך לא זה המקרה שבפנינו (ע.א. 7603/08 כלל חברה לביטוח נגד הראל מיום 21.9.08). במקרה שבפנינו, סבורים אנו, כאמור לעיל, שהקביעות והמסקנות של בית משפט קמא אכן היו ראויות ונכונות, והתבססו כראוי על התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני בית משפט קמא. איננו סבורים שנפלה טעות כלשהי בפסק הדין של בית משפט קמא ולפיכך מחליטים אנו לדחות את הערעור. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. חשבון בנקמשיכת כספים מחשבון בנקבנק