להלן פסק דין בנושא נפילת שלט פרסום - נזקי רכוש: פסק-דין (חלקי) חברת היי סיין בע"מ (להלן: "המזמינה") הכינה שלט פרסום גדול וביקשה להציבו בראש עמוד גבוה, לאחר שיוסר משם שלט אחר. היא הזמינה את חברת מנופי אבי תובלה ושירותים (1991) בע"מ (להלן: "המפעילה") לסלק את השלט הקיים ולהניח במקומו את החדש. כשהחלה העבודה קרס השלט הישן, נהרס ופגע ברכוש על הקרקע ומכאן שתי התביעות שאוחדו. הדיון פוצל כך שראשית התבררה שאלת האחריות. נשמעו ראיות והצדדים סיכומו את טענותיהם. המזמינה טענה שהנזק נגרם בשל רשלנות המפעילה, שהתבטאה באי בירור משקל השלט הישן ובשימוש לא מיומן במנוף לא מתאים ולא תקין. המפעילה טענה שעובדיה פעלו כראוי בציוד תקין והשלט נפל כשהונף, כי היה כבד בהרבה ממה שנאמר לה ע"י המזמינה. עובד המפעילה סייר באתר העבודה המיועד לפני תחילתה, ווידא שהמנוף יכול לפעול שם וערך מדידות ואומדנים שונים. כשהגיע המנוף לאתר סברו עובדי המפעילה שהשלט גבוה מהאומדן הראשוני, והמנוף שעמם (מתוצרת "גרוב") יגיע ליעדו רק עם הארכה שהתקנתה (ופירוקה) גוזלים זמן ומאמץ. הם העדיפו שישלח להם מנוף מתוצרת "ליבהר" שזרועו יכולה היתה להגיע ליעד ללא הארכה, אך בסופו של דבר הסתפקו במנוף "גרוב" עם הארכה. כשהניפו את השלט מהעמוד, הוא קרס. הורדת משקל כבד מראש עמוד מחייבת עריכת חישובים שונים בעזרת אחד משני כלים שע"פ דין, אחד מהם חייב להיות צמוד למנוף. האחד הוא מחשב, המכונה גם "מכוון האוטומטי". השני הוא דיסקית הכוללת את המידע הנחוץ לחישובים. במקרה זה נערכו החישובים בעזרת הדיסקית והדבר ללא ספק לגיטימי. המכוון האוטומטי כולל גם מד-משקל, שיכול לשקול את החפץ המונף לאחר הרמת ניסיון שהיא למעשה "תחילת הרמה". מד זה לא היה תקין, אך לדבר לא היתה כל משמעות. ראשית, מפני שהדין מתיר הנפה גם בלי מכוון אוטומטי. שנית, מפני שהנפת ניסיון של חפץ המחובר לעמוד גבוה, כלל אינה אפשרית. לאחר ניתוק השלט מהעמוד להנפת ניסיון כבר לא ניתן להשיבו למקומו בבטחה. הנפת ניסיון אפשרית רק כאשר ניתן לשוב ולהניח את החפץ המונף על משטח יציב ללא חיזוקים. עובדי המפעילה סברו שמשקל השלט הקיים הוא 3- 4 טון ולדעתם היה המנוף ששלחו למשימה יכול להורידו מהעמוד מכל גובה ללא פגע ברדיוס הפעולה שבו בחרו (כנראה 14 מ'). ההסבר שבפיהם: העומס על המנוף לא תלוי בגובה שאליו, או ממנו, מרימים את המשקל (הוא זהה בכל גובה), אלא הוא תלוי בריחוק המשקל ממרכז הכובד של המנוף. הנתון הרלוונטי לקביעת גבול עומס העבודה המותר למנוף הוא ריחוק המשקל המונף ממרכז הכובד של המנוף (="רדיוס העבודה" של המנוף) ולא גובה ההנפה. אף עד מטעם המזמינה לא סתר דברים אלה של עדי המפעילה שהעידו בתחום מומחיותם. המזמינה הסתמכה על תסקיר (נספח ט' לתצהיר אסי בן-חמו). בסיכומיה נטען כך: מר אדרי (שערך סיור מקדים) העריך את גובה השלט ב - 32 מ'. לפי התסקיר "עומס העבודה הבטוח להרמה, כאשר זרוע המנוף פתוחה בגובה של 31 מ' הינו לכל היותר 3.5. טון." (ההדגשה שלי - י.ב.). מכאן שבגובה שממנו הונף השלט היה המנוף צפוי לקרוס גם בשל משקל של 3.5 טון. הטיעון נשען כולו על המילה "גובה", שלא מופיעה בתסקיר כלל ועל התעלמות מנתון מפורש (רדיוס 25 מ') שצויין בתסקיר וגדול בהרבה מרדיוס העבודה שננקט בפועל. בחלק התסקיר המתיימר לקבוע את עומס העבודה המירבי של המנוף 3 טורים ואף לא אחד מהם מתייחס ל"גובה הנפה". בעצם די בכך כדי להפריך את טענות המזמינה בדבר הקשר בין גובה ההנפה לעומס על המנוף! הטיעון המבוסס על התסקיר - מטעה. מכיוון שהענין הובהר היטב בחקירת העדים, מדובר בהטעיה מודעת. בכותרת מעל הטור הימני כתוב "רדיוס עבודה (במטר)". בטור השמאלי כתוב "עומס העבודה הבטוח (טון)". בשורה האחרונה כתוב בטור הימני, שעניינו "רדיוס העבודה" כתוב: "זרוע 31 מ' " ומתחת - "25.0". מולו, בטור השמאלי, כתוב "3.5". משמע: כאשר רדיוס העבודה הוא 25 מטר (שמושג כשהזרוע מתוחה בקשת באורך 31 מ') עומס העבודה הבטוח הוא 3.5 טון. "רדיוס עבודה" ופתיחה של זרוע, עניינם הטית הזרוע הצידה ממרכז הכובד של המנוף. אין להם דבר וחצי דבר עם "גובה" ההנפה. ענין זה הובהר לחלוטין בחקירות הנגדיות של עדי המפעילה וברור לגמרי מהתסקיר. גם המספר שננקב בתסקיר - רדיוס של 25 מ' לא רלוונטי לענייננו. המפעילה נזקקה לרדיוס עבודה של 14 מ' בלבד. טיעונה של המזמינה, ההתעלמות ממה שכתוב בתסקיר ואזכור המילה "גובה" (שאינה קיימת בתסקיר) בסיכומיה הם סילוף גס ומכוון. עדי המפעילה העידו שברדיוס העבודה שבו פעלו יכול היה המנוף לשאת משקל גדול בהרבה מ - 4 טון. דבריהם מתיישבים לחלוטין עם הנתונים שבתסקיר. לטענתם השלט קרס מפני שהוא שקל 13 - 14 טון ולא 3 - 4 טון. כאן נחלקו הצדדים בשאלה מהיכן נשאבה הערכת המשקל ועל מי החובה להעריך את המשקל. עדי המזמינה טענו שהערכת משקלו של השלט שאותו מסירים היא ענין למקצועיותה של המפעילה. עובדיה הם שמעריכים את משקל החפץ המונף ועליהם האחריות לטעות. אלא, שעדי המפעילה אמרו שהמידע אודות משקל השלט המיועד להסרה ניתן להם ע"י שמעון בן-חמו אחיו של מנהל המזמינה. אין מכשיר פלא המאפשר לקבוע מהקרקע את משקלו של שלט הקבוע בראש עמוד גבוה. העדים אמרו שמהנדס יכול להעריך משקל כזה אם יעלו אותו לראש העמוד והוא ימדוד את השלט ויקבע את החומר שממנו הוא עשוי. לשיטת עדי המפעילה, הם סומכים לענין זה, על המידע שמספק מזמין העבודה וגם לא סביר לנהוג אחרת, כי הדבר יחייב מקדמי ביטחון מופלגים והפעלת ציוד יקר בעבודות סרק. כל עדי המפעילה גרסו שהמידע אודות משקל השלט נמסר מ"שמעון בן חמו". האם אמרו אמת? ההתמודדות עם טענה זו חייבה את העדת שמעון בן-חמו בעצמו. הוא עובד במזמינה והוא אחיו של מנהלה והוא לא העיד - וללא כל הסבר. מנהל המזמינה, אסי בן-חמו העיד ששמעון, אחיו, הכחיש זאת. ערכה של הכחשה "מכלי שני" שכזה, דל מאוד. לא יתכן שחשיבות הענין נעלמה מעיני המזמינה. לאי-העדתו של שמעון בן-חמו רק משמעות אחת: אילו העיד היה מאשר את מה שאמרו עדי המפעילה. הוא שאמר להם שהשלט שוקל 3 - 4 טונות. האם מותר היה למפעילה לסמוך על דברי שמעון בן-חמו? דומה שהסתמכותה על דברי מזמין העבודה היא בנסיבות כאלה בלתי נמנעת לגמרי. אין למפעילה אמצעי משלה לקבוע את משקל השלט שבראש העמוד. גם עובדי המזמינה, שמתקינה שלטים גדולים על עמודים יודעים זאת וגם הם לא יודעים להעריך משקלם של שלטים גבוהים לפי מראה עיניים! שליחת מהנדס שיבדוק את השלט, יערוך אנליזה של החומרים שמהם הוא מורכב ויאמוד את משקלו אינה פעולה אוטומטית, שגרתית, מובנת מאליה - ויש לה עלות ברורה. אין ספק שהמזמינה ידעה שהיא לא חויבה בעלות עבודה של מהנדס לקביעת משקל השלט. סביר שהמפעילה תניח שהמזמינה יודעת את משקל השלט שהיא מבקשת להסיר: הרי יש לה זיקה קניינית כלשהי בשלט המוסר וסביר שיש לה גישה לנתוני אמת על הרכבו, מידותיו ותכניות הקמתו. התברר שהמפעילה הציבה בעבר את השלט שקרס. אין למפעילה "מאגר נתונים" המתעד את השלטים שהציבה בעבר ואת משקלם. איני סבור שזו חריגה מנורמת התנהגות סבירה מצידה. החובה לשמור על תכניות מבנה (והשלט הוא "מבנה") לא חלה על כל מי שהוביל את חלקיו למקומם. יתירה מזו: אפילו ידעה המפעילה את משקל השלט שהציבה בעבר בראש העמוד, אין לה כל יכולת לדעת אם השלט שנמצא שם כעת זהה לשלט שהציבה. לכן, אסור היה לה להסתמך על מידע ישן משל עצמה ולהעדיפו על מידע עדכני שמסרה המזמינה. המסקנה: השלט לא קרס בשל רשלנות של המפעילה, אלא בשל מסירת מידע מוטעה ומטעה ע"י עובד של המזמינה. בפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד. התביעה בת.א. 10955/06 נדחית. בשים לב לגובה התביעה ולהוצאות ההגנה הרבות תשא התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 50,000 ₪. באשר לתביעה בת.א. 24504/06: נוכח איחוד הדיון, לא נערך תיקון פורמאלי של כתבי הטענות אך בפועל התנהל ההליך כאילו קיימת חזית ישירה בין התובעת לבין היי סיין בע"מ. לאור ממצאי פסק-דין זה, בהתחשב בסכום הצנוע שנתבע יודיעו הצדדים בתוך 45 יום, אם יש צורך לתקן את כתבי הטענות ואם יש צורך לקיים דיון נוסף לבירור גובה הנזק. נזקי רכושפרסוםשלטנפילה