המערער נפגע בתאונת דרכים מנגרם לו שבר קלביקולה. מומחה מטעם בית המשפט קבע נכות בשיעור של 10 אחוזים בגין שבר בקלביקולה השמאלית אשר לא התחבר. להלן פסק דין בנושא ערעור על גובה הפיצויים בתאונת דרכים: פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ב. טולקובסקי) מיום 9.5.04 (ת"א 115158/01). הערעור הוא על שעור הפיצויים שפסק בית המשפט למשיב בקשר עם תאונת דרכים שבה ניזוק בנזקי גוף. 1. הרקע (א) המשיב יליד שנת 1977 נפגע בתאונת דרכים ביום 23.5.00. לא הייתה מחלוקת שהמערערות חבות בפיצויו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, והמשפט, כמו הערעור שלפנינו, עסק בשאלת שיעור הנזק והפיצוי. (ב) בתאונה נחבל המשיב בחלקי גוף אחדים ונגרם לו שבר בעצם הבריח. בית המשפט מינה את ד"ר פרי מומחה בתחום האורטופדי. ד"ר פרי קבע נכות בשיעור של 10 אחוזים בגין שבר בקלויקולה השמאלית אשר לא התחבר ואחוז אחד נוסף בגין צלקות בברך ובמותן השמאלית. ד"ר פרי העריך גם נכותו הזמנית של המשיב לתקופה שלאחר התאונה. (ג) המשיב נפגע בתאונה נוספת ביום 17.6.01 (להלן: "התאונה השנייה") שבה סבל משבר בשורש כף ידו הימנית אשר לא התאחה במשך תקופה ארוכה; הוא אף נותח בקשר עם שבר זה בחודש אפריל 02'. המשיב לא תבע את נזקיו בגין תאונה זו בתביעה שהייתה לפני בית משפט קמא אך עניינה היה רלוונטי הן לעניין טענת המערערות שעל המשיב היה להקטין את נזקיו ולהתנתח בגין השבר בעצם הבריח, הן בקשר עם השפעתה על הנזקים שסבל מהתאונה דנן. (ד) המשיב השתחרר משירותו הצבאי כלוחם בחודש אפריל 97' ומיום 1.1.00 החל לעבוד במוסך כמתקן אופנועים וקטנועים. עקב התאונה לא עבד המשיב במשך כחודשיים שלאחריהם שב לעבודתו ועבד בה עד לתאונה השנייה שלאחריה לא שב לעבוד במוסך. לאחר תקופת אי כושר ממושכת עקב התאונה השנייה החל המשיב לעבוד כמפעיל של קו חלוקה של פירות וירקות באמצעות טנדר שבבעלותו ובעזרת אדם נוסף. בעת שמיעת הראיות רק החל המשיב בעבודה זו. (ה) שכרו של המשיב לפני התאונה דנן עמד על 4,100 לחודש ולא נוכה ממנו מס. שכרו החודשי הממוצע של המשיב בתקופה שמיום שובו לעבודה ועד לתאונה השנייה עמד על 4,550 ₪. לפיכך מצא בית משפט קמא שבתקופה שבין התאונה הפסיד המשיב משכרו רק בתקופת אי הכושר והוא פסק לו פיצוי מלא בגין תקופה זו. את הפסדי המשיב הנובעים מהתאונה דנן לתקופה שלאחר התאונה השנייה כלל בית המשפט בתוך הסכום הכולל שפסק לו בגין הפסדי שכר לעתיד. 2. פסק דינו של בית משפט קמא בית המשפט ראה את נכותו של המשיב עקב השבר בעצם הבריח כנכות תפקודית ופסק לו סכום של 125,000 ₪ כפיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר בעתיד (לרבות תקופת העבר של כשלוש שנים מיום התאונה השנייה ועד ליום פסק הדין). כמו כן פסק בית המשפט סכום של 10,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעתיד וזאת "בהתחשב בגילו הצעיר, במהות הפגיעה ובמגבלות הנובעות ממנה ... לצורך ביצוע פעולות קשות במיוחד במשק הבית ובתחזוקתו שיתכן ויתקשה לבצען" (עמ' 7 לפסק הדין). הערעור דנן מופנה כלפי שתי קביעות אלו. 3. טענות הצדדים בערעור (א) המערערות טוענות, בין היתר, שהסכום שנפסק כסכום גלובלי עולה במידת מה על הסכום האריתמטי ולטענתן מקובל הוא שסכום גלובלי נופל מהסכום המתקבל מחישוב אריתמטי מלא. כמו כן סוברות המערערות שלא הוכחה תשתית עובדתית מספקת לצורך בעזרת הזולת. (ב) המשיב תומך בפסק הדין מנימוקיו והוא גורס שהסכום שפסק בית המשפט אינו חורג מהסכומים שיש לפוסקם במקרים כגון דא. 4. הכרעה שקלנו את טענות הצדדים והגענו למסקנה שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. בעת התאונה היה המשיב חייל משוחרר שהספיק לעבוד פחות מחמשה חודשים. לפיכך אין לומר שעליית שכרו לאחר התאונה מעידה שהנזק שנגרם לו לא הפחית מכושר עבודתו. אדרבא, אנו סבורים שייתכן ואלמלא התאונות היה המשיב יכול להתקדם בסולם השכר ולכאורה לא הייתה סיבה שלא ישתכר את השכר הממוצע במשק או שכר הקרוב לזה. לפיכך גם אם היינו מקבלים את טענת המערערות שהיה מקום להפחית הפחתה מסויימת משיעור הפיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות (ואין אנו סבורים כך) עדיין היה מקום לאמוד את הפגיעה בכושר זה על יסוד בסיס של שכר גבוה יותר. בסופו של דבר הסכום שפסק בית משפט קמא אינו חורג ממתחם שיקול הדעת המסור לבית משפט קמא וכאמור, על פי אמות המידה הקבועות בהלכה, הפסוקה אין אנו רואים מקום להתערב בו (ע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עזבון לטרהויז, פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628; ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656; ע"א 577/88 מירון נ' ישראלי, פ"ד מו(2) 186). הוא הדין בפסיקת הפיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד. 5. לפיכך הערעור נדחה. המערערות ישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיב בסכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. עצם הבריחשבר