פיצוי על פירוק מחפרון - באגר

להלן פסק דין בנושא פיצוי על פירוק מחפרון - באגר: פסק דין 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם), שקיבל תביעת המשיבה לחייב את המערערת לשלם למשיבה פיצוי בגין פירוקו לחלקים של מחפרון (באגר) שהיה בבעלות המשיבה, ומסירתו למגרש גרוטאות. המחפרון הושאר ע"י המשיבה בשטח ציבורי פתוח משך זמן רב, והמערערת סברה כי הוא מהווה מפגע בטיחותי ומטרד סביבתי לתושבי פסגת זאב, ולכן פעלה לסילוקו. 2. בית המשפט קמא קבע כי הרשות היתה מוסמכת ואף חייבת לפעול לפינוי המחפרון בשל היותו מפגע בטיחותי, ואולם, לא היתה מוסמכת לפרקו לחלקים באופן שלא ניתן לעשות בו שימוש עתידי, ובכך לגרום לנזק בלתי הפיך ולאובדן מוחלט לבעליו. אליבא דבית משפט קמא, היה על המערערת לגרור את המחפרון ממקום הימצאו כיחידה אחת, לפעול למכירתו, ולהעמיד את תמורת מכירתו לרשות בעליו, בניכוי הוצאות הפינוי, והכל כפי שנקבע בסעיפים 8ב-8ג לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984 (להלן - חוק שמירת הנקיון). משלא עשתה המערערת כן - קבע בית המשפט קמא - חרגה מסמכותה והיא אחראית לפיצוי המשיבה בגין נזקיה. הסכום שקבע בית המשפט קמא לתשלום הוא 50,000 ש"ח. סכום זה הוא "סכום הנזק המקסימלי", על פי הסכמה דיונית של הצדדים לפניו. בית המשפט קמא לא הפחית מסכום זה את ההוצאות שהוציאה המערערת לפינוי המחפרון, בסך 20,400 ש"ח, מן הטעם שלא הובאה "תעודה מאת הרשות המוסמכת המפרטת את ההוצאות", כקבוע בסעיף 8ב(ד) לחוק שמירת הנקיון, בתמיכה לתצהיר יוסף בן עמי, סגן ממונה על הפיקוח העירוני, שציין את סכום ההוצאות. עם זאת, בית המשפט קמא ציין, שאין חולק על זכותה של המערערת לניכוי האמור, והמליץ "טוב תעשה התובעת לאחר שתוצג בפניה ראיה מספקת כי תסכים לניכוי ההוצאות מסכום פסק הדין". 3. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט קמא בהחילו על הענין את חוק שמירת הנקיון. על פי טענה זו, היה עליו להחיל את חוק העזר לירושלים (שמירת הסדר והנקיון), תשל"ח-1978, המעמיד, בענין סילוק מכשול ברחוב, דרישות אחרות. לשיטת המערערת, המחפרון אינו כלי רכב (שבו עוסקים הסעיפים מחוק שמירת הנקיון, שבית המשפט קמא נשען עליהם), מאחר שאינו נע על גלגלים בעלי צמיגי גומי או צמיגים המצופים גומי. דא עקא, בהודעות על כוונת המערערת לסלק גרוטאת רכב שהותירה המערערת על המחפרון, לפני שפעלה לסילוקו, הודעות שאף צורפו לכתב ההגנה, נשענה המערערת על סעיף 8 לחוק שמירת הנקיון, ובא-כוחה הפנה לחוק זה בבית המשפט קמא בישיבת יום 17.12.03. במצב דברים זה, מקובלת עלינו טענת ב"כ המשיבה, לפיה המערערת מנועה מלטעון כי למעשה הפעילה סמכויות מכח חוק אחר. יתר על כן, מקובלת עלינו הנמקת בית המשפט קמא, לפיה הגדרת "רכב" על פי פקודת התעבורה רחבה ביותר ומדגישה את היותו מונע בכוח מכני, כפי שפועל המחפרון. עוד מקובל עלינו שדינו של המחפרון על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו מכביד על ענייננו, לפי שהתכלית של החוקים שונה. 4. עוד טענה המערערת כי לפני בית המשפט קמא לא הוכחה בעלות המשיבה על המחפרון. אמנם, בית המשפט קמא לא דן בנושא זה בפסק דינו, ואולם, אנו סבורים שיש לדחות גם טענה זו. זאת, מאחר שבחינת חומר הראיות מלמדת שעמדו לפני בית המשפט קמא ראיות מניחות את הדעת בענין הבעלות. כך עמד תצהיר ירון בצלאלי, מנהל ובעל מניות במשיבה, שבו נטען כי המשיבה היתה "הבעלים והמחזיקה של באגר פוקלין 125 מס' מע"צ 41227", וכי רכשה את המחפרון ביום 4.4.97 מחברת רוני שמעון בע"מ. לתצהיר צורפה חשבונית הרכישה בחתימת רוני שמעון, על סך 66,000 ש"ח. בחקירתו (ישיבת יום 17.10.04) חזר ירון בצלאלי על דבר הרכישה מרוני שמעון. ירון בצלאלי גם הסביר מדוע לא בוצעה העברת הבעלות במע"צ - בשל היות המחפרון משועבד בעת מכירתו. המערערת לא סתרה באופן כלשהו ראיות אלו. על סמך ראיות אלו, היה ביד בית המשפט קמא לקבוע "התובעת הינה בעלת הזכויות במחפרון". 5. טענה נוספת של המערערת מתייחסת לאי-הפחתת ההוצאות שהוציאה בגין סילוק המחפרון. בית המשפט קמא, כאמור, לא הפחית את ההוצאות בשל חסרונה של ראיה - תעודה מאת "הרשות המוסמכת". בס' 8(ב)(ד) לחוק שמירת הנקיון נכתב "תעודה מאת הרשות המוסמכת המפרטת את ההוצאות... תהא ראיה להוצאותיה". אכן, מדובר בהוראת חוק מפורשת, ברם, אנו סבורים כי משקבע בית המשפט קמא כי "לא נפל כל פגם בהתנהלות הרשות בקשר להליכים שקדמו לסילוק הבאגר ואלה נעשו כדין", וציין "אין חולק בדבר הסמכות הנתונה לרשות להסיר את המפגע", מתבקשת גם המסקנה שמשהוציאה הרשות הוצאות לצורך סילוק המפגע, הוצאות אלו לא יוטלו על הציבור הרחב. למעשה, גם בית המשפט קמא חתר לתוצאה כזו. המכשול שהצביע עליו, אי-המצאת "תעודה המפרטת את ההוצאות", ע"פ ס' 8ב(ד) לחוק שמירת הנקיון, אינו מכשול של ממש בנסיבות הענין, מן הטעם שבאי-כח הצדדים הגיעו בשלב מסוים להסכמה דיונית על הגשת תצהירים, והסכימו גם שלא יהיה צורך בחקירת המצהירים. אחד התצהירים שהונחו בדרך זו הוא תצהיר יוסף בן עמי מטעם המערערת, המציין, כאמור, את סכום ההוצאות. אמנם בגדר אותה הסכמה גם צוין שבאי-חקירה על התצהירים אין משום הודאה לגבי תוכנם. ברם, דומה שבנסיבות אלו, טענה לפיה סכום ההוצאות לא הוכח בדרך זו היא מפתיעה מבחינת המערערת, משהמשיבה לא העלתה כל התנגדות לתצהירה האמור והסכימה להגשתו. אם היתה הטענה מועלית בעוד מועד, בנקל היתה המערערת מוציאה תעודה כאמור, שהוצאתה בשליטתה המלאה, מאחר שעל פי ס' 8 לחוק "הרשות המוסמכת" היא המערערת עצמה. עוד נציין שלא מצאנו בסיכומי המשיבה בבית המשפט קמא טענה כי לא הוכח שיעור ההוצאות, ובכלל זה בשל אי-הצגת התעודה. 6. לאור האמור, הגענו למסקנה שיש לקבל את הערעור בחלקו, ולהורות על הפחתת 15,000 ש"ח מהסכום שנפסק. סכום ההפחתה האמור נקבע על ידינו תוך שנתנו את הדעת לאפשרות העולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, שפירוקו של המחפרון לחלקים היה מיותר, וניתן היה למכרו כיחידה שלמה. הדעת נותנת שההוצאות שבהן דובר כללו גם את הוצאות הפירוק. נוסיף כי, נתנו דעתנו לכך שהסכום של 50,000 ש"ח נקבע בהסכמה הדיונית כשווי המכסימלי של המחפרון. ברם, לא מצאנו פגם בכך שבית המשפט קמא מצא לנכון לאמץ סכום זה כמבטא את הנזק, אף כי לא הוגשה חוות דעת לענין השווי, וזאת בשל הראיות שעמדו לפניו לענין מחיר רכישת המחפרון בשנת 1997, השיפוץ שנערך בו, ולענין השימוש בו לצרכי עבודה כחודשיים לפני פינויו מהמקום (פרו' מיום 17.10.04, עמ' 5). על כן, סברנו כי, חרף הזמן הממושך בו עמד המחפרון במקום, הוא לא היה בבחינת גרוטאה ששוויה זניח, והסכום שאימץ בית המשפט קמא סביר. 7. יתר חלקי פסק דינו של בית המשפט קמא לא ישתנו. 8. מאחר שעיקרו של הערעור נדחה, אנו פוסקים למערערת שכר טרחת עורך דין, על הצד הנמוך, בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.מחפרון (שופל)ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)פיצוייםמחפר (באגר)