פציעה מהתפוצצות חזיז - קטיעת אצבעות

להלן פסק דין בנושא פציעה מהתפוצצות חזיז: פסק דין 1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע מס' 1 (להלן: "הנפגע") מהתפוצצות חזיז אשר רכש הנפגע, על פי הנטען, בדוכן של הנתבע מס' 1 (להלן: "מסעוד"), ביום 26.3.99, ערב חג הקורבן, בהיותו כבן 12 שנים בלבד. כתוצאה מהתפוצצות החזיז נקטעו חלקים מאצבעות ידו השמאלית של הנפגע והתביעה הוגשה על ידו ועל ידי הוריו - התובעים 2 ו-3. מדובר בחזיז האסור למכירה, ולפיכך הוגשה התביעה גם כנגד הנתבעת מס' 2, היא המועצה המקומית ירכא (להלן: "המועצה"), אשר, על פי הנטען, לא נקטה באמצעים נאותים למניעת מכירת החזיז. מסעוד הגיש הודעה לצד שלישי כנגד הורי הנפגע בטענה כי התרשלו בשמירה על בנם. לאור המחלוקת בשאלת החבות פוצל הדיון באופן ששאלת החבות נדונה תחילה. 2. אחריותו של מסעוד - מטעם התובעים העידו הנפגע עצמו, אחיו ג'אבר (להלן: "ג'אבר"), אביו ואמו (התובעים 2 ו- 3) ומטעם מסעוד העידו מסעוד עצמו וכן אשתו לינה (להלן: "לינה"). לדברי מסעוד הוא מנהל בכפר חנות מכולת בה הוא מוכר דברי מאכל ומתנות בלבד, ומעולם לא החזיק בחנותו חזיזים. מסעוד מאשר כי ברחובות הכפר, כולל ברחבה אשר מול חנותו, הוקמו, לקראת החג, דוכנים שונים בהם נמכרו חזיזים, אולם לטענתו הוא עצמו לא הקים דוכן אלא מכר את האמור לעיל בחנותו בלבד. בתצהירו (נ/1) מפרט מסעוד שתי סיבות אפשריות לטענת התובעים לפיה רכש הנפגע את החזיז בחנותו. האחת - חנותו היא חנות מסודרת בניגוד לדוכנים אשר, לטענתו, לא ידועה זהות מפעיליהם. השנייה - התובעים מאשימים אותו במכירת החזיז כנקמה על כך שמסעוד האשים את אחיו של הנפגע בגניבה ממנו. עדויותיהם של התובעים, ואחי הנפגע היו אמינות ואף חקירה ארוכה ולעיתים מטעה, מצד בא כוחו של מסעוד, לא ערערה אותן. מאידך - עדות מסעוד ואשתו היו עדויות מתחמקות אשר לא יכולתי ליתן בהן אמון. מסעוד ניסה להרחיק עצמו מאפשרות מכירת חזיז וטען כי הוא לא הקים דוכן מחוץ לחנותו, וכי אין לו אפילו מטר אחד מחוץ לחנות (סוף עמ' 20 לפרוטוקול) אולם אשתו לינה העידה שהיה להם דוכן לפני החנות (עמ' 24 לפרוטוקול), אם כי טענה כי הם מכרו בדוכן רק צעצועים. אמנם, אין חולק שמסעוד התלונן כי אחיו של התובע גנב ממנו, אולם אין בכך כדי לערער את האמון שנתתי בעדויות התובעים וג'אבר, מה גם שמסעוד עצמו העיד שהוא ויתר על התלונה כנגדו וכי התובעים שכנים טובים שלו וכן שאחיו של התובע (אח אחר שלו) הינו חבר טוב שלו (עמ' 23 לפרוטוקול). מסעוד מציין בתצהירו כי עו"ד מולא סמיר, בא כוחם של התובעים הזמין אותו אליו למשרד והבטיח לו שאם הוא ינקוב בשם מוכר החזיז הוא יוציא אותו מהפרשה, אולם בעדותו הודה מסעוד שהוא התבקש למסור את שמו של הסוכן, גם ע"י אחיו של התובע, וגם ע"י ב"כ התובע (עמ' 22 לפרוטוקול). אם אכן מדובר היה בעלילה, לא היתה לאחי התובע ולבאה כוחו כל סיבה לפנות אל מסעוד ולבקש ממנו את שמו של הסוכן, והם לא היו עושים כך לולא סברו, באמת ובתמים, שמסעוד הוא אשר מכר את החזיז לתובע. בא כוחו של מסעוד טוען כי יש ליתן משקל לכך שהתובעים לא הציגו קבלה לפיה נרכש החזיז בחנותו. אין בטענה זו ולא כלום. החזיז נרכש ע"י הנפגע בהיותו, כאמור, בגיל 12 וסביר מאד שהנפגע, כדרכם של ילדים, כלל לא לקח קבלה עבור הרכישה. 3. אשם תורם - הנפגע היה, אמנם, בן כ - 12 שנים בלבד (קצת פחות), אולם על פי העדויות מטעם התובעים הוא הוזהר שלא לרכוש חזיזים, ואביו אף זרק לשירותים חזיזים קטנים יותר אשר רכש הנפגע מוקדם יותר באותו יום. הנפגע צריך היה לדעת ואף ידע, כי הוריו אוסרים עליו לרכוש חזיזים וכי החזיזים מסוכנים. לפיכך, ולמרות גילו הצעיר של הנפגע, יש מקום להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 20%. אינני סבורה שיש מקום להטיל אשם תורם על ההורים. הם נהגו כפי שהורים סבירים ואחראים אמורים לנהוג, זרקו לשירותים חזיזים קטנים אשר רכש הנפגע קודם לכן והזהירו אותו מפני רכישת חזיזים והסכנה שבהם. אין לדרוש מהורים שיאסרו על ילדיהם לצאת החוצה, או שילוו את ילדיהם לכל מקום, או שלא יתנו להם כסף לרכישת דברי מתיקה ופינוק, והורי הנפגע עשו כל שניתן היה לצפות מהם שיעשו, בנסיבות הענין. 3. אחריות המועצה - בנוגע למועצה אין, למעשה, כל חשיבות לשאלה אם הנפגע רכש את החזיז ממסעוד או מדוכן אחר שנמצא בכפר, כטענת מסעוד ואשתו, ודי בכך שרכש את החזיז בכפר. לפיכך לא ברורה כלל תמיהת ב"כ המועצה על צירופה כנתבעת בתיק זה. אין חולק כי מכירת חזיזים הינה בלתי חוקית ומסוכנת. המועצה צירפה תצהיר מטעם יו"ר המועצה אולם מאחר שהוא לא התייצב לישיבת ההוכחות תצהירו לא הוגש. הוכח מפי שאר העדים אשר העידו בפני כי המועצה חילקה לפני החג כרוז ובו הזהירה כי מכירת חזיזים הינה בניגוד לחוק והפצירה בתושבים להימנע ממכירה וקנייה של חזיזים תוך שהיא מדגישה את סכנת הפציעה הטמונה בהם. בכך מילאה המועצה חלק מחובתה לדאוג לשלום התושבים, אולם לא את כל חובתה. אי הפעלת חובת פיקוח יכולה להיות, היא כשלעצמה, רשלנות, המטילה חבות על רשות מקומית. על המועצה מוטלת גם חובה לאכוף ביצועם של חוקי עזר המוצאים על ידה, ובענייננו - לאור כך שמדובר בחפצים מסוכנים, אשר המועצה היתה ערה לסיכון שבהם, כפי שהיא עצמה רשמה בכרוז שהפיצה, היה עליה לפעול לאכיפת האיסור. מחדלה מלפעול מהווה התרשלות. ראה: ע"א 243/83 - עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1), עמ' 113. כן ראה ת"א (חיפה) 1108/01 - נפומניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה תק-מח 2004(3), 1365, עמ' 1380, בו הוטלה על עיריית חיפה אחריות בשל רשלנות שבפיקוח על עצים "מועדים לנפילה" ואי גיזומם במועד. אמנם, סעיף 146(8) לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א 1950, מקנה למועצה מקומית סמכות "לקבוע סדרים, להטיל איסורים והגבלות, לאחוז באמצעים ולחייב תושבים, בעלים ומחזיקים שהם יאחזו באמצעים - כדי להבטיח את בריאות הציבור, את הסדר ואת הבטחון...", ואינו מטיל עליה חובה לעשות כן, אולם ישנם מקרים בהם אי שימוש בסמכות מהווה רשלנות והמקרה דנן הינו אחד מהם. העובדה שקיימים גורמים נוספים האמונים על שמירת החוק האוסר על מכירת חומרי נפץ (חוק חמרי נפץ, תשי"ד- 1954) ואשר סעיף 8 שבו אוסר על מכירת חמרי נפץ שלא בהיתר מהשר, אינה פוטרת את המועצה מנקיטת אמצעים כנגד בעלי עסקים הפועלים בניגוד לרשיון העסק אשר ניתן להם, במיוחד כאשר המועצה יודעת שנמכרים, בפועל, חמרים כאלה. אין ספק שמכירת חזיזים, בהיותה בלתי חוקית, הינה בניגוד לתנאי רשיונות העסקים, לרבות רשיון העסק של מסעוד, ולפיכך היתה המועצה מוסמכת לנקוט אמצעים למניעת המכירה. לא הוכח כי המועצה עשתה פעולה כלשהי מעבר להפצת הכרוז, ולא הוכח כי פעלה בדרך כלשהי לאכיפת החוק, ולמניעת מכירת חזיזים בתחומה. המנהג למכור חזיזים בחגים ובערבי חג ידוע בכפר וכל העדים העידו על כך, ואף הדגישו כי הרחובות והרחבה היו מלאים בדוכנים בהם נמכרו חזיזים. בנסיבות אלה די היה אם המועצה היתה מציבה מספר פקחים בכפר אשר היו מונעים מכירת חזיזים, מחרימים חזיזים שנתפסים ורושמים דוחות למוכרים. מדובר בפתרון יעיל ולא יקר ואי נקיטתו מהווה מחדל חמור מצד המועצה, במיוחד לאור כך שמדובר, כאמור, בחפצים הידועים כמסוכנים ביותר. אין בעובדה שהמעשה אשר נעשה ע"י מסעוד הינו מעשה פלילי כדי לפטור את המועצה מאחריות, ואין המקרה אשר נדון בפס"ד גרובנר [ע"א 343/74 - רחל ו-אברהם גרובנר נ' עירית חיפה ו-2 אח' פ"ד ל(1), 141], אליו מפנה ב"כ המועצה, דומה לענייננו, שכן שם נעשה ע"י רוכב האופניים מעשה רגעי ובלתי צפוי ולא ניתן לדרוש שמועצה תעמיד מפקח ליד כל תמרור במשך 24 שעות ביממה. לעומת זאת, בענייננו, כאמור, מכירת החזיזים בזמן החג ידועה למועצה ודי היה בפעולה פשוטה ולא יקרה, כדי למנעה. לפיכך אני קובעת כי יש לחלק את האחריות באופן ש- 20% מוטל על הנפגע, 50% מוטלים על מסעוד ו- 30% על המועצה. 4. התובע צירף לתביעתו חוו"ד מטעם ד"ר שטהל, לפיה נגרמה לו נכות בשיעור משוקלל של 22.8%. הנתבעים רשאים להגיש חוו"ד מטעמם לא יאוחר מיום 15.9.05. צד אשר לא יגיש חוו"ד עד למועד זה ייחשב כמוותר על הגשת חוו"ד מטעמו. הצדדים יגישו תחשיבי נזק, כולל טיעונים בשאלת האחריות, אליהם יצורפו כל המסמכים הרלבנטיים. קטיעת איבראצבעות