להלן החלטה בנושא פציעת שוטר במהלך אימון: החלטה 1. המערערת, שוטרת במשטרת ישראל, נפגעה ביום 19.12.95 במהלך אימון. כתוצאה מפציעה זו סובלת המערערת מפגיעה עצבית ברגל שמאל, כמו גם מהתפתחויות נוירינומות הגורמות לכאבים ומחייבות התערבות כירורגית מפעם לפעם. המערערת מטופלת בתרופות לשיכוך כאבים, ואף עברה השתלת אלקטרודות ספינאלית נגד הכאב, אך נראה שאין בכך להועיל לסילוקו. בשל הפגימות הגופניות נקבעו למערערת 20 אחוזי נכות בגין פגיעה בעצב הפרינאלי השטחי משמאל ועוד 5 אחוזי נכות בגין צלקת. בנוסף, למערערת הוכרה נכות מוסבת לנכות הנ"ל, בשל "תגובה נפשית הנובעת מנכות גופנית", בשיעור 5 אחוז לפי המבחן שבסעיף 34(א) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל-1969 (להלן - "התקנות"). הנכות המוגדרת במבחן הנ"ל ניתנת עבור "תגובה נפשית שנובעת ישירות מהנכות הגופנית ומהווה תגובה חורגת מהרגיל מזו ההולמת את אותה פגימה; כושר תפקודי נפשי תקין". יצוין, כי על-פי תקנה 4 לתקנות, "דרגת הנכות הקבועה לצד כל פגימה גופנית כוללת גם את התגובה הנפשית הנובעת ממנה; אולם הוועדה הרפואית רשאית לקבוע דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית, כמפורט בסעיף 34 לתוספת, אם מצאה כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה מזו ההולמת את אותה פגיעה". 2. עניינו של הערעור דנן בנכות הנפשית שנקבעה למערערת. מהאמור לעיל עולה, כי מדובר בתגובה נפשית "חורגת בעוצמתה" מהתגובה "ההולמת" את הפגיעה הגופנית. בגין התגובה הנפשית "ההולמת" את הפגיעה הגופנית אין המערערת זכאית לנכות נפרדת. ואכן, ככל שטענותיה של המערערת מכוונות, הלכה למעשה, לסבלה הגופני הנובע מהפגיעה הגופנית (כאב, לרבות השפעתו על כושר הפעולה), אין תרופתה בקביעת נכות נפשית גבוהה יותר, כנטען על-ידה, אלא בבדיקה מחודשת של מצבה הגופני, שמא נכותה זו אינה משקפת את מצבה לאשורו, ובעקבות זאת גם לא את שיעור התגובה הנפשית התואמת למצב האמור. 3. ערעור זה מכוון להחלטת הוועדה הרפואית העליונה שדנה בטענות המערערת ביום 5.11.07 וביום 11.2.08. דיון זה בוועדה הרפואית התנהל בעקבות ערעור קודם שהגישה המערערת לבית המשפט (ע"א 9027/07). ביום 3.5.07 נפסק באותו ערעור, על יסוד הסכמה שהושגה, כי עניינה של המערערת יחזור לוועדה הרפואית העליונה, אשר תבחן מחדש את סוגיית הנכות שעל פי המבחן שבסעיף 34 לתוספת לתקנות. לאחר הדיון הנוסף שנערך בוועדה הרפואית העליונה נותרה בעינה דרגת הנכות הנפשית שנקבעה למערערת ב"סיבוב הראשון", בשיעור 5 אחוז. 4. הוועדה הרפואית, שמנתה ארבעה רופאים פסיכיאטריים, שמעה ביום 5.11.07 את בא-כוחה של המערערת ואת המערערת עצמה ולאחר שהתרשמה כי מצבה הנפשי של המערערת במועד הנ"ל יכול להיות קשור לניתוח שעברה כשבוע קודם לכן, ביקשה לבדוק את המערערת במועד נוסף. לאחר הדיון הנוסף, שהתקיים ביום 11.2.08, ולאחר שעיינה במסמכים שונים, ובהם דו"ח פסיכודיאגנוסטי שהוכן לבקשת המשיב על-ידי ד"ר זולי זלוטוגורסקי, מצאה הוועדה כי: "על סמך ההתרשמות הקלינית של חברי הוועדה וכן ההתרשמות בראיות ובתצפית הקלינית של ד"ר זלוטוגורסקי, סבורים חברי הוועדה כי התגובה הנפשית הנובעת מנכותה הגופנית של המערערת הינה מזערית עם כושר תפקוד תקין, דהיינו, הזהה לרמתה הפרה-מורבידית שנתפסה כתקינה טרם הופעת מחושיה הגופניים". הוועדה ציינה, כי מרבית תלונותיה של המערערת ממוקדות בסבלה הגופני, כי אין ירידה במצב הקוגניטיבי וכי תלונותיה הסובייקטיביות של המערערת הן "צורה מילולית לביטוי מצוקתה". 5. תמצית הטענות המרכזיות שהועלו על-ידי המערערת בערעורה היא, כי קיים פער בלתי סביר ובלתי מוסבר בין הנתונים העובדתיים והרפואיים שהוצגו לוועדה לבין מסקנותיה, ולפיכך דין ההחלטה להתבטל ויש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה רפואית בהרכב אחר. המערערת הציגה לוועדה את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר מ' שטרן, שסבר כי כאביה הגופנים של המערערת גרמו לאבדן שמחת החיים והבטחון העצמי שלה. המערערת נעשתה, לדעתו, תלותית, "שקעה בדיכאון", איבדה את תאבונה ואת שאיפותיה וצמצמה את היקף פעילותה. ד"ר שטרן העריך את דרגת הנכות של המערערת בשיעור 20 אחוז (אם כי עשה זאת על-פי מבחנים שבתקנות המוסד לביטוח לאומי). כמו כן, הוצגו לוועדה מכתביה של הפסיכולוגית הגב' שרה הרמתי, המטפלת במערערת, בהם צויין כי "התגובות המשבריות-דכאוניות" לכאבי המערערת הלכו וגברו. הגב' הרמתי המליצה לקצר בשעות עבודתה של המערערת לתקופת-מה כדי לאפשר לה לנוח ולטפל בעצמה. הגב' הרמתי אף סברה, כי המערערת זקוקה לטיפול נפשי פסיכולוגי, בין היתר כדי למנוע התדרדרות במצבה הנפשי. המערערת אף הציגה לחברי הוועדה מסמך בחתימת הנוירולוג פרופ' רכס, אשר בדק אותה בקשר עם הופעת שיתוק בכף יד שמאל. פרופ' רכס לא מצא בסיס אורגני למצב זה וחיווה דעתו, כי מקור התופעה "נפשי במובהק". פרופ' רכס ראה לנכון "להזהיר" את עמיתיו המטפלים במערערת "מפני התערבויות פולשניות ו/או ניתוחים עתידיים בכף יד זו", והציע להעמיק את הטיפול הפסיכולוגי שניתן למערערת. המערערת הקדישה את מירב דבריה בוועדה לתיאור סבלה הגופני, הטיפולים שהיא עוברת והתרופות אותן היא נוטלת. בנוסף ציינה המערערת, כי ניתקה קשרים חברתיים שהיו לה, היא מסתגרת בביתה (המערערת, ילידת 1967, רווקה ומתגוררת עם אמה) ומתקשה בעבודתה. המערערת הזכירה, כי בשל קשייה לתפקד בעבודה קיימת מגמה להוציאה משירות המשטרה (גם בא-כוח המערערת הזכיר מהלך זה בטיעוניו לפני). המערערת תיארה קשיים אותה היא חווה בטיפולים השונים והתלוננה על בעיות זיכרון ועל נשירת שיער. לרקע הנתונים הנ"ל נטען בערעור, כי בהתחשב בעוצמת הכאב הגופני ממנו סובלת המערערת, שהצריך ניתוחים חוזרים ונקיטה באמצעים חריגים להשקטת הכאב (כגון השתלת אלקטרודות בעמוד השדרה), כפי שהדבר עולה מהחומר הרפואי, ושגורם לבעיות נפשיות (שהוכרו), דרגת הנכות שנקבעה אינה סבירה בעליל. עוד נטען, כי לא היה מקום להתבסס על הדו"ח שהוכן על-ידי ד"ר זלוטוגורסקי, שכן המערערת לא התלוננה על ירידה קוגניטיבית. עוד נטען, כי בפרק הזמן בו נבדקה המערערת ע"י ד"ר זלוטוגורסקי לא ניתן היה לערוך את המבחנים שבכוחם ליתן תמונה מלאה וראויה על מצבה, וכי בהעדר נתונים הוועדה כלל לא היתה יכולה להשוות את מצבה הנוכחי של המערערת עם המצב שקדם לאירוע בו נפגעה. המערערת מלינה על כך שהוועדה לא אבחנה את מצבה הנפשי על-פי הקריטריונים המקובלים בתורת רפואת הנפש והתעלמה מהופעת השיתוק בכף היד (שמקורו נפשי לדעת פרופ' רכס) ומנשירת השיער (שגם היא תופעה המוסברת על רקע נפשי). עוד נטען, כי מדברי המערערת עלה במפורש, כי קיימת בעיה בקשייה החברתיים ובתפקודה בעבודה, בעוד שהמבחן שעל-פיו נקבעה נכותה שולל בעיה בכושר התפקודי והוועדה לא דחתה כלא מהימן את התיאור שמסרה המערערת. 6. לאחר ששקלתי את טענות המערערת מצאתי, כי אין במרבית טענותיה כדי להביא לביטול החלטת הוועדה הרפואית. מדובר, בעיקרו של דבר, במחלוקת בענין שיעור הנכות, נושא רפואי מובהק שבית המשפט לא יזקק לו. במקרה דנן לא התגלה בהחלטת הוועדה חוסר סבירות שמקורו בפער לא סביר ובלתי מוסבר בין הנתונים העובדתיים שהיו לפני הוועדה לבין מסקנתה. לנוכח תלונות המערערת על ירידה בזכרון, גם אין כל פגם בהסתמכות על דו"ח פסיכודיאגנוסטי, וההשגות שיש למערערת ולמומחה מטעמה (ד"ר שטרן) על שיטות עבודתו של ד"ר זלוטוגורסקי אינן עניין שניתן להביאו לבית המשפט במסגרת ערעור המוגבל לנקודה משפטית בלבד. כאמור בראשית הדברים, ככל שהנכות הגופנית אינה משקפת את הביטוי הקליני של הפגימה (ואת התגובה הנפשית הישירה הקשורה בביטוי זה), יש לבחון את הסוגיה בדרך של עיון מחודש בנכות הגופנית. המערערת הופיעה בפני הוועדה, ב"סיבוב" הנוכחי, פעמיים ודבריה נרשמו בהרחבה. אין לומר שהוועדה לא היתה יכולה להתרשם מהמצב, והעובדה שמומחה מטעם המערערת סבור שדרגת נכותה גבוהה יותר אינה נימוק ערעור, מה גם שבחוות דעתו של ד"ר שטיין לא נכללו נתונים עובדתיים "גולמיים" שבכוחם היה לשנות את מסקנת הוועדה או לחייבה במתן הסבר והנמקה כיצד הנכות שקבעה משתלבת עם אותם נתונים. גם אופי התלונות בדבר הקשיים בעבודה וקשיי התפקוד הכלליים אינו מחייב בהכרח אימוץ מבחן שונה מזה שאומץ על-ידי הוועדה, שכן אין כל פגם, המקים עילה להתערבות בהחלטה, בכך שהוועדה מצאה לנכון לייחס עניינים אלה לסבל הגופני ולא לבעיה נפשית המצדיקה מתן נכות בדרגה גבוהה מזו שהוכרה. 7. לגבי נושא אחד מצאתי כי היה מקום להתייחסות מפורשת של הוועדה. הכוונה לאותו שיתוק שהופיע בכף יד שמאל של המערערת והמיוחס על-ידי פרופ' רכס לבעיות נפשיות, אליו לא התייחסה הוועדה. אין זה ברור האם מדובר באירוע חולף? האם אין לתופעה זו כל משמעות לצורך קביעת דרגת הנכות? האם אין כאן "עליית מדרגה" של התגובה הנפשית לפגימה הגופנית המתבטאת באבדן יכולת להניע חלק מכף יד שמאל (ענין שיש לו, לכאורה, גם השלכות תפקודיות)? אלו שאלות שלא זכו להתייחסות הוועדה, אף כי נדרשה התייחסות נפרדת ומיוחדת לתופעה האמורה לנוכח התרשמותו של פרופ' רכס כי מדובר בבעיה נפשית. 8. לפיכך אני מקבל את הערעור בנקודה הנ"ל בלבד ומחזיר את עניינה של המערערת לוועדה הרפואית העליונה על מנת שתיתן דעתה למכתבו של פרופ' רכס מיום 23.10.07 (נספח ה' לערעור) ולהשלכות שיש לו, אם בכלל, על קביעת דרגת נכותה של המערערת. הוועדה רשאית לקבל החלטה ללא שיהיה צורך בהתייצבות המערערת לפניה, על יסוד החומר שהונח לפניה עד כה, אך, כמובן שהוועדה רשאית להורות על זימון המערערת לבדיקה וכו'. המשיב ישא בהוצאות המערערת, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 5,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.משטרהשוטר