תביעת לשון הרע נגד מעסיק

להלן פסק דין בנושא תביעת לשון הרע נגד מעסיק: פסק-דין זוהי תובענה אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעת, שעילתה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. תמצית עובדות המקרה - התובעת, ילידת שנת 1983, תושבת מושב שפר, עבדה במועדים הרלוונטיים לתביעה כמלצרית/מארחת במסעדת "הסעודה האחרונה", אשר בבעלותה וניהולה של הנתבעת. לגירסת התובעת, ביום 19.11.04 על רקע ויכוח בינה לבין הנתבעת אשר עניינו בקשתה של התובעת ליום חופש, התפרצה הנתבעת כלפי התובעת בכעס והטיחה בפניה בנוכחות כשמונה אנשים שנכחו במסעדה, (חלקם עובדים וחלקם בני משפחת הנתבעת) את המילים: "מאז שבא לי הצ'כצ'כית הזאת משפר יש לי בעיות ואני לא מוכנה לזה, תחזרי מאיפה שבאת חתיכת צ'כצ'כית, אני לא מוכנה לפרימטיבית הזאת." התובעת לא הגיבה לדברי הנתבעת ועזבה את המקום כשהיא מרגישה בזויה ומושפלת. התובעת הגישה תצהיר מטעמה ומטעם הגברת נועה לויטן שעבדה אף היא אצל הנתבעת ונכחה באירוע. התובעת והעדה מטעמה נחקרו על תצהיריהן, וגירסתן אמינה עלי, בעוד הנתבעת ועדיה, תצהיריהם היו זהים כמעט. הנתבעת מחד, הייתה מרוצה מעבודתה של התובעת ואף הסמיכה אותה כמארחת לאחר כחודש וחצי של עבודה. גם בחקירתה הנגדית אמרה: "אני לא רציתי לפטר אותה בכלל. חיבבתי אותה והיא עבדה נהדר" (פרוטוקול דיון מיום 12.6.06, עמ' 10, ש' 15). אולם מאידך אמרה: "אני מודעת לכך שאני יכולה לפטר אדם אם אני לא מרוצה ממנו... זה הצטברות מאוד גדולה וזה התחיל שבוע קודם של סכסוכים בינה לבין כל הצוות, כולם רצו לעזוב את העבודה ואנשים שבכו. עומרית נכנסה לשירותים לבכות. היא כל הזמן התעסקה עם היררכיה... זה מלחיץ אותי ואני צריכה לעמוד בכל המתח הזה שהיא גרמה לכל כך הרבה סכסוכים. היא עברה ממטבח למטבח וריכלה על אנשים... זה גרם לי להמון מתח והיא מפרקת לי את המסעדה שלי ופוגעת בצוות שלי וראיתי מה קרה שם". (שם, עמ' 9, ש' 23 - 11 לסירוגין). כל אלה גם יחד, מביאים אותי להעדיף את גרסתה העובדתית של התובעת ביחס לאופן התרחשות האירוע. הדיון המשפטי והדיון לגופו: האם הפירסום האמור מהווה לשון הרע? סעיף 1 לחוק מגדיר מהו "לשון הרע". ההגדרה שבסעיף 1 לחוק מורכבת משלושה סוגים מוגבלים יחסית של פירסומים פוגעים, סעיפים קטנים 4-2, ומסעיף סל (סעיף קטן 1), אשר ההגדרה שבו מתארת למעשה את מהותה של לשון הרע. הפגיעה או גרימת הנזק בפועל אינה חלק מהגדרת "לשון הרע". די בכך שהפירסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 4-1 כדי שיוכח לשון הרע. הפירסום יחשב כ"לשון הרע", כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר. בחינה זו בקנה מידה אובייקטיבי נובעת מכך שהחוק מגן על זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו. לפיכך, אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפירסום עלול לפגוע בנפגע. באותה מידה, אין כל חשיבות לשאלה, האם הפירסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע. וגם הצהרה מפורשת של הנפגע, כי הפרסום אינו מסוגל להעליבו, לא תעלה ולא תוריד. במקרה דנן, בחינה בקנה מידה של האדם הסביר מעלה, כי הפירסום הוא בגדר "לשון הרע". זאת נוכח התכונות המיוחסות לתובעת בנוכחות כשמונה אנשים ומציג אותה כאדם פראי, פרוע, לא מחונך (צ'חצ'ח), אדם שמחוץ לציוויליזציה, שמצוי בדרגת התפתחות נמוכה, וכן מעין זלזול "במקום ממנו באה". המבחן שעל פיו יקבע האם ייחס הפירסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע, הוא המבחן האובייקטיבי. בעניין זה יישם בית המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. "כוונה לפגוע" - במקרה דנן, הדברים שהופנו לתובעת אינם משתמעים לשני פנים. הם מיחסים לתובעת תכונות מעליבות, מבזים ומשפילים אותה בעיני הזולת. לאור האמור, אני קובע כי הפירסום אשר התייחס לתובעת, הינו בגדר לשון הרע שפורסם בכוונה לפגוע בתובעת. פיצויים בעוולה של פרסום לשון הרע - התובעת זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק, שכן היא יכולה להסתמך על החזקה הקובעת, כי הפירסום העלול לפגוע בשמו של אדם גורם לנזק כלשהו. סעד הפיצויים בתביעת לשון הרע מותנה בקיומו של נזק. המחוקק החיל על עוולת פרסום לשון הרע את הוראות סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין, הקובע כי הפיצויים יינתנו בשל "נזק" ולא בקיומו של "נזק ממון". המונח "נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כאובדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה. נראה, כי למונח נזק שבפקודה יש להעניק משמעות רחבה ביותר ולכלול בו כל הפסד מוחשי , בין פיזי ובין שאינו פיזי, לרבות שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיזי. יש להדגיש, כי הנזק שבו מותנה סעד הפיצויים הוא רחב מסוגי הנזקים שמפניהם אמורה העוולה להגן. חוק איסור לשון הרע לא נועד למנוע פירסום הגורם רק להעלבתו של הנפגע, שהרי החבות על פי החוק מותנית בכך שהפירסום יעשה לאדם אחד לפחות זולת הנפגע. אולם, אם החבות על פי החוק התגבשה, יהיה התובע זכאי לפיצוי בגין כל "נזק" שגרם הפירסום ולפיכך, הוא יהיה זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש והסבל הנפשי שנגרמו לו אישית, כתוצאה מעשיית הפירסום. זאת בין אם הפרסום השפיל אותו בפועל בעיני הזולת ובין אם לאו. ניתן להעניק לנפגע מלשון הרע פיצוי כספי שיאפשר לו לרכוש בעתיד אושר ושמחה שיהוו משקל נגד לסבל והיסורים שעבר בעבר, באופן שהאיזון בין השניים יעמיד אותו, ככל האפשר, במצב בו היה נתון לולא העוולה. לפסיקת הפיצויים יש ערך הצהרתי, מעבר לערכם הכלכלי ולאור שכסף יכול להקנות לנפגע. פיצוי כספי יכול גם לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה. הכרה שיפוטית זו יכולה לשקם במידה מסוימת הן את רגשותיו הפגועים של התובע, והן את מעמדו בציבור, וגם בכך יש כדי להשיב את המצב לקדמותו.הפיצויים הנפסקים בתביעות לשון הרע משמשים במקרים מסוימים, גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם. כמו כן אמורים הפיצויים לחנך את הציבור בכללותו ולהרתיע אותו מפני פגיעה בכבודו של אדם. המטרה המרכזית שבפסיקת הפיצויים היא, כאמור, הטבת נזקי התובע. לפיכך ייתן בית - המשפט משקל נכבד בפסיקת הפיצוי לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפירסום. העוולה של פירסום לשון הרע מתגבשת במעשי הפירסום. אולם לצורך הערכת הפיצוי בוחן בית המשפט לא רק את הפירסום ואת נזקיו הישירים, אלא גם את הדרך שבה נהגו הצדדים לאחר עשיית הפירסום, ואפילו את התנהגותם במהלך הדיונים המשפטיים. שכן, להתנהגותם לאחר עשיית הפירסום עשויה להיות השלכה על הגדלת הנזק או הקטנתו. כמו כן, ישקול בית המשפט את התנהגות התובע לפני הפירסום ולאחריו. לנסיבות אלו תיהיה השלכה על גובה הפיצוי גם אם לא תהיה להן זיקה לפגיעה בנפגע, והן יכולות להצדיק את הגדלת הפיצוי או את הקטנתו. בתי המשפט מנסים להעזר בשיקולים השונים כדי לקבוע את סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע, אולם אין ברשותם נוסחה מדויקת המאפשרת את תרגום השיקולים הרלבנטיים לסכום כספי. ההכרעה בעניין זה נעשית בדרך של אומדן. בתי-המשפט בישראל פיתחו לעצמם קנה מידה עצמאי לקביעת גובה הפיצויים. הדעה המקובלת היא, שבתי המשפט בישראל אינם פוסקים לתובעים בתביעות דיבה סכומים גבוהים במיוחד. עם זאת בית המשפט העליון דחה את הטענה, כאילו קיימת "נורמה" של פסיקת פיצויים נמוכים וקבע, כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולפסוק בכל מקרה פיצוי "הולם". בסעיף 19 לחוק ובפסיקה נקבעו נסיבות שונות שיש בהן כדי להקל על הנתבע בפסיקת הפיצויים. לאחר שעיינתי בסיכומי טענות הצדדים, במסמכים שהוגשו, וכפי העולה מפרוטוקולי הדיונים, ובשאר החומר המצוי בתיק בית המשפט אני קובע כי פיצוי "הולם" בנסיבות המקרה הוא 5,000 ₪. סוף דבר התוצאה היא כי אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בסך 5,000 ₪. בנוסף, תשא הנתבעת כלפי התובעת בהוצאות משפט בסך 2,718 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה