ארנונה מוטלת על ידי הרשות המקומית על מחזיקי נכסי מקרקעין בתחומה של הרשות בכדי לממן את פעילות הרשות. החיוב לשאת במיסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במיסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. קביעת המבחנים לפיהם יש לדרג את הארנונה הכללית מסורה לרשות המקומית, שסמכותה לעניין זה רחבה, ובית המשפט נוקט זהירות בבואו להתערב בהחלטתה לענין זה. בפסיקה הובהר כי בבסיס החיוב בארנונה מונח השימוש הנעשה בנכס - המתבטא בפעולה חיצונית המעידה על ניצול לצורך מסוים - וכי השימושים השונים מצדיקים סיווג נפרד של חלקי הנכס. בפסק הדין להלן נטען כי הקרקע הנדונה אינה "קרקע תפוסה" כהגדרתה בצו הארנונה, משום שאין המדובר בקרקע שמשתמשים ומחזיקים בה "שלא ביחד עם הבניין". לשיטת המערערת השימוש בחצר לפריקה וטעינה הוא שימוש ביחד עם הבנין, וטפל לשימוש בבנין. להלן פסק דין בנושא ארנונה לפי השימוש בנכס בפועל: פסק - דין המחלוקת 1. לפני ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המועצה האזורית שומרון (להלן - הועדה). 2. המערערת היא חברה פרטית רשומה בישראל העוסקת בייצור ושיווק רהיטים (להלן - החברה), וערעורה עוסק בחיובה בארנונה בגין שטח מגודר שמסביב למבנה תעשיה הנמצא באזור התעשייה ברקן, חלקה 39 באזור 92 שבו נמצא מפעלה. לשיטת המערערת היה על הועדה לפטור את השטח מארנונה. סך השטח בהחזקת המערערת הינו אליבא דמשיב 4090 מ"ר ולדברי המערערת הינו 3967 מ"ר , מתוכם השטח נשוא המחלוקת הוא החצר המגודרת מסביב למבנה, ששיטחה לדברי המשיב 2159 מ"ר ולדברי המערערת 1867 מ"ר (להלן: "החצר"). הוגש גם ערעור שכנגד ע"י מנהל הארנונה של המועצה האזורית שומרון (להלן - המשיב), שבו נטען כי היה על הועדה לחייב את המערערת בארנונה לגבי כל החצר בתעריף של "קרקע תפוסה". 3. ועדת הערר חייבה את המערערת בארנונה, תוך פיצול החצר לתחומים שונים, לגבי חלק מהחצר קבעה כי יש לחייב בארנונה על בסיס הסיווג של "קרקע תפוסה", ולגבי חלק אחר פטרה מארנונה. הועדה קבעה: "השטח האחורי המשמש לצורכי פריקה והשטח הצמוד לאחת הדפנות בו מצויה הרמפה יחוייב כקרקע תפוסה, הואיל ושטח זה אינו אדמה חקלאית ואף לא ניתן לדעתנו להגדיר אותו כשטח שמשתמשים בו ומחזיקים בו ביחד עם המבנה, הואיל והשימוש בשטח זה מתבטא בפעולות חיצוניות המעידות על ניצולו של השטח, השימוש בשטח נספח לשטח העיקרי, שכן שטח זה משמש לטענת העוררת למטרות פריקה וטעינה המהווים שימוש לכל דבר ועניין (במיוחד לאור בג"ץ 764/88 וה"פ (חיפה) 786/95). השטח הבלתי סלול בו מונחים הצינורות והשטח הצמוד לדופן השניה המשמש לדרך יש לפטור לדעתנו מארנונה היות ולא הוכח שימוש בשטח, בנוסף לחזקה בו, ועל כן אין לראות בקרקע כ - "קרקע תפוסה" ויש לדעתנו להסכים עם מסקנת העוררת כי שטח זה עיקר שימוש הוא עם הבניין ולפטור שטח זה מארנונה". 4. המערערת מלינה על אותם החלקים בהחלטת הועדה הקובעים חיוב בארנונה כ"קרקע תפוסה". לשיטת המערערת כל שטח החצר פטור מארנונה, משום שאינו "קרקע תפוסה" כהגדרתה בסעיף א.3 (ד) לצו הארנונה 2002 של המועצה האזורית שומרון (להלן: צו הארנונה) והוא גם כלול בחריג ל"אדמת בניין" כהגדרתה בסעיף א.3 (ה) לצו הארנונה. נימוקי המערערת הם: א. הקרקע הנדונה אינה "קרקע תפוסה" כהגדרתה בצו הארנונה, משום שאין המדובר בקרקע שמשתמשים ומחזיקים בה "שלא ביחד עם הבניין". לשיטת המערערת השימוש בחצר לפריקה וטעינה הוא שימוש ביחד עם הבנין, וטפל לשימוש בבנין. ב. כל שטח החצר שבחזקת המערערת אינו נופל בגדר "אדמת בניין" לפי צו הארנונה, מאחר שהמועצה לא קבעה, כפי שהיא מוסמכת לעשות, מגבלת שטח כלשהי מתוך החצר שעליו תוטל ארנונה כ"בניין" (לנושא הקביעה אתייחס ביתר פירוט להלן), ומכאן שכל שטח החצר מוחרג מהגדרת "אדמת בניין" והוא פטור מארנונה. שתי טענות אלו משלימה המערערת בטענה שצו הארנונה לא קובע תעריף ארנונה ל"בנין" אף כי המועצה מוסמכת להטיל ארנונה כזו. מכאן מגיעה המערערת למסקנה שהחלקים המוחזקים "יחד עם הבניין" פטורים מארנונה. 5. המשיב מקבל את החלטת הועדה לעניין התחומים אשר לגביהם אימצה הועדה את עמדתו וחייבה בארנונה לפי סיווג של "קרקע תפוסה". אולם, טוען הוא כי שגתה הועדה בפוטרה את החברה מארנונה בתחומים האחרים. לטענתו, די בשימושים הנעשים בתחומים אלה כדי להוות שימוש בקרקע. גם המשיב נשען על העובדה שהמועצה לא קבעה את גודל השטח הראוי להיחשב כחלק מהבניין, אך טוען כי הלכה היא שטעם זה בלבד די בו כדי למנוע ראיית השטחים הנדונים כ"שטח שעיקר שימושו עם המבנה" ולהביא לסווגם כ"קרקע תפוסה". לעניין זה מפנה המשיב, בין השאר, לע"ש 5454/99 כ.א.ן פארק המים קריות בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, וכן לע"ש 2744/96, פז חברת הנפט בע"מ נ' מנהל הארנונה גבעתיים. לשיטת המשיב, השטחים אשר אותם פטרה הועדה אינם בבחינת קרקע "טפלה" למבנה. דיון 6. מהפסיקה והספרות המשפטית לענין חיוב בארנונה עולים לענייננו השיקולים הבאים: ארנונה מוטלת על ידי הרשות המקומית על מחזיקי נכסי מקרקעין בתחומה של הרשות בכדי לממן את פעילות הרשות. החיוב לשאת במיסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במיסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. קביעת המבחנים לפיהם יש לדרג את הארנונה הכללית מסורה לרשות המקומית, שסמכותה לעניין זה רחבה, ובית המשפט נוקט זהירות בבואו להתערב בהחלטתה לענין זה, ראו: בג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793 עמ' 803-804. לחשיבות תשלום הארנונה ולתפקידה של הרשות המקומית בקביעתה ראו בג"ץ 6741/99 ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 253 (2) 2001. בפסיקה הובהר כי בבסיס החיוב בארנונה מונח השימוש הנעשה בנכס - המתבטא בפעולה חיצונית המעידה על ניצול לצורך מסוים - וכי השימושים השונים מצדיקים סיווג נפרד של חלקי הנכס. ראו בג"צ 129/84 פרופילי חן נ' המועצה המקומית יבנה, פ"ד ל"ח(4) 413. כך בבג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים הנ"ל, נאמר בעמ' 816: "אולם ריכוז המשרדים במבנה אחד דווקא אינו תנאי הכרחי, שכן השימוש שנעשה בנכס פלוני, אפילו הוא חלק ממיתקן רב תכליתי, הוא הקובע", וכן: "התכלית של המיתקנים והשימוש שנעשה בהם על-ידי העותרת מסווגים אותם ומשבצים אותם במסגרת המתאימה....". בפסיקה אף נבחנה, בין השאר, השאלה מתי ניתן לומר כי ביחידות שטח סמוכות נעשה שימוש שונה המצדיק סיווג נפרד, ולעניין זה נעשה שימוש במספר מבחנים, וביניהם מבחן הזיקה בין היחידות. ראו ע"א 7975/98, אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עירית ראשון, תק-על 2003(1), 1478, עמ' 1481. עוד עולה מהפסיקה כי, משהוכח שימוש, דורש פטור מתשלום ארנונה הוראת חוק ברורה, ראו בג"צ 6741/99 ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 253, ע"מ 259. 7. בבג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא הנ"ל, נדון חיובה בארנונה של חברה בעלת מפעל אשר החזיקה בשטח מגודר ושמור, שכלל גם שטחים המשמשים ככבישים סלולים, רחובות, ודרכי כורכר. הכניסה לרחובות הותרה לציבור לא מבוטל אך מבוקר, דהיינו, לא לציבור הרחב כולו. בית המשפט העליון פסק שניתן לכלול שטחים אלו בגדרה של "דרך ציבורית" הפטורה מתשלום ארנונה, אף שהמעבר בה מבוקר. בע"א 9368/96, מליסרון בע"מ נ' עירית קרית אתא, תק-על 137 (4)99. דנה כב' השופטת דורנר בהרחבה בסוגיה האם יש מקום לחייב בארנונה חברה שהיא הבעלים והמחזיקה של קניון, בגין אזורי החניה, המעברים והגינון. ביהמ"ש העליון ציין כי ההצדקה להטלת החיוב העקרוני לשלם ארנונה נעוצה בהנאה שמפיקים הנישומים משירותי הרשות המקומית. כך למשל הפטור מארנונה הניתן ל"רחוב", מבטא את ההשקפה שכאשר הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס הוא ציבור בלתי מסוים של פרטים, ראוי הוא כי ציבור זה הוא שישא בעלות השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. ע"פ מליסרון שיקול נוסף שיש לקחתו בחשבון, הוא השיקול של יעילות הגבייה, לפיו אין להפעיל דרך ביניים של חלוקת הנטל בין הנהנה מן הנכס לבין הציבור לפי מידת השימוש של כל אחד מהגורמים. כאשר עיקר ההנאה מופקת ע"י עושה שימוש בנכס - יפול הנטל עליו. 8. אעבור ליישום ההלכות האמורות על ענייננו, בהתייחס להוראת החיקוק הרלבנטיות. בס' א.3 לצו הארנונה מופיעות ההגדרות הבאות: (ד) "קרקע תפוסה" - כל קרקע שאינה אדמה חקלאית ומשתמשים בה ומחזיקים בה שלא ביחד עם בניין. (ה) "אדמת בניין" - כל שטח בתחום המועצה שאינה בניין ולא שטח קרקע שעיקר שימושו הוא עם הבניין בחצר או בגינה או בכל צורה אחרת ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה. התעריף שנקבע בצו הארנונה לקרקע תפוסה הוא 5.2 למ"ר לשנה, ולאדמת בניין - 5.01 למ"ר לשנה. פירושו של סעיף א.3 (ד) לצו הארנונה ע"פ פשוטו הוא שעל מנת שקרקע תיחשב כ"קרקע תפוסה" צריכים להתקיים בה שלושה תנאים מצטברים: קרקע שאין משתמשים בה עם הבניין, הקרקע אינה אדמה חקלאית, הקרקע תפוסה בפועל. פירושו של סעיף א.3 (ה) לצו הארנונה ע"פ פשוטו הוא שכל שטח בתחום המועצה שאינו בניין ושאינו אדמה חקלאית וקרקע תפוסה ושאינו שטח קרקע שעיקר שימושו הוא עם הבניין בחצר ובגינה ייחשב "אדמת בניין". לשון אחר, מדובר בהגדרה שיורית. 9. שני הצדדים נזקקים בטיעונם להגדרת "בנין" השאובה מתקנון המועצה המקומית (יהודה ושומרון) תשמ"א 1981 ומסכימים לתחולתה בענייננו. הגדרת "בנין" אינה מצויה בצו הארנונה הרלבנטי. הגדרת התקנון חלה בעניננו מכח כללי הרשויות המקומיות (ארנונה כללית לשנת 2000) (יהודה ושומרון) התש"ס 1999. באותה הגדרה נאמר כי "בנין" הינו "כל דירה וכל מבנה או חלק מהם בתחום מועצה מקומית לרבות שטח קרקע שעיקר שימושו הוא עם הדירה או המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה." הגדרה דומה מצויה בסעיף 269 לפקודת העיריות וגם הימנה עולה לכאורה כי כדי ששטח שבקרבת הבנין יחשב "בנין" נחוצה קביעת הרשות המקומית לענין הקף השטח המצטרף לבנין (להלן:שטח נספח לבנין). אין מחלוקת שקביעה כזו לא נעשתה לעניין צו הארנונה ע"י המועצה המקומית. כפי שניתן לראות מהציטוט שהובא לעיל, הגדרות "אדמה תפוסה" ו"אדמת בנין" מחריגות, כל אחת מהן, שטח שהינו בעל זיקה מיוחדת לבנין. הגדרת "קרקע תפוסה" מדברת על שטח שמחזקים בו "שלא ביחד עם בניין" והגדרת "אדמת בנין" מוציאה שטח "שעיקר שימושו הוא הבניין". לשיטתי, בשל ההיזקקות למונח בנין והקשור בו בהגדרות צו הארנונה שצויינו, מתבקשת המסקנה כי הגדרת "בנין" המצויה בתקנון משליכה על פירושן, ואם כך, בענייננו, בהיעדר קביעת שטח נספח לבנין לא ניתן לדבר על שטח כזה לענין הגדרת אדמה תפוסה ואדמת בנין. זו הגישה שאומצה בע"ש 144/9, 143 רשת הריבוע הכחול נ' עירית ראשל"צ בה הגיע כב' השופט הומינר למסקנה כי לביטוי "עם הבנין" יש משמעות משפטית ולא עובדתית באומרו כי את התנאי "לא ביחד עם בניין" אין לבחון על פי המצב העובדתי - דהיינו לא על פי השימושים בפועל - אלא על פי המצב המשפטי, ולכן את הסיפא להגדרת קרקע תפוסה יש לקרא כאומרת "קרקע שמחזיקים ומשתמשים בה ושאינה נופלת בגדר הגדרת בנין". למסקנה דומה הגיע כב' השופט הומינר בע"ש 1275/90 קרפרי חולון בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית חולון. פרוש זה מקובל עלי כפרוש המתחייב מהצורך להשיג קוהרנטיות בין הוראות החיקוק הרלבנטי ומהמקובל לגבי האופן שבו מתפרשים מושגים זהים הנמצאים באותו דבר חקיקה או בסביבתו הנורמטיבית. 10. השאלה העומדת לדיון היא האם במצב דברים זה, שבו המועצה לא קבעה מהו השטח הנספח לבניין, כל שטח החצר פטור מארנונה כטענת המערערת או שכל שטח החצר חייב בארנונה כ"אדמה תפוסה" כטענת המשיב. על פי גישתי, הנתמכת ע"י גישת השופט הומינר ברשת הריבוע הכחול וע"י פסקי דין נוספים שנקטו גישה דומה, מתבקשת המסקנה שיש לקבל בהקשר זה את גישת המשיב. לעניין זה, מקובלת עלי ההנמקה שהובאה בע"ש 5454/99 כ.א.ן. פארק המים קריות ע"י כב' השופט ביין, שהחזיק בדעה דומה, והסביר את הגיונה בכך שתעריף הארנונה לבנין והקשור אליו גבוה יותר, ועל כן רק קביעה מפורשת של הרשות יכולה לגרום להטלתו: "לשון אחרת, בניגוד להנחת המערערת, אין ההגדרה של קרקע תפוסה באה לפטור את אותו חלק מהקרקע שהוא טפל לבנין מארנונה מכל וכל, אלא להיפך, לקבוע לה שיעור ארנונה גבוה יותר כמקובל לגבי בנין.... מכאן נובע, שכל קרקע שנעשה בה שימוש היא קרקע תפוסה למעט קרקע חקלאית ואילו קרקע הטפלה לבנין נחשבת לבנין בתנאי שהעיריה בצו המיסים קבעה את השטח הראוי להחשב כחלק מהבנין. אם העיריה לא קבעה כזאת, הרי כל הקרקע, גם זו שעושים בה שימוש עם הבנין, היא בגדר קרקע תפוסה. ... המשיבה באה לקראת הנישום בכך שלא ניצלה את האפשרות לקבוע את שטחי הקרקע היכולים להחשב כחלק מהבנין. התוצאה מכך שהיא אינה יכולה לחייב שטחים אלה כבנין (רוסטוביץ, ארנונה עירונית מהד' רביעית ע' 89) ומכאן, שגם חלק זה של הקרקע יסווג כקרקע בלבד. ואכן, העיריה פעלה כאמור וסיווגה גם קרקעות אלה כקרקע שלה תעריף נמוך יותר מזה של בנין. לפיכך, אין צורך במקרה זה לקבוע אם טפל השימוש בקרקע לבנינים, אם לאו". 11. נחזור לצו הארנונה בו מדובר. כאמור לא מופיע בו המונח "בנין", ואולם נקבעו בו תעריפים למבנים למיניהם שהם גבוהים באופן משמעותי בהשוואה לאלו של "אדמה תפוסה" ו"אדמת בניין". כך למבנה תעשיה בתחום הישוב - הוא המבינה הרלבנטי לענייננו - התעריף למ"ר הוא 23.62 ש"ח. אוסיף כי, העובדה שלא נקבע בצו הארנונה תעריף ל"בנין" אינה משמעותית מאחר שנקבעו תעריפים למבנים שהם זהים לו במהות, ובכלל זה למבנה תעשיה שהחצר מקיפה אותו. הדעת נותנת שאם שטח מסוים צריך להראות כנספח לבנין או למבנה, תעריף חיובו בארנונה צריך להיות דומה לזה של בנין או מבנה, וכאשר תעריפי הארנונה לבנין או למבנים גבוהים יותר סביר שרק קביעה מפורשת של הרשות המקומית בעניין השטח הנספח תחיל תעריפים גבוהים אלו על השטח הנספח. במובן זה, הפירוש שלפיו אי-קביעת השטח הנספח מרוקנת את משמעות הביטויים העוסקים בזיקה לבנין בהגדרות קרקע תפוסה ואדמת בנין, מטיב עם החייב בארנונה ומתיישב עם ערך היסוד של ההגנה על זכות הקנין. טענתה של המערערת לפיה במצב דברים כזה כל השטח פטור מארנונה מעוררת קשיים שלא ניתן לישבם: מדוע חרף קיומו של שימוש בקרקע - ולו שימוש המשרת את הבניין - יהיה פטור השטח מארנונה, אף כי היסוד המקובל לחיוב בארנונה הוא השימוש. המערערת גם לא הבהירה מדוע קרקע שהיא טפלה לבנין או קשורה אליו בזיקה מיוחדת צריכה להיות פטורה כליל מארנונה. אוסיף כי, אם טעיתי בזיהוי המונחים "בנין" ו"מבנה", עדיין, בשל שיקול אחרון זה, אין בידי לקבל את עמדתה של המערערת. 12. יתר על כן, גישת המערערת מובילה להעמדת שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כסיווג העומד בפני עצמו, הפטור לחלוטין מארנונה. נראה כי אין מקום להכיר בסוג נכס כזה שאינו נכנס לגדר סוגי הנכסים המוכרים בתחום זה שהם: בנין, אדמה חקלאית, קרקע חקלאית, קרקע תפוסה ואדמת בניין, ראו ע"א 220/59 נכס ברחוב גרוזנברג 8 בע"מ נ' ועדת השומה ליד עירית ת"א, פ"ד יג' 1607. 13. מהאמור לעיל עולות לענייננו המסקנות הבאות: א. בשים לב למטרות הטלת הארנונה כפי שצויינו לעיל ובהינתן קיום שימושים לקרקע שבה מדובר - כפי שקבעה הועדה, ולאור הלכות דיני הארנונה שפורטו לעיל - דין טענת המערערת לפיה פטורה היא מארנונה בגין כלל החצר להידחות. ב. בחלק הקרקע שבו לא הוכח שימוש בקרקע ומדובר בהחזקה בלבד - אין מקום להתערב בהחלטת הועדה לעניין הפטור מארנונה. ויש לדחות את טענות המשיב לעניין זה. יוטעם כי בכלל זה אין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הועדה לעניין מהות השימוש שנעשה. הכללים המשפטיים שפורטו לעיל מלמדים שסבירה החלטת הועדה גם בפטרה מארנונה את אזור כביש הגישה, גם אם ניתן להניח שעוברים בו לקוחות החברה ועובדיה, לאור הכללת כביש גישה פנימי בגדר דרך ציבורית, ראו בג"צ 764/88 הנ"ל. ג. אשר ליתרת השטח, אשר לגביו לא יצאה קביעת שטח נספח לבנין ע"י הרשות המקומית - צדקה הועדה בקבעה כי השומה תהיה כקרקע תפוסה. אין מחלוקת כי אין מדובר בקרקע חקלאית, והשטח - בחלקים שנעשה בהם שימוש - נכנס לגדר ההגדרה של קרקע תפוסה. ד. מאחר שהגדרת - "אדמת בנין" היא הגדרה שיורית ומאחר שיתרת הקרקע נלכדת כ"אדמה תפוסה" (למעט החלק שאין בו שימוש) אין לשום חלק מהחצר כאדמת בניין. לאור האמור, שני הערעורים ידחו. אין צו להוצאות. שימוש בדירהשימוש בנכסארנונה