השאלה העיקרית שבמחלוקת נוגעת לתשלום התמורה בעסקת המכר. להלן פסק דין בנושא ביטול הסכם מכר בשל אי תשלום תמורה: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) מיום 22.2.05 בת"א 2148/00, בו נדחתה תביעת המערערים לביטול הסכם מכר של דירה. ביום 1.1.07 הורינו על השבת התיק לבית המשפט המחוזי להכרעה בבקשה להוספת ראיות (בש"א 4722/07). ביום 12.7.07 קבע בית המשפט המחוזי כי אין בראיות הנוספות כדי לשנות מתוצאת פסק הדין, וגם כלפי החלטה זו מופנה הערעור. רקע ב. המערערים ביקשו למכור דירה בשכונת בית חנינא שבירושלים, באמצעות מיופה כוחם, אברהים מוחמד עיסא אבו דאלו (להלן אברהים), אחיה של המערערת. ביום 31.1.99 נחתם הסכם מכר, עליו חתומים המשיב, כקונה, ועיסא מוחמד אבו דאלו (להלן עיסא), אחיו של אברהים, כמוכר. ההסכם נערך על ידי מוחמד דיאב אלאלגאוי (להלן אלאלגאוי). ג. לפי ההסכם, תימכר הדירה למשיב תמורת 73,000 דולר: 5,000 ש"ח ישולמו כעירבון במעמד חתימת ההסכם, 40,000 דולר כעבור שבוע, והיתרה תוך חודש וחצי. במעמד חתימת ההסכם המציא המשיב שיק על סך 5,000 ש"ח, שמועד פרעונו השלושים בפברואר (1999), תאריך שכידוע אינו קיים בלוח השנה, כל שנה שהיא. ד. ביום 2.2.99 חתם אברהים, בפני הנוטריון עבדאללה עודה, על יפוי כוח בלתי חוזר, להעברת הזכויות בדירה על שם המשיב. במסמך זה נכתב כי אברהים קיבל מידי המשיב את מלוא התמורה. החזקה בדירה עברה לידי המשיב. פסק הדין קמא ה. ביום 13.3.00 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט קמא, בה נתבקשה הצהרה, לפיה הסכם המכר ויפוי הכוח "בטלים ומבוטלים". זאת, מכיוון שהתמורה לא הועברה, ואף השיק שניתן במועד החתימה לא נפדה, הואיל ומועד פרעונו בתאריך שאינו קיים. מטעם המשיב נטען, כי מלוא התמורה בעד הדירה שולמה בטרם חתימתו של יפוי הכוח, וזאת דקות אחדות לפני שנכנסו למשרד הנוטריון (תוך פירוט הכספים). ו. ביום 5.7.00 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, ובוטל כעבור זמן. אחר הוגש כתב הגנה, אולם המשיב לא הופיע לישיבת הוכחות ביום 21.10.03, ועל סמך ראיות התביעה ניתן באותו יום פסק דין לטובת המערערים; גם פסק דין זה בוטל, ביום 6.7.04. לבסוף נוהלו הוכחות ונערכו סיכומים, בסוף שנת 2004. ז. בית המשפט קמא דחה את התביעה. נקבע, כי בפי הצדדים שתי גירסאות נוגדות לחלוטין, "זה אומר 'שילמתי', וזה אומר 'לא קיבלתי'" (עמ' 7 לפסק הדין), וכי בשתי הגירסאות בקיעים - אותם מנה בית המשפט - שאינם מאפשרים לתת בהן אמון. יצוין, כי לעניין השיק המתוארך 30.2.99, ציין בית המשפט כי אם לא קיבל אברהים את התמורה יכול היה להפקיד את השיק, שכן כל בנק היה מכבדו אילו הופקד מ-1.3.99. לפיכך, נשען בית המשפט בדחיית התביעה על יפוי הכוח, כמסמך בכתב שאין לסתרו בעדות בעל פה, וכן על נטל ההוכחה, שעל פי קביעתו לא הורם. לעניין המערערים, מלבד נושא השיק, ציין בית המשפט בתמיהה מדוע איפשרו למשיב לתפוס חזקה בדירה ומדוע המתינו תקופה ארוכה עד להגשת התביעה, ומדוע חתם אברהים על יפוי כוח בלתי חוזר; ולעניין המשיב, מדוע צריך היה לשלם את התמורה בטרם נכנסו לנוטריון במקום תשלום במשרד הנוטריון ובנוכחות צד ג', וכן תמיהות נוספות. הוספת ראיות ח. ערעור הוגש ביום 15.9.05. במסגרתו, ביקשו המערערים לצרף שתי ראיות חדשות: האחת, מסמך המורה כי אלאלגאוי, אשר הצדדים ראוהו כעורך דין, ואשר העיד בבית המשפט קמא על חלקו בעריכת ההסכם, אינו עורך דין לאמיתו של דבר; השניה, פסק הדין בת"א (מחוזי י-ם) 6342/04 אבו עוון נ' שורטי (לא פורסם, 19.12.05), מפי השופט זילברטל, אשר בו היה אחיו של המשיב, עבד אלנאסר תאופיק שורטי (להלן נאסר), הנתבע. בפרשה זו טענה התובעת כי נאסר ניצל את חולשתה כדי להביא לחתימתה על מסמך שכותרתו "יפוי כוח בלתי חוזר". המערערים ביקשו לראות בפסק הדין "עדות שיטה" לדרך התנהלותם של המשיב ובני משפחתו. ט. ביום 1.1.07 החלטנו (בהרכב המשנה לנשיאה ריבלין, השופטת ברלינר והח"מ) כי בית המשפט המחוזי יקבל את הראיות הנוגעות לאלאלגאוי, ויחליט אם יש מקום לצרף כראיה את פסק הדין בעניינו של נאסר; אחר יקבע אם יש מקום, נוכח הראיות החדשות, לשנות מתוצאות פסק הדין. נקבע כי עם מתן ההחלטה, יהיו הצדדים רשאים לפנות לבית משפט זה בבקשה לקיים את המשך הדיון בערעור. י. בהחלטה מיום 12.7.07 מצא בית המשפט המחוזי כי אלאלגאוי אינו עורך דין בישראל, אלא בעל "רשיון גדתי" מטעם הרשות הפלסטינית. נקבע, כי אין למסקנה זו השלכה לעניין התוצאה, שכן עדותו של אלאלגאוי באשר לעסקה בין הצדדים, עודנה מהימנה על בית המשפט, וממילא אינה נוגעת לעניין שבמהות השנוי במחלוקת. כן קיבל בית המשפט כראיה את פסק הדין בעניינו של נאסר, אולם מצא שאין בו כדי להוות "עדות שיטה" ביחס למשיב. נוכח האמור, נקבע כי אין לשנות מן הממצאים או מן המסקנות שבפסק הדין המקורי. ביום 24.10.07 ביקשו המערערים לחדש את הדיון בערעור. הטענות בערעור י"א. בערעור נטען, בין השאר, כי הסכם המכר בין הצדדים, מיום 31.1.99, בטל, כיוון שנחתם על ידי עיסא - אשר לא היה מיופה כוחם של המערערים; וכי המשיב אף ביטל את ההסכם, מסיבה זו עצמה. כן נטען, כי יפוי הכוח שנחתם אינו הסכם מכר, וכי לא חל עליו סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, לעניין סתירת מסמך בכתב; או לחלופין, כי המערערים עמדו בתנאים שקובע אותו הסעיף לסתירת מסמך בכתב. י"ב. עוד נטען, כי משהודה המשיב בקיומו של ההסכם, הנטל להוכחת תשלום התמורה מוטל עליו, וכי לא עמד בנטל זה - למצער, באשר לחלק מסכום העסקה, אשר אי-תשלומו מהוה הפרה יסודית של החוזה. כן נטען, כי יפוי הכוח נחתם בעקבות טעות ו/או הטעיה של אברהים. י"ג. בעקבות החלטת בית המשפט קמא בעניין הוספת הראיות, נטען כי הראיות החדשות, הן בדבר הסמכתו של אלאלגאוי והן בדבר פסק הדין בעניינו של נאסר, מביאות למסקנה כי היה על בית המשפט קמא לקבל את התביעה. י"ד. מטעם המשיב נטען, בין השאר, כי אברהים אישר בדיעבד את הסכם המכר שנחתם על ידי עיסא, וכי גם המשיב לא התכוון "לבטל" את ההסכם במובן המשפטי. נטען כי יפוי הכוח הוא מסמך בכתב, אשר אין לסתרו בעדות בעל פה. עוד נטען כי לא הונח יסוד לטענת טעות או הטעיה. דיון והכרעה ט"ו. נראה כי עלינו לדחות את הערעור. פסק דינו של בית המשפט קמא מקובל עלי, על נימוקיו. אפרט בקצרה. תוקפו של ההסכם ט"ז. הטענה בדבר בטלותו של ההסכם, מן הטעם שנעשה בידי עיסא ולא בידי אברהים, לא נטענה בכתב התביעה, או בסיכומים בפני בית המשפט קמא, אף שעלתה במשתמע בדיונים לפניו. טענה זו, עם כל חריפותה, אין להלמה. ברי, כי עיסא פעל במקרה זה כשלוחו של אברהים, אשר היה בעצמו שלוחם של המערערים. אף שהכלל הוא כי "אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו" (סעיף 16 רישא לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 - להלן חוק השליחות), החריג הוא "אם הורשה לכך במפורש או מכללא" (הסיפא לסעיף הנ"ל); וההרשאה שניתנה לאברהים מידי המערערים, המוסדרת במסמך יפוי הכוח מע/1, כוללת כפי הנראה גם הרשאה מפורשת לעשות שלוח לשליחותו (סעיפים 21, 28 למסמך). י"ז. מכל מקום, אושררה העסקה בדיעבד, הן על ידי המשיב והן על ידי אברהים. כפי שהעיד המשיב: "לאחר שנודע לי שעיסא אין לו כלום בדירה הזאת והכל שייך לאברהים, מיד ביטלתי את ההסכם. לאחר מכן ביקשתי ממר עיסא... שיביא את אחיו אברהים לנוטריון, נעשה יפוי כוח בלתי חוזר אצל נוטריון... הלכנו אני ואברהים לנוטריון עשינו את היפוי כוח בלתי חוזר והכל בסדר" (עמ' 26 לפרוטוקול 24.11.04 - להלן פרוטוקול 2004). מדברים אלה עולה כי אפילו נקבל את טענת המשיב, לפיה העסקה "בוטלה", אומצו תנאיה מחדש במועד חתימתו של יפוי הכוח (בדרך אגב נזכיר, כי יפוי כוח יכול, בנסיבות המתאימות, אף לקיים את דרישת הכתב הנוגעת להתחייבות לעשות עסקה במקרקעין (ע"א 3205/00 נאטור נ' יאסין, פ"ד נה(4) 145, 150; ולאחרונה ע"א 4836/06 עזבון חמוד נ' חרב, פסקה כ"ט (לא פורסם, 13.7.08)). נמצא, אם כן, כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר תקף. תשלום התמורה - גירסאות הצדדים י"ח. השאלה העיקרית שבמחלוקת נוגעת, איפוא, לתשלום התמורה. בצדק ציין בית המשפט, כי בשאלה זו קיימים "בקיעים" בגירסאותיהם של שני הצדדים. נסקור בקצרה מקצת התמיהות שמעוררות הגירסאות הללו - רובן ככולן תמיהות שנמנו על ידי בית המשפט קמא. איני רואה מקום לדוש בעניין השיק שמועד פרעונו היה 30.2.99, וזאת בעקבות דברי בית המשפט קמא, וגם כיוון שנושא התאריך לא הועלה כבעיה בגדרי הערעור. י"ט. אשר לגירסת המערערים, לא הוברר כיצד נמסרה החזקה בדירה לידי המשיב, אף שלא שילם כל תמורה. נטען לפרקים, כי המשיב נטל את המפתח מן הדייר שהתגורר בדירה לפניו (למשל עמ' 16, 18, 19 לפרוטוקול 2004); ואולם, בדיון בשנת 2003, סיפר אברהים, במענה לשאלה "למה נתתם להם מפתח?", כי "הייתי תמים והאמנתי להם" (עמ' 5 לפרוטוקול 21.10.03 - להלן פרוטוקול 2003, והשוו לעמ' 24 לפרוטוקול 2004). כ. כמו כן, לא מחוור מדוע המתינו המערערים כשנה לאחר שנכרת ההסכם, טרם נקטו בהליכים כנגד המשיב. גם בעניין זה נמסרו על ידי המערערים גרסאות סותרות: נטען כי בתחילה ניסו המערערים לפתור את הסכסוך באמצעות מתווכים (עמ' 26 לפרוטוקול 2004, וכן בהרחבה בכתב הערעור). ואולם, בדיון בשנת 2003 נשאל אברהים, "ניסיתם לפנות אליהם באמצעות אנשים אחרים שיאיצו בהם לשלם?", והשיב בשלילה (עמ' 4 לפרוטוקול 2003). כ"א. תמיהה נוספת, ביחס לגירסת המערערים, היא העובדה כי בכתב התביעה שהגישו, לא נזכר שביפוי הכוח הצהיר אברהים כי קיבל לידיו את מלוא התמורה בעד הדירה; מסמך זה - יפוי הכוח - אף לא תורגם לעברית, הגם שחוזה המכר תורגם, ונושא זה לא עלה בדיון בשנת 2003. אמנם כבר נפסק, על סמך מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית (סימן 82 לדבר המלך במועצה), כי בעל דין רשאי להגיש לבית המשפט מסמכים בערבית, מבלי לתרגמם (ת"א (מחוזי נצ') 5685/95 סלים נ' עזבון אלג'ני (לא פורסם, 29.9.04)); ואולם, התנהלות המערערים בעניין זה - בחשיפת מקצת המסמכים והסתרת אחרים, שאינם נוחים לטענותיהם - אומרת לכאורה דרשני. כ"ב. מן העבר השני, גירסת המשיב באשר למועד ולמקום בהם שולמה התמורה במלואה, אינה אחידה. בעמ' 26 לפרוטוקול 2004: "הלכנו אני ואברהים לנוטריון... לאחר מכן ביחד עם אברהים נפגשנו בבנק, משכנו סכום של 45,000 ש"ח"; בעמ' 27: "ש. אז מתי מסרתם לו את הכסף. ת. אצלי בבית... 5 דקות לפני שנכנסנו למשרדו של הנוטריון"; ובעמ' 32­33: "בבית שלי ספרתי לו את כל הכסף... הוא קיבל את כל הכסף לפני שנכנס לנוטריון... במדרגות של הכניסה לעוה"ד". כ"ג. גם גירסה אחרונה זו, בה דבק המשיב בהמשך, אינה נהירה כל צרכה: מדוע נדרשו הצדדים להיפגש בבית המשיב, עובר לנסיעה לנוטריון, על מנת לספור את הכסף? ומדוע נמסר הכסף "במדרגות", ולא בפני הנוטריון? כ"ד. נוכח כל האמור, מצא בית המשפט אל נכון כי אין לייחס מהימנות לאף אחת מן הגירסאות. כידוע, "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594, השופטת - כתארה אז - ביניש; ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני, פ"ד מב(2) 142, 145). אמנם, הנכונות להתערב בממצאי עובדה גוברת, כאשר הללו נטועים בשיקולי הגיון, ולא בהערכת מהימנות בלתי אמצעית - וכך המצב, בעיקרו של דבר, בענייננו (ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240, 249­250; ולאחרונה ע"א 9974/05 הפטריארכיה הסיריאנית אורתודוכסית נ' הוד קדושתו הפטריארך הארמני של ירושלים ויורשיו, פסקה 23 (לא פורסם, 28.5.08)). ואולם, הניתוח ההגיוני של בית המשפט קמא נערך - בכל הכבוד -כהלכה, ואין מקום לסטות ממסקנותיו. תשלום התמורה - יפוי הכוח כ"ה. במצב דברים זה, שהסתום בו מרובה, נראה כי המפתח להכרעה, המשקולת המטה את הכף, נעוץ ביפוי הכוח הבלתי חוזר, עליו חתם אברהים. ביפוי הכוח נכתב: "אני בזה הסכמתי עם הקונה... על מכירת מלוא הדירה... וזאת בתמורה לסכום מוסכם בנינו ואני קיבלתי מלוא התמורה מידי הקונה לעיל במזומן ומראש ולא נשאר לי שום זכות שמגיע לי מהקונה הנזכר..." (מע/8). כ"ו. סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני קובע כך: "תביעות הנוגעות לכל מיני התחייבויות, הסכמים, שותפות, קבלנות או הלוואה, שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים והעולות על אלף גרוש, צריכות להיות מוכחות במסמך. טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לענינים האמורים, אפילו אם איננה עולה על אלף גרוש, צריכה להיות מוכחת על-ידי מסמך או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנטען" (לנוסח זה, ראו ע"א 62/52 דיין נ' אבוטבול, פ"ד ט 1047, 1050). כעולה מלשון הסעיף, אין הוא מוגבל ל"רשימה סגורה" של סוגי מסמכים או עסקאות, אלא כל מה "שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים" במשמע; יפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויות בדירה בא בודאי בכלל זה, ועל כן חל הסעיף על יפוי הכוח. כ"ז. חרף הנטען בערעור, לא הביאו המערערים ראיה של ממש, במסגרת החלופות הקבועות בסיפא לסעיף 80 (קרי, מסמך, או הודאתו או פנקסו של המשיב), לסתירת האמור ביפוי הכוח. טענתם העיקרית היא כי עקב רצונו לסייע למשיב, חתם אברהים על המסמך, מבלי להתעמק בתכנו, ואף שבניגוד לאמור בו, טרם קיבל תמורה; כן נטען, כי הסעיף הרלבנטי ביפוי הכוח מופיע בו אך משום שהוא נוסח סטנדרטי בטופס ששימש את הצדדים. כ"ח. אין דרכם של בתי משפט לקבל טיעונים ממין זה. באחת הפרשות נקבע כי: "משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. אם נגרוס אחרת ונסטה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם, יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות של אי-יציבות וחוסר ודאות" (ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670 - המשנה לנשיא בן-פורת). ובפרשה אחרת: "המשיבים עשו עסקה וחתמו על חוזה אחרי שתנאיו הוסברו להם בנוסף על עצם קריאתו; הם אינם קטינים ואינם נתונים לאפוטרופסות כלשהי... אם בחרו לחתום על החוזה כמות שהוא אין בידם לבוא לבית-המשפט ולטעון שלא ידעו או לא הבינו על מה הם חותמים" (ע"א 544/78 בניני מ.י. גינדי ופיתוח בע"מ נ' אפללו, פ"ד לג(2) 9, 14, השופט אשר; וכן ראו ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 73). דומה כי משחתם אברהים - בשם המערערים (ואין חולק כי היה נאמן עליהם) - על מסמך, בו אישר את קבלת מלוא התמורה בעד הדירה, לא בנקל יוכלו המערערים לשכנע כי הכספים לא שולמו. ברי, נוכח כל האמור, כי המערערים לא עמדו בנטל זה (בכלל זה, אף טענת הטעות או ההטעיה נטענה ללא ביסוס ראייתי). כ"ט. בסופו של יום, נדחתה התביעה על ידי בית המשפט קמא בשל מיקומו של נטל השכנוע, משסבר בית המשפט כי בהיות כפות המאזניים מעוינות, המוציא מחברו עליו הראיה; ואמנם כבר נפסק בכגון דא, וכך לא אחת, כי "מקום בו כתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות... מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק כנגד הצד שעליו הנטל" (ע"א 78/04 המגן נ' שלום גרשון הובלות (לא פורסם, 5.10.06), השופטת ארבל); ראו גם ע"א 5110/05 מדינת ישראל נ' שטיינברג (לא פורסם, 18.1.07), גם לעניין עמדת המשפט העברי). אך לדידי יש להוסיף לכך את יפוי הכוח, המטה - כך דומה - את הכף. ל. אכן, יפוי הכוח, הכתוב והמפורש, נושא משקל די הצורך כדי להרים את נטל השכנוע, גם אילו השתכנענו - כטענת המערערים - כי נטל זה מוטל לפתחו של המשיב, בעקבות טענת "הודאה והדחה" (ראו ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000; ע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 116, 123­124; ע"א 71/77 י' איזנברג ושות' נ' אילוז, פ"ד לא(2) 502; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91­92 (מהדורה תשיעית, 2007); משה בר-עם "בין נטל השכנוע לטענת 'פרעתי' - הרהורים על ההלכה בעניין טפר" מאזני משפט ה 501 (2006)). על כן, ניתן להותיר טענה זו מצד המערערים בצריך עיון. תוספת הראיות ל"א. כאמור, קבע בית המשפט קמא כי אין בראיות החדשות שהגישו המערערים כדי לשנות ממסקנותיו. דומה שקשה להלום ערעור על קביעה זו. העובדה שאלאלגאוי אינו עורך דין בישראל אינה פוגמת כשלעצמה במהימנותו, מה גם שלשאלה אם עורך ההסכם היה עורך דין אין השפעה על תוקפו. גם פסק הדין של השופט זילברטל בעניינו של נאסר, בו עיינתי, אינו יכול להטות את הכף לענייננו, עם כל סימני השאלה שהוא מעורר ממבט ראשון, הן מכיוון שמדובר באחי המשיב ולא בו עצמו, הן בשל השוני בין אותו מקרה לבין ענייננו, והן מכיוון שאף שם נקבע כי טענת הניצול לא הוכחה. נראה כי בדין קבע בית המשפט אשר קבע. סוף דבר ל"ב. סוף דבר, מה שעינינו רואות הוא כי בין הצדדים נכרת הסכם מכר תקף; הגם שראָיות שניהם לקויות בצורות שונות, וכפות המאזניים "התנדנדו", קיימת בכל זאת ראיה בעלת משקל טבוע - יפוי כוח בכתב - התומכת בגירסת המשיב, לפיה שולמה התמורה הקבועה בהסכם האמור; והמערערים לא הצליחו לקעקע מסקנה זו. על כן, כאמור, נראה כי אין בידינו להיעתר לערעור. המערערים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.חוזהביטול חוזההסכם מכר