הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים ולהוציא חובות שהם בעלי אופי מובהק ואשר מעצם טיבם יתכן ואין זה מן הצדק לשתף את בן הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי, בנסיבות המתאימות, להביא לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני זוג המנהלים משק בית משותף, עדין תיטה הכף לעבר אי הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות, כי החוב האמור הנו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית או, במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה. להלן פסק דין בנושא הלכת השיתוף בחובות: פסק דין א. מהות הבקשה בית המשפט התבקש לבטל את החלק הממוני שבהסכם הגירושין שנחתם בין המשיב 1 למשיבה 2 בהיותו חוזה למראית עין ואת הערת האזהרה שנרשמה מכוחו לטובת המשיבה 2 על זכויותיו של המשיב 1 בדירה שברחוב בלפור 115, בת ים, הידועה כגוש 7140 חלקה 110/26 (להלן: "הדירה"). לחילופין, התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לפיו זכויות המשיבה 2 בדירה כפופות לזכויות המבקשת עפ"י עיקול זמני שהוטל על זכויות המשיב 1 בדירה, שנרשם אצל המשיבה 3 ביום 25.6.96 ואושר כעיקול קבוע ע"י בית המשפט ביום 3.3.04. ב. עובדות רלוונטיות בין המבקשת למשיב 1 התנהלו הליכים משפטיים בת.א 48682/96 בגין תביעה כספית ע"ס של 345,987 ₪. ביום 24.6.96, במסגרת הליכים אלו (המ' 128791/96) הוטל עיקול זמני על זכויות המשיב 1 בדירה (ר' צו העיקול - נספח ג' לבקשה, ואישור רישום העיקול בלשכת רישום המקרקעין בחולון - נספח ה' לבקשה). במועד הטלת העיקול היו המשיב 1 והמשיבה 2 נשואים, והזכויות בדירה היו רשומות על שמם בחלקים שווים. ביום 13.11.96 הורה בית המשפט על ביטול העיקול הזמני בהמ' 128791/96 (ר' נספח ז' לבקשה) ובהתאם להחלטה זו הוסר העיקול הזמני שהוטל על הדירה (ר' צו ביטול העיקול נספח יא' לבקשה). אלא שאז התברר, שביטול העיקול שנקבע בהליך זה הוא בעניינו של הנתבע 2 באותה תביעה - מר X ז"ל, אשר הגיש בקשה לבית המשפט לביטול צו העיקול שניתן נגדו (המשיב 1 בענייננו היה "הנתבע 1" בתביעה שם), והודעת מזכירות בית המשפט לפיה העיקול כנגד המשיב 1 הוסר, בטעות יסודה. למבקשת נשלחה הודעה ממזכירות בית המשפט, בה נאמר כי עקב טעות סופר הוסר העיקול, וכי העיקול נשאר על כנו (ר' מוצג א'). ואולם, היא לא טרחה לבדוק שאכן הרישום הוסדר בלשכת רישום המקרקעין חולון (הנתבעת 3) והטעות תוקנה. מסתבר שהטעות לא תוקנה כך שלמעשה העיקול נמחק מרישומיה של המשיבה 3. ביום 9.7.03 ניתן פס"ד לטובת המבקשת בתביעה הכספית שהתנהלה בינה לבין המשיב 1 (ר' נספח ח' לבקשה). סכום החוב עמד נכון ליום הסיכומים ע"ס של 700,000 ₪ (ר' סעיף 1.2 לסיכומי המבקשת). ביום 3.3.04 אישר בית המשפט את העיקולים הזמניים כנגד המשיב 1 והפך אותם לקבועים (ר' נספח ח' לבקשה). ביום 16.9.03 חתמו המשיב 1 והמשיבה 2 על הסכם גירושין ועל הסכם ממון (נספח יב' לבקשה) אשר אושרו ביום שלמחרת ע"י ביה"ד הרבני האזורי בתל אביב (נספח יג' לבקשה). כמו כן, נרשמה במועד זה הערת אזהרה לטובתה של המשיבה 2 על זכויותיו של המשיב 1 בדירה. בית המשפט (כב' השופט שילה) הורה ביום 15.11.04 על צירופו של המשיב 4 כמשיב בבקשה זו. בתגובתו, ציין המשיב 4 כי לטובתו רשומה משכנתא על הדירה נשוא הבקשה דנן, על פי הסכמי הלוואה שנערכו בין המשיב 4 לבין המשיבים 1 ו- 2. לטענתו של המשיב 4, המשיבים 1 ו-2 התחייבו לפי שטר המשכנתא (נספח ג' לתשובת המשיב 4) שלא למכור ולא להעניק לאדם כלשהו את הזכות בדירה, ללא הסכמתו מראש ובכתב, כלומר, בהעדר כל הסכמה של המשיב 4 המשיבים 1 ו- 2 לא היו ואינם זכאים להעביר את הזכויות בדירה בינם לבין עצמם. המבקשת טוענת כי החלק הממוני שנכלל בהסכם הגירושין בין המשיבים 1 ו-2 הנו הסכם למראית עין שנועד להבריח את הרכוש השייך למשיב 1 ואשר בגינו ניתן עיקול לטובתה. המשיבה 3 ציינה בתגובתה לבקשה, כי אין לה אינטרס או עמדה בבקשה דנן. עפ"י החלטת בית המשפט מיום 2.11.04 המשיבה 3 פטורה היתה מלהתייצב לדיונים. לאור ניתוח העובדות לעיל, נראה כי השאלה הנכונה העומדת לדיון היא, האם ניתן ליתן פס"ד הצהרתי כמבוקש בעתירה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: - - האם זכויותיה של המשיבה 2 בדירה כפופות לעיקול שניתן לטובת המבקשת? - - האם הסכם הממון שנכלל בהסכם הגירושין בין המשיבים 1 ו-2 הנו הסכם למראית עין? ד. למי הזכויות בנכס האם ניתן היה לעקל את דירת בני הזוג? השאלה הראשונה העומדת בפנינו היא האם ניתן היה לעקל את הנכס נשוא התביעה דנן - דירת מגורים של בני זוג, שהיתה רשומה במועד הרלוונטי על שמם של המשיב 1 והמשיבה 2 בחלקים שווים. המשיבה 2 טוענת כי גם עיקול רשום על הנכס לא היה ניתן למימוש לאור הוראותיו של סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרעין"), הקובע כדלקמן: "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם." המשיבה 2 גם מביאה את פס"ד בעניין רוטמנש (ת.א. 1504/94 רוטמנש חברה להשקעות בע"מ, בפירוק מרצון נ' א.פ.י. א.ש.ר פיתוח והשקעות בע"מ, (פ"מ תשנ"ד(4) 448) כאסמכתא, שם נקבע כי הזכות לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין, לפי החוק, שמורה אך ורק למי שהוא בעלים במקרקעין וכי החוק אינו מכיר בזכות אובליגטורית לתביעת פירוק שיתוף במקרקעין על פי חוק המקרקעין. יש מקום לשאלות אלה בשלב שני - שאינו בפני - כשהשלב בפני הוא, האם ניתן היה לעקל את הדירה. השאלה המכריעה בענייננו היא האם החוב שבעקבותיו הוטל העיקול על זכויותיו של המשיב 1 בדירה, הוא חוב אשר יש לכללו במסגרת החובות המשותפים של המשיב 1 והמשיבה 2. שהרי, אם המשיבה 2 חבה ביחד עם בעלה דאז המשיב 1, אזי ניתן היה להטיל את העיקול על דירת בני הזוג ואף להיפרע ממנה. אם המשיבה 2 איננה חבה ביחד עם המשיב 1 כלפי המבקשת, אזי עפ"י סעיף 27 לחוק המקרקעין, לא ניתן לממש את העיקול שהוטל על הדירה. הלכת שיתוף בנכסים בין בני זוג חלה הן לגבי זכויות והן לגבי חובות. יפים לענייננו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז), כב' השופט ש. לוין בע"א 7442/97 יפה עמיר נ' ציון עמית ואחרים, (פד"י נ"ד (4) 625): "אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים ולהוציא חובות שהם בעלי אופי מובהק ואשר מעצם טיבם יתכן ואין זה מן הצדק לשתף את בן הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי, בנסיבות המתאימות, להביא לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני זוג המנהלים משק בית משותף, עדין תיטה הכף לעבר אי הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות, כי החוב האמור הנו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית או, במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה (ראה: ע"א 1967/90 פ"ד מ"ו (5) 661)". חובו של המשיב 1 כלפי המשיבה 2 מפסק הדין בעניינים של המשיב 1 והמבקשת (נספח ח' לבקשה) עולה כי המשיב 1 עבד אצל המבקשת וחויב בתשלום פיצויים למבקשת בגין גניבת סחורה ממנה. המשיב 1 אף הורשע בהליך פלילי שהתנהל נגדו בגין הגניבה מהמבקשת וריצה בעקבות זאת עונש מאסר של 8 חודשים. המשיבה 2 העידה (עמ' 14-15 לפרוטוקול) כי ההוצאות המשפטיות בגין ההליכים המשפטיים שהתנהלו כנגד המשיב 1, שולמו על ידה, לאחר ששחררה כספים מקופת גמל. מדרך התנהגותה זו של המשיבה 2 ניתן להסיק כי היא בחרה לשאת בעול החוב של המשיב 1, ביחד עימו. המשיבה 2 לא טענה בשום שלב כי היא הסתייגה מהתנהגותו של המשיב 1 שהביאה למאסרו, כך למשל היא מעידה בעמ' 22 לפרוטוקול: "היה הכל בסדר גמור. תפקד נורמלי. היה בסדר. גם אחרי שהוא נתפס כביכול בגניבה של אדון מצקל והוא עדיין תפקד נורמלי..." גם הנימוקים לגירושי בני הזוג התרכזו בעובדת מצבו של המשיב 1 לאחר ששוחרר ממעצר. הסיבה לגירושי בני הזוג לא היתה נעוצה בעובדת מאסרו של המשיב 1 או הגניבה שביצע, נהפוך הוא, המשיבה 2 עמדה לצידו כל אותה העת ואף התחייבה לשלם את ההוצאות המשפטיות בהליכים שהתנהלו כנגדו. אירועים נוספים לאחר פתיחת הליכים נגד המשיב 1 עשויים גם הם לתמוך במסקנה כי ניתן להסיק מהתנהגותה של המשיבה 2 כי היא היתה שותפה לחובותיו של בעלה, כך למשל, מדגיש בית המשפט בעניין נוסף שהתנהל בעניינם של המבקשת והמשיבים 1 ו-2 (ה"פ 145/04) את העיתוי של הפעולות השונות שננקטו על ידי בני הזוג: "ראשית, רכישת הרכב נעשתה על שם רינה (ר' החשבונית של חב' כלמוטור) בתאריך 28/2/00. משמע - רכישת הרכב ע"ש רינה נעשתה לאחר שהוגשו נגד החייב, בעלה, הן תביעה אזרחית והן כתב אישום פלילי בגין גניבות ממעבידו. שנית, התאריך שבו נתקבלה התביעה האזרחית, והחייב חויב לשלם למשיבה סכום של למעלה מ- 300,000 ₪ הוא - 9/7/03. והנה, כחודשיים בלבד לאחר מכן, בתאריך 16/9/03, חתמו רינה והחייב על הסכם גירושין, אשר בו העביר החייב לבעלות רינה את כל רכושו. ושלישית, התאריך שבו ניתן צו עיקול בהוצל"פ על הרכב (נשוא תובענה זו) הרשום על שם רינה, הוא - 14/7/04. והנה, חודש בלבד לאחר מכן, ביום 12/8/04 (וכנראה בטרם נרשם העיקול במשרד הרישוי), העבירה רינה את רישום הבעלות ברכב ע"ש אחיה, יעקב." אחיה של המשיבה 2 פנה לבית המשפט באותו הליך, בבקשה למתן פסק דין הצהרתי על פיו הרכב שהועבר אליו ע"י המשיבה 2 הנו בבעלותו. המבקשת שהיתה באותו הליך המשיבה, טענה כי רכב שנרכש ע"י המשיבה 2 נרשם על שמה מתוך כוונה להבריחו מנושים פוטנציאליים של החייב - בעלה דאז, המשיב 1. בית המשפט קבע לבסוף כי הרכב של המשיבה 2 לא הועבר באופן אמיתי לאחיה. מסקנת ביניים לאור התנהגותה של המשיבה 2 מיום שנוצר החוב של המשיב 1 כלפי המבקשת ועד לגירושיה מהמשיב 1 אני קובעת כי במקרה שלפנינו חלה הלכת השיתוף בחובות, שמשליכה גם לענין מהותו והיקפו של העיקול. שאלת אמיתות הסכם הגירושין הכולל הסכם ממון בין המשיבים 1 ו-2 איננה מעלה או מורידה לעניין רישום אמיתי של הזכויות בדירה. אין מניעה לרשום הערת אזהרה על נכס שרשום עליו עיקול. מסקנה זו נובעת מכך שאין מניעה לרשום שתי הערות אזהרה סותרות. ב- ע"א 2590/90 - שוש נסים נ' עו"ד מנחם דניאלי, (פ"ד מח(3), 846), שם נקבע שהערת אזהרה איננה זכות קניינית, רישום הערת אזהרה ראשונה היה מונע את השלמת רישום המשכנתא נושא הערת האזהרה השניה; (וממילא במקרה דנן לא ניתן היה להעביר את הבעלות בין המשיבים 1 ו-2 ללא הסכמת המשיב 4 אשר רשומה לטובתו משכנתא על הדירה). הסכמה שלא התבקשה ולא ניתנה. מטרת רישומו של עיקול אינה מניעת "עסקה" במקרקעין. אלא "הודעה" לבעל אינטרס בעתיד על כך שממחיר המכירה ייגבה סכום לטובתו של נושה. אם כן, השאלה שצריכה להישאל היא האם העיקול קדם לרישום הערת האזהרה. המשיב 1 טוען כי המבקשת איחרה לתקוף את החלטת בית המשפט מיום 13.11.96 המורה על ביטול צו העיקול. אינני מקבלת טענה זו. החלטת בית המשפט מיום 13.11.96 אינה מורה על ביטול העיקול לטובתה של המבקשת. העברת הודעה שגויה ע"י מזכירות בית המשפט היא שהביאה למחיקת העיקול מלשכת רישום המקרקעין, ולא החלטת בית המשפט. המזכירות שלחה הודעה כי נפלה טעות וכי העיקול נשאר על כנו (ר' מוצג א'); המבקשת הסתמכה בתום לב על הודעת מזכירות בית המשפט שהטעות תוקנה, ולא ערכה בדיקה מטעמה בלשכת רישום המקרקעין. המשיבים 1 ו- 2 היו צדדים להליך המשפטי. אפילו אם לא ידעו על טעות המזכירות ותיקונה, בוודאי שידעו על פסה"ד לפיו הוטל עיקול על חלקו של המשיב מס. 1 בדירה, והיו אמורים להיות מופתעים ימים או שנים, לאחר שבדקו את הנושא ועובר להסכם הגירושין שביניהם, שפתאום הנסח ריק, חלק, ללא הערות וללא זכויות צד ג'. הפתעה כזו לא יכולה לעמוד בקנה אחד עם תום לב, ביודעם, שהרישום בטאבו לא משקף את תוצאות ההתדיינות בבית-המשפט. צריך תעוזה רבה כדי לטעון, שהם הסתמכו על הרישום בעת שחתמו על הסכם הגירושין וכשהמשיב מס. 1 העביר את חלקו למשיבה מס. 2, על כן אני קובעת כי ברמה הנורמטיבית לטובתה של המבקשת קיים עיקול על אף שבמועד הרלוונטי לא היה רשום בלשכת רישום המקרקעין. למסקנה זו ניתן להגיע מכיון שאין עסקינן בצד שלישי, שלכאורה הסתמך על הרישום בלשכת המקרקעין בתום לב, בעת רישום הערת האזהרה, ולענין זה לכן אינני מקבלת את טענת המשיבה 2 כי הסתמכה בתום לב על הרישום בלשכת רישום המקרקעין (ראה סעיף 18 לתצהירה). המדובר בדירת מגורים. המשיבה 2 בודאי ידעה כי הוטל עיקול על דירתה שלה או אמורה היתה לדעת זאת במיוחד שהתנהלו הליכים משפטיים נגד המשיב 1 אשר היא עצמה מימנה; האם לא ידעה מה פסק בית המשפט בעניינו של בעלה? כל ניסיונותיהם של המשיבים 1 ו-2 "לפרש" את החלטת בית המשפט (נספח ז' לבקשה) ככזו המורה על ביטול העיקולים גם כנגד המשיב 1 מעידים דווקא על חוסר תום ליבם. הכיצד אפשר לטעון שהעיקולים הנוגעים למשיב 1 בטלים שעה שהמשיב 1 כלל לא הגיש בקשה לביטולם? בית המשפט דן בעניינו של מר X ז"ל בלבד, שהוא זה שהגיש את הבקשה לביטול העיקול בעניינו, ולכן אין מקום ל"הסתמכותם" זו של המשיבים 1 ו-2 על פסק הדין בעניינו של מר X ז"ל; זאת ועוד, טענת המשיבים 1 ו-2 כי עובדת עיתוי רישום הערת האזהרה מעידה על תום ליבם, שהרי, אם רצו להבריח את נכסיו של המשיב 1 היו עושים זאת עוד בשנת 1996 עם הטלת העיקול הזמני, איננה משכנעת. פסק הדין שניתן לטובתה של המבקשת וכנגד המשיב 1 ניתן ביום 9.7.03 (והערת האזהרה נרשמה ביום 17.9.03), למעשה ממועד זה דבר העיקול הפך לממשי, כאשר בהמשך ניתן פס"ד ע"י בית המשפט המאשר את העיקולים כנגד המשיב והופכו אותם לקבועים. לאור האמור לעיל, אני קובעת שהעיקול שהוטל לטובתה של המבקשת על הדירה ביום 24.06.96 קודם להערת האזהרה שנרשמה ע"י המשיבה 2 ביום 17.9.03 ואף למועד בו "התחייב" המשיב 1 להעביר את זכויותיו בדירה למשיבה 2 - בזמן שלכאורה התערערו יחסיהם כטענתם לאחר השחרור ממאסרו, קרי, לאחר אוגוסט 2002 (ר' סעיף 8 לנ/1). ולכן זכויותיה של המשיבה 2 בדירה עפ"י הערת האזהרה כפופות לעיקול זה. ה. תוקפו של הסכם הממון הסמכות לדון בשאלה זו נתונה לבית הדין הרבני שאישר את ההסכם. בעניין זה נקבע בבג"ץ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה ו-2 אח', (פ"ד נו(5), 634) כדלקמן: "עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן (ראו: בג"צ 6103/93 לוי ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד מח (610 ,591 (4). במקרה שלפנינו, לא ביקשה המשיבה לשנות או לבטל החלטה קודמת בנוגע למזונותיה, שהרי טענתה היא כי ההסכם שאושר כפסק-דין לא התייחס לסוגיה זו. טענה זו מצריכה פרשנות ההסכם בין בני-הזוג, על-מנת לקבוע האם ויתרה המשיבה בהסכם האמור על מזונותיה, אם לאו. על-פי ההלכה שנקבעה בפסיקתו של בית-משפט זה, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו. זאת להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם." במקרה שלפנינו המבקשת טוענת לביטול הסכם הממון מחמת היותו הסכם למראית עין ולכן סמכות זו נתונה כאמור, לבית הדין שאישר את ההסכם. הדיון הקודם לענייננו לא נסב סביב הסכם הממון, אלא התרכז בזכויות הקנייניות של הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בלשכת רישום המקרקעין על הרקע ה"היסטורי" שלהן. המשיבים 1 ו-2 ישאו בהוצאות שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪ + מע"מ וכן בהוצאות משפט אותן ישום הרשם. סכומים אלו ישאו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.שיתוף בחובות בין בני זוגהלכת השיתוףחובהלכות משפטיות