התובעת טוענת, כי הנתבע הרחיב את ביתו הגובל במקרקעין והקים קיר, תוך שהוא פולש לתוך מקרקעי התובעת בשטח של כ-23 מ"ר ללא היתר, ללא רשות או זכות, תוך בנייה בלתי חוקית וגרימת סיכון לציבור. להלן פסק דין בנושא הרחבת בית ללא היתר: פסק דין תביעה לפינוי מקרקעין. הצדדים 1. התובעת, עיריית ת"א היא הבעלים הרשומים של חלקה 14 בגוש 7047 ברח' עבודת ישראל יפו (להלן: "המקרקעין"), עליהם מצוי מבנה המשמש כבית ספר עירוני והידוע בשמו כבית ספר "אג'יאל" (להלן: "בית הספר"). בבעלות הנתבע בית ברח' עבודת ישראל 16 יפו, בסמוך לבית הספר, באופן שקיר ביתו גובל בחצר בית הספר ( להלן:"הקיר"). טענות התובעת 2. התובעת טוענת, כי הנתבע הרחיב את ביתו הגובל במקרקעין והקים קיר, תוך שהוא פולש לתוך מקרקעי התובעת בשטח של כ-23 מ"ר ללא היתר, ללא רשות או זכות, תוך בנייה בלתי חוקית וגרימת סיכון לציבור. התובעת טוענת, כי לנתבע אין ולא היו זכויות במקרקעין אליהם פלש והוא עושה שימוש במקרקעין ללא כל זכות, ללא רשות, ללא הסכמת התובעת ובלא תשלום דמי שימוש ראויים. התובעת טוענת, כי מעשיו של הנתבע גורמים לה נזקים ומפריעים לשימוש במקרקעין בהתאם ליעודם. טענות הנתבע 3. הנתבע מכחיש כי פלש לשטח לא לו. הנתבע מציין, כי שיפץ את הקיר בעקבות פניית מנהל בית הספר ומאחר שהקיר הקודם היה רעוע והיווה סכנה לציבור בכלל ולתלמידי בית הספר, בפרט. הנתבע טוען כי הקיר הנוכחי נבנה באותו מקום בו היה הקיר המקורי. הנתבע טוען, כי אין לקבל את טענתה הנוכחית של התובעת, לפיה פלש לשטח בית הספר, באשר טענה זו אינה מתיישבת עם הודאותיה, כי מדובר בקיר שבנה בשטח שלו. המסגרת הראייתית 4. מטעם התובעת העידו: מר פוגל משה, מודד - ע/ת1 ומר שמוקלר שמואל - ע/ת2 (להלן:"מר שמוקלר"). מטעם הנתבע העידו: מר מוחמד אבו דין, מנהל בית הספר - ע/ה1 , מר עאדל עשור - ע/ה2 והנתבע, מר מוחמד אבו זייד - ע/ה3. רקע עובדתי והמחלוקת 5. בשנת 1999 ביצע הנתבע עבודות שיפוץ של הקיר, ואולם הצדדים חלוקים באשר לטיב העבודות: לטענת התובעת בכתב התביעה, הנתבע הרחיב את ביתו והקים קיר תוך שהוא פולש למקרקעיה. בסיכומיה, טענה התובעת, כי בין אם הוסט הקיר ממקומו המקורי ובין אם לאו, הרי בפועל, ביתו של הנתבע פולש לשטחה. לטענת הנתבע, הוא לא הזיז את הקיר אלא שיפץ אותו מבלי להזיז את מיקומו. 6. כפי שיפורט בהמשך, בשתי הזדמנויות שונות (פרוטוקול מיום 12/7/99 ובתצהיר עדות ראשית מטעם התביעה) אישרה התובעת כי הקיר המקורי של בית הנתבע, גבל כנדרש בשטח בית הספר ולא פלש אל תחומו (להלן:"הודאות התובעת"). על כן יש לקבוע, האם הקיר הנוכחי נבנה באותו מקום בו היה הקיר המקורי ומהי ההשלכה של הודאות התובעת: האם הודאות התובעת שוללות את היסוד לתביעת הפינוי (כטענת הנתבע) או שאין בהן כדי להקנות לנתבע זכויות במקרקעין לא לו (כטענת התובעת). הודאות התובעת 7. בדיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מקומיים בקשר לקיר שבנה הנתבע, הצהירה עו"ד לוי מטעם התובעת: "הקיר הזה הוא הקיר של הנאשם ונמצא בשטח החצר שלו" (נספח ה' לתצהיר הנתבע, פרוטוקול מיום 12.7.99). בחקירתו הנגדית, אישר מר שמוקלר, כי בהליך המשפטי שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים, דובר על אותו קיר אליו מתייחסת התביעה הנוכחית (עמ' 5 שורה 23 לפרוטוקול). מכאן, שהתובעת הודתה, במסגרת הליך משפטי, כי הקיר המקורי, היה בנוי בשטחו של הנתבע ואין לה טענות לזכויות באשר לשטח המתוחם באותו קיר. 8. להודאת בעל דין קיימת חשיבות מירבית, שכן "אדם נתפס על הודאתו" (י.קדמי, על הראיות, עמ' 1191). בעל דין קשור בהודאה פורמלית שמסר , כמות שהיא, ואין הוא יכול להשתחרר ממנה או לתקנה אלא ברשות בית משפט (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פד"י יח(1) 573, ע"א 724/70 חמדן נ' יוסף, פד"י מז(3) 156). 9. שקלתי האם יש מקום לאפשר לתובעת להשתחרר מההצהרה שנמסרה לפרוטוקול במסגרת הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים ומצאתי כי התשובה על כך, שלילית. ראשית, יש לייחס משקל רב להצהרת עו"ד במסגרת דיון בבית משפט. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים היה הליך יזום על ידי התובעת אשר התמקד בקיר הנדון ( התובעת עתרה בבקשה לצו הריסה של הקיר ולחיוב הנתבע בקנס ואגרת בניה . בהתאם לגזר הדין מיום 23/1/00, הבקשה לצו הריסה נדחתה והנתבע חויב בקנס סימלי בסכום של 1 ₪). מעבר לכך, בענייננו אין מדובר רק בהצהרה האמורה, אלא בנוסף קיימת הודאה נוספת אשר ניתנה על ידי נציג מוסמך של התובעת- מר שמוקלר, במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמו במסגרת התביעה הנדונה. בסעיף 8 לתצהירו, מצהיר מר שמוקלר: "בהתאם למסמכים המצויים בידי העירייה ובהתאם לנאמר בכתבי בית הדין אותה הגישה התובעת, הרי שבטרם שופצה החומה המפרידה בין ביתו של המבקש לבית הספר, עמדה במקום חומה ישנה ורעועה, אשר היוותה למעשה קיר ביתו של הנתבע. יודגש כי, חומה זו, גבלה כנדרש בתחום בית הספר ולא פלשה אל תחומו" (ההדגשות במקור - ע.ב.) כאמור, הצהרתו של מר שמוקלר לא נאמרה אגב אורחא במהלך חקירה בבית משפט, אלא הועלתה בתצהיר עדות ראשית. העובדה שההודאה ניתנה בתצהיר שהוכן מבעוד מועד, מקנה להצהרה משנה תוקף ושוללת את האפשרות לפיה מדובר ב"פליטת פה" שגויה או בהצהרה שניתנה "כלאחר יד" . 10. הודאתו של מר שמוקלר בתצהיר מטעמו, כמו גם הצהרתה של עו"ד לוי במהלך הדיון בבית המשפט, מהוות הודאות בעל דין, המחייבות את התובעת. התובעת לא הראתה כי הודאות אלה ניתנו בשגגה או מתוך טעות ולא נתנה טעם המצדיק להתיר לה להשתחרר מהן. אין לקבל את טענת התובעת לפיה המפתחות לקביעה סופית באשר לפלישה מצויים בידי המודד בלבד ולא בידי נציגי התובעת או בא כוחה. נציגי התובעת הצהירו את אשר הצהירו במסגרת הליכים משפטיים וחזקה על התובעת כי היה זה לאחר בדיקה מקיפה של המצב המשפטי ומכל מקום לא היתה כל מניעה לערוך בדיקה כזו. בנסיבות הענין, אין מקום לשחרר את התובעת מהודאות אלה ולא ניתן להתעלם מהן כאילו לא היו. על כן, נתפסת התובעת בהודאותיה, כי הקיר המקורי היה בנוי כדין בשטחו של הנתבע ולא פלש למקרקעיה. לאור הודאות התובעת, קיימת חשיבות מכרעת לשאלה האם הקיר הנוכחי נבנה באותו מקום בו היה הקיר המקורי, לגביו אישרה התובעת כי אין לה טענות. מיקום הקיר 11. על מנת לקבוע את מיקום הקיר ולהכריע בשאלה האמורה מונה, בהסכמת הצדדים (פרוטוקול מיום 31/1/07), מומחה מטעם בית משפט. יצוין כי בהמשך, ביקשה התובעת לחזור בה מהסכמתה ולבטל את מינוי המומחה, אולם בקשתה נדחתה (החלטה מיום 12/2/07). מר יוסי בן חורין אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו כי הקיר שבמחלוקת "הינו באותו המיקום שהיה מאז שנבנתה תוספת האגף" (עמ' 11 לחות הדעת). חוות דעת מומחה בית המשפט מתיישבת עם עדויות ההגנה : מר מחמוד אבו דין הינו מנהל בית הספר אשר בתחומו מצוי הקיר נשוא התביעה, העיד: "החומה לא זזה ממקומה, עשו טיח ותיקנו את הקיר" (עמ' 2, שורה 24 לפרוטוקול). גם מר עאדל עאשור העיד כי: "...אני מכיר את הקיר הזה 30 שנה במקום הזה" (עמ' 9, שורה 2 לפרוטוקול). 12. מסקנות חוות הדעת הן: "המבנה באזור דירת הנתבע בנוי משני חלקים- הבניין המקורי ואגף נוסף שנבנה בשלב מאוחר יותר בקומת הקרקע" (סעיף 1) . חלקים מדירת הנתבע נמצאים באגף החדש וחלקים במבנה המקורי (סעיף 2). "לא הועלתה מחלוקת שכל תוספת האגף נבנתה שלא כדין" (סעיף 3). "מעל האגף קיימת תקרת בטון שטוחה, אשר לגבי מרבית חלקיה- ניתן לומר שהיציקה הייתה כמקשה אחת באותו המועד" (סעיף 4 ) . "השוליים המזרחיים של התקרה הינם במבט על, מעל הקו שבו מצוי הקיר. לגבי מרבית אורך שוליים אלה, ניתן לומר בבטחון שאלה לא הוסטו לכיוון מזרח בתקופת זמן שלאחר בניית תוספת האגף. האזורים שנראה שכן בוצעה הסטה שכזו, הינם בחדר הדרומי- מזרחי ובחדר הרחצה" (סעיף 5). (ההדגשה שלי- ע.ב.). "היות והשוליים המזרחיים של הגג ברובם לא הוסטו והיות והקיר נמצא בדיוק מתחת לשוליים אלה, ניתן לקבוע כי מרבית אורך הקיר היה במיקומו הנוכחי מאז שנבנתה תוספת האגף". (סעיף 6) (ההדגשה במקור - ע.ב.) . 13. מחוות דעת המומחה עולה כאמור, כי מיקום הקיר נשוא התביעה לא שונה מאז שנבנתה תוספת האגף. (ויוזכר כי על פי האמור בעמ' 4 לחוות הדעת, תוספת זו היא ישנה ובנויה מזה עשרות שנים). בקביעה זו יש כדי לחזק את גרסת הנתבע, לפיה פעל לתיקון הקיר בלבד בלא לשנות את מיקומו. על כן, הריני קובעת, כי הקיר החדש נבנה באותו מקום בו היה הקיר המקורי ולא הוסט ממקומו. זכויות התובעת במקרקעין 14. לאור הודאות התובעת, כי הקיר המקורי היה בשטחו של הנתבע, הרי לאחר שהוברר כי לא חל שינוי במיקום הקיר, אזי חל כרסום ממשי בטענת התובעת לזכויות בעלות במקרקעין. התובעת מבקשת להתעלם מהודאותיה ולהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעמה, מר משה פוגל ( להלן:" מר פוגל") אשר קבע כי: "לאחר ביצוע המדידות ושרטוט התכנית, מתבררת התמונה כי קיימת פלישה של מבנה הבנוי ברובו בחלקה מספר 9 בגוש 7047 ואשר בחלקו פולש למתחם בית הספר חלקה 14 בגוש 7047 ואשר את מיקום וצורת הפלישה ניתן לראות במפת המדידה שהכינותי, שטח הפלישה נמדד כ-18.91 מ"ר". מחוות דעתו של מר פוגל עולה, כי לכאורה עושה הנתבע שימוש במקרקעי ציבור בשטח של 18.91 מ"ר. יצוין, כי הנתבע מצידו, נמנע מלהוכיח במסמכים את זכותו במקרקעין ואף הצהיר כי אין הוא יודע אם הוא יושב בתחום חלקתו (עמוד 14, שורות 9-14 לפרוטוקול). למרות שהנתבע נמנע מהבאת ראיות מטעמו לביסוס זכותו במקרקעין, הרי כאמור הודאות התובעת, הן כשלעצמן, מערערות את טענתה לזכויותיה במקרקעין. 15. למעלה מכך. אף אם היה מקום להסתמך על חוות דעתו של מר פוגל ולקבוע כי המקרקעין הם בבעלות התובעת, הרי גם אז תוצאת הפינוי איננה הכרחית. מציאות שבה אדם מחזיק במקרקעין לא לו ועל אף זאת עומדת לו טענת הגנה טובה כנגד בעל המקרקעין, אינה זרה לדין הקיים. מבלי להמעיט מזכות הקניין אשר עוגנה כזכות יסוד, הרי אין זכות זו עומדת בחלל ריק. קיימים מקרים שבהם, על אף שאדם עושה שימוש במקרקעין של אחר, לא יהיה מקום להורות על פינויו. מקרים אלה כוללים סיטואציות של השתק, מניעות ומתן רשות לעשות שימוש במקרקעין. במילים אחרות: העובדה שביתו של הנתבע בנוי בחלקו בשטחה של התובעת, איננה מביאה בהכרח לתוצאה של פינויו. יש לבחון האם המקרה הנוכחי נכנס בגדר אותם מקרים בהם אין להורות על פינוי המקרקעין, הגם שאינם בבעלותו של המחזיק. השתק ומניעות 16. בשים לב להודאות התובעת, כי הקיר המקורי היה בשטחו של הנתבע ולאור הקביעה כי הקיר הנוכחי נבנה באותו מקום בו היה הקיר המקורי, הרי יש יסוד להשתיק את התובעת מטעמי מניעות. בהקשר זה, ראוי ליתן את הדעת לכך שבחינת החומר שבפני מלמדת, כי טענת הפלישה נשוא תביעה זו מתייחסת לבניית הקיר החדש ולא למצב שהיה קודם לבנייתו. השתלשלות האירועים מעלה כי התביעה הנוכחית הוגשה רק בשל בניית הקיר החדש ואילו לא נבנה מחדש, לא היתה מוגשת כלל ועיקר. עיון בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעם מר שמוקלר, מלמד, כי התביעה מתמקדת בעיקרה (אם לא בכללה) בבניית הקיר החדש שבנה הנתבע. מר שמוקלר הצהיר, כי: "למעשה נוצר מצב בו הוסט תוואי החומה, כפי שהוגדר בתחילה, אל תוך המקרקעין אשר בבעלות התובעת ולא כפי שתוכנן התוואי המקורי - כגבול המפריד בין המקרקעין אשר בבעלות התובעת, למקרקעין השכנים" (סעיף 7 לתצהיר). גם בחקירתו הנגדית, העיד מר שמוקלר: " כנראה מבחינת רישוי ולפי יעוץ משפטי שקיבלתי החומה שהיתה בגבול המקורי תאמה את גבולות החלקה ואולם החומה החדשה היא בפלישה" ( עמ' 6 שורות 14-13 לפרוטוקול). אמנם, בכתב התביעה ביקשה התובעת לייחס לנתבע פלישה לתוך מקרקעיה בשטח כולל של כ-20 מ"ר, בלא אבחנה בין הבנייה בעבר לבין בניית הקיר החדש. ואולם, הן הצהרתו ועדותו של מר שמוקלר, כאמור לעיל והן מועד הגשת התביעה (28.03.05) מתיישבים יותר עם האפשרות לפיה הוגשה התביעה בשל בניית הקיר החדש. הנה כי כן, הטרוניה כנגד הנתבע, במסגרת התביעה הנוכחית, מתייחסת לקיר החדש שבנה ולא למצב שהיה קודם לבניית קיר זה. במצב דברים זה, נראה כי אלמלא בנייתו של הקיר, לא הייתה תביעת הפינוי הנוכחית באה לעולם. משהוברר כי הקיר נותר במקום שהיה, מתערער היסוד לתביעה. 17. ניתן לבחון את המצב המשפטי מנקודת מבט נוספת והיא, לראות בהתנהגות התובעת משום מתן רישיון לנתבע לעשות שימוש במקרקעיה. ההלכה הפסוקה קובעת, כי הרישיון להחזיק במקרקעין אינו מחויב להיות מעוגן בהסכם, אלא ניתן ללמוד עליו מתוך התנהגות בעל המקרקעין. (ראה: רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פד"י נז (3) 949, וכן: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210 , ע"א 463/79 חנא פרח ג'בארן נ' סימון ג'בראן, פ"ד לו (4), 403). גם מלומדים הביעו עמדתם בסוגית בר הרשות וציינו כי: "ההרשאה... אפשר שהיא תיווצר בהסכמה פוזיטיבית ואפשר שתיווצר בשתיקה בלבד. מסקנה בדבר הרשאה בשתיקה יכולה לעלות ממצב שבו המקנה ער לכך שנעשה שימוש על ידי האחר, והוא איננו מוחה כנגד כך". (ראה: פרופ' מ. דויטש, קנין, חלק ב', עמוד 413). במאמרה, מבהירה הפרופ' נינה זלצמן : "בגדר המושג רשות מכללא, נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" (ראה: נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב 1995, עמ' 57). בענייננו, כפי שתואר לעיל, לא זו בלבד שהתובעת ידעה על השימוש הממושך שעושה הנתבע בשטחה ושתקה, אלא הודתה והצהירה, בשתי הזדמנויות שונות, כי אין לה טענות בקשר לכך. בהודאות התובעת ובהתנהלותה יש כדי ללמד על הרשות שנתנה לנתבע לעשות שימוש במקרקעין בשנים שקדמו לתביעה זו. הואיל והצדדים לא העלו מיוזמתם את סוגיית הרישיון, אינני מוצאת מקום להאריך את הדיון בשאלת הזכות לביטול הרישיון. 18. נוכח הקביעה כי הקיר הנוכחי נבנה במיקום בו היה הקיר המקורי, אשר לגביו הצהירה התובעת כי הוא אינו בשטחה, מנועה התובעת מלטעון כיום כי הקיר הוא בשטחה. האינטרס הציבורי ושיקולי צדק 19. לא ניתן לסיים את הדיון בלא להביא בחשבון את מעמדם של המקרקעין נשוא התביעה, כמקרקעי הציבור. בשורה של פסקי דין שניתנו לאחרונה, חזר בית המשפט העליון והדגיש את חשיבותו של האינטרס הציבורי ביחס למקרקעי הציבור והצורך לשמור עליהם מפני תפיסתם שלא כדין על ידי גורמים פרטיים. נקבע כי: "בתי המשפט בכלל ובית משפט זה בפרט מצווים להשמיע גם את קולו של האינטרס הציבורי בדבר הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור והפקרות בתחום זה (ראו לאחרונה: רע"א 11527/05 עיריית תל-אביב-יפו נ' שרון לוי (טרם פורסם); רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' (טרם פורסם); ע"פ 3413/05 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"א 10164/04 אגבבה נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); ע"א 4090/04 סלע נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל)). הקלות שבה אנשים מניחים ידם לא אחת ולא שתיים על מקרקעי ציבור, מחייבת מענה שיפוטי ראוי והולם, במקרים שבהן הרשויות מתעשתות לפעול" (רע"א 11700/05 חבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם)" ( ראה: רע"א 5946/07 אברהם אזברגה נ' מנהל מקרקעי ישראל). כשהמדובר במקרקעי ציבור ובהתחשב במסורבלותן של הרשויות, אין מקום להיתלות במחדליהן על מנת להקנות זכויות למי שאינו זכאי להן בדין . הנכונות להקנות זכויות במקרקעי הציבור תוך התבססות על מחדלי הרשויות, צריך שתהא בזהירות מירבית ובמשורה. ואולם, לכל כלל ישנם חריגים ודומני, כי המקרה הנוכחי בא בגדר אותם חריגים מועטים, המצדיקים את דחיית תביעת הפינוי הגם שמדובר במקרקעי ציבור. 20. המקרה הנדון אינו מקרה שגרתי. במקרה זה, להבדיל ממקרים אחרים, אין מדובר במחדל של הרשות מעשיית פעולה אלא בקיומן של שתי הודאות מפורשות המכירות בזכותו של הנתבע במקרקעין. כאן, אין המדובר בהסתמכות על חוסר מעש מטעם התובעת, אלא להיפך. התובעת נטלה יוזמה ועתרה בבקשה לצו הריסתו של הקיר (בקשה אשר נדחתה, כאמור). במסגרת הליך זה, בקשר לאותו קיר שבמחלוקת, הצהירה התובעת כי הקיר הוא בשטחו של הנתבע. אין זה צודק ואין זה ראוי שהתובעת, במיוחד בהיותה גוף שלטוני, תציג שתי גרסאות סותרות באשר לאותו קיר ותיבחר להתאים את הגרסה להליך הרלבנטי : בבית משפט לעניינים מקומיים, במסגרת בקשה לצו הריסה- תיטען כי הקיר מצוי בשטח הנתבע ומאידך, בתביעת הפינוי- תיטען כי הקיר איננו בשטחה. כמו כן, אין להתעלם מכך שהשטח אותו דורשת התובעת לפנות, מהווה חלק בלתי נפרד מביתו של הנתבע. יש להביא בחשבון את האפשרות כי מתן היתר לתובעת לחזור בה מהודאותיה, משמעותו תהיה הריסת חלקים נוספים מן הבית, אשר אין חולק כי הם בשטחו של הנתבע. בנסיבות המיוחדות למקרה זה, הן טעמי מניעות והן שיקולי צדק מטים את הכף כנגד פינוי הנתבע מהמקרקעין נשוא התביעה. בסיום הדברים ולמניעת כל ספק יודגש, כי תוצאת פסק הדין הינה נקודתית בלבד ואין להסיק ממנה היתר לפלישה מכל מין וסוג. סוף דבר 21. התביעה נדחית. לאור התנהלות הנתבע אשר הגיש, ללא רשות ושלא כדין, תגובה לסיכומי תשובה מטעם התובעת, אינני מזכה אותו בהוצאות. בניההרחבת דירה