להלן פסק דין בנושא התחייבות בכתב לתשלום כספי: פסק דין מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום סך של 292,125 ₪. עילת התביעה היא התחייבות של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") לשלם לתובע 1, רוני מזרחי (להלן: "מזרחי") סך של 50,000 דולר בצירוף מע"מ כחוק לאחר שבית המשפט יאשר את מכירת המגרש ברח' פנחס אילון בחולון, הידוע כחלקה 25 בגוש 6869 (להלן: "המגרש"), לנתבעת. וזהו נוסח ההתחייבות: "אני הח"מ מר יהודה לוי מספר ת.ז. (-) יהודה לוי- י.ד. לוי אלברט חברה לבנין בע"מ" 2. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. בכתב התביעה נטען כי ההתחייבות נחתמה בעקבות חזרתם של הנתבעים מהסכמתם לקיים שותפות עסקית עם מזרחי בקשר לרכישת המגרש, לצורך בנייה משותפת, ומתוך כוונה לשפות את מזרחי בגין הוצאות שהוציא עובר לכינון השותפות. 3. הנתבעים טענו בבקשת הרשות להגן כי הלכה למעשה מדובר בתשלום שהתחייבו לשלם למזרחי על מנת שיסיר את השתתפותו מהליך של התמחרות למכירת המגרש, ובכך יאפשר לנתבעת לזכות במגרש תמורת מחיר נמוך יותר. בסופו של דבר, בוטל הליך ההתמחרות, לאחר שאחת מבעלי הזכויות בקרקע, חברת מ.א. נתנאל חברה לבנין ולעבודות ציבוריות בע"מ (להלן: "חברת נתנאל"), מחתה על שלא זומנה להשתתף בהליך. על כן, בוטלה ההתמחרות על ידי כונס הכנסים, ועם ביטולה, וקביעת מועד חדש לקיומה, בטלה גם התחייבותם לשלם כסף למזרחי. יתר על כן, הנסיבות השתנו כליל, שכן הנתבעים נאלצו לבוא בדברים עם חברת נתנאל על מנת לרכוש את זכויותיה במגרש ולהוציאה מהליך ההתמחרות, דבר שגרם להם לשלם כספים מעל ומעבר למה שתכננו בפועל לצורך רכישת המגרש. הם טענו גם כי הנתבע 1, יהודה לוי (להלן: "יהודה") הודיע למזרחי כי בנסיבות החדשות שנוצרו, בטלה ההתחייבות המקורית, ומזרחי רשאי להשתתף בהתמחרות החדשה. מזרחי הסכים לביטול, והא ראייה, הוא התייצב להתמחרות החדשה שנקבעה ליום 11.1.2006 ואף ביקש לדחותה למועד אחר, שנקבע ליום 19.1.2006, ולאחר מכן אף ביקש דחייה נוספת. 4. בפתח הדיון בבקשת הרשות להתגונן סולקה על הסף מחמת העדר עילה התביעה נגד יהודה. הנתבעת קיבלה רשות להתגונן. בהחלטה ליתן רשות להגן ציינתי כי טענות הנתבעת לא נסתרו, וכי מדובר בטענות חמורות ביותר, שיש לברר את מידת אמיתותן. הוספתי וציינתי כי אין להוציא מכלל אפשרות שאם יתברר שמדובר בטענות אמת- עסקינן בחוזה פסול שספק רב אם ראוי לאכפו בשלמותו או אף בחלקו. ציינתי כי אין חולק כי בסופו של דבר נמכר המגרש לנתבעת, משמע, לכאורה התקיים התנאי המתלה לחובת התשלום כלפי מזרחי, אך בשלב זה לא נסתרה הטענה לפיה הושגה הסכמה מאוחרת יותר בדבר ביטולו של ההסכם המקורי, לנוכח שינוי הנסיבות שחל בעקבות ביטול הליך ההתמחרות המקורי וניהולו מחדש בשיתופה של חברת נתנאל. כמו כן, קבעתי כי יש לברר את הטענה לפיה ההסכם נועד לחול ביחס להתמחרות ספציפית, ועם ביטולה, חדל ההסכם להתקיים. הזכרתי את הקושי הרובץ לפתחם של התובעים, והוא, שאם אכן היה מדובר בשיפוי בגין הוצאות השותפות, לכאורה לא היתה כל הצדקה לקשור את התשלום באישור המכירה על ידי בית המשפט. 5. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מזרחי. מזרחי מציין כי בעקבות מודעה שפרסם בעיתון עו"ד יורם וסרצוג, כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט לשם מכירת המגרש, הוא החליט להשתתף במכרז לשם רכישת המגרש. ביום 21.12.2005 פנה אליו דוד לוי, מנהלה של הנתבעת (להלן: "דוד"), וביקש להפגש עימו. נערכה פגישה בין השניים ובמהלכה הציע לו דוד לרכוש יחדיו את המגרש באמצעות החברות שבשליטתם, כדי לבנות על המגרש יחדיו, ולהתחלק ברווחי המכירה של הדירות. מזרחי קיבל את ההצעה. ביום 25.12.2005, יום לפני המועד שנקבע לקיום ההתמחרות במשרדו של כונס הנכסים, הודיע לו דוד כי נמלך בדעתו וכי הוא מתכוון לרכוש את המגרש לבדו. מזרחי הביע את הסכמתו לכך אך דרש פיצוי בגין ההוצאות שנגרמו לו עובר להסכמה לכינון השותפות. על כן ניסח מזרחי את ההתחייבות נשוא התביעה, ויהודה חתם עליה, לא לפני שתיקן את המועד לתשלום משבעה ימים לאחר אישור בית המשפט, לשישים ימים לאחר האישור. ביום 26.12.2005 נערכה ההתמחרות והנתבעת הוכרזה כזוכה. לאחר מכן נקבעה אמנם התמחרות נוספת, בשל אי זימונה של חברת נתנאל, אך לא היה בכך משום פתיחת המכרז לקבלת הצעות חדשות, אלא התמודדות בין המשתתפים המקוריים. בסופו של דבר, נותרה זכייתה של הנתבעת על כנה, משום שחברת נתנאל לא התייצבה להתמחרות הנוספת שנקבעה. ביום 29.1.2006 אישר בית המשפט את זכייתה של הנתבעת, אך זו סרבה לשלם למזרחי את הסכום עליו התחייבה לפי כתב ההתחייבות. 6. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של יהודה ודוד. על פי תצהירים אלה, בשנת 2004 הוגשה תביעה לפירוק השיתוף במגרש. התביעה הוגשה על ידי אריה נתנאל, הבעלים של 16% מהזכויות במגרש. באותה עת החזיקה הנתבעת בזכויות ל- 64% מהמגרש, בין זכויות הרשומות על שמה ובין באמצעות חוזים עם בעלי זכויות רשומים, שבגינם נרשמו הערות אזהרה לטובתה. חברת נתנאל החזיקה ביתרת 17% של הזכויות, בין שהיו רשומות על שמה ובין באמצעות חוזים עם בעלי זכויות רשומים. ביום 5.9.2005 ניתן צו לפירוק השיתוף במגרש ומונה כונס נכסים לשם מכירתו במכרז. לנתבעת היה ברור כי ההתמודדות במכרז תהא מול חברת נתנאל שכן שתי החברות כבר ביצעו עסקאות במגרש והיה להן רצון לרכוש אותו בשלמותו כדי לבנות עליו. גם התובעת 2 (להלן: "התובעת"), חברה בשליטתו של מזרחי, הגישה הצעה למכרז. דוד ויהודה נפגשו עם מזרחי ביום 21.12.2005 כדי לבקש שיפרוש מן המכרז, אך הוא סרב לכך. לא דובר כלל על הקמת שותפות בין הצדדים. לישיבת ההתמחרות התייצבו יהודה ומזרחי לבדם. חברת נתנאל לא התייצבה. אז הודיע מזרחי ליהודה כי הוא מוכן לבטל את השתתפותו במכרז, תמורת תשלום בסך 50,000 דולר, ובכך יאפשר לנתבעת לזכות במגרש בלא התמחרות, על בסיס הצעה של שני מליון דולר, הוא המחיר בו הוערך המגרש על ידי שמאי. הנתבעת היתה מוכנה לשלם סכום זה, משום שכבר התקשרה בהסכמי רכישה עם בעלי זכויות במגרש והיתה מוכנה לשלם תמורת המגרש אף יותר ממחיר השוק. בו ברגע שלף מזרחי התחייבות מודפסת שהכין עימו מראש, והחתים את יהודה עליה. למעשה, ההתחייבות נחתמה ביום 26.12.2005 ולא ביום 25.12.2005. על כן, פרש מזרחי מן ההתמחרות והנתבעת הוכרזה כזוכה תמורת תשלום בסך שני מליון דולר. דא עקא, ביום 28.12.2005 הודיע כונס הנכסים על ביטול ההתמחרות, לאחר שהתברר כי חברת נתנאל לא הוזמנה אליה, ונקבע מועד להתמחרות חדשה. בכך התבטלה למעשה ההתחייבות, שנערכה בגדרה ובצילה של התמחרות ספציפית שבוטלה. הואיל ולנתבעת היה ברור שאם חברת נתנאל תתייצב להתמחרות החדשה, היא תגיש הצעה מעל להערכת השמאי, רכשה הנתבעת מחברת נתנאל את חלקה במגרש תמורת 600,000 דולר ביום 9.1.2006, כך שהפכה לבעלת 81% מהזכויות במגרש. לא היתה עוד משמעות מעשית להתחייבות המקורית כלפי מזרחי, משום שמחיר המגרש עלה למעשה מבחינתה של הנתבעת בסך של 260,000 דולר מעבר לשני מליון דולר. על כן הודיע יהודה למזרחי בטלפון על ביטול ההתחייבות ואמר לו כי הוא רשאי לשוב ולהתייצב להתמחרות החדשה. ואכן, מזרחי התייצב להתמחרות החדשה שנקבעה ליום 11.1.2006 ואף ביקש לדחות אותה ליום 19.1.2006. לבקשתו נדחתה ההתמחרות פעם נוספת, ליום 22.1.2006. בסופו של דבר הוא ויתר על השתתפותו בהתמחרות, והנתבעת הוכרזה כזוכה. דיון 7. בפתח סיכומיהם טוענים התובעים כי דין ההגנה להמחק על הסף, משום שבעת שמיעת ההוכחות התברר כי החברה שהשתתפה בהתמחרות וזכתה במכרז כלל אינה הנתבעת, אלא חברה אחרת בשליטתם של יהודה ודוד, היא חברת י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבנין (1997) בע"מ, שמספר הח.פ. שלה הוא 512422916. אין בידי לקבל טענה זו, משום שהלכה למעשה, משמעות הטענה היא שהתביעה דווקא היא שצריכה להדחות על הסף, משום שההתחייבות עליה מבוססת התביעה היא התחייבותה של הנתבעת, לשלם למזרחי את סכום התביעה אם הנתבעת היא זו שתזכה במגרש. משמע, כל זכייתה של חברה אחרת, שאיננה הנתבעת, שומטת למעשה את הבסיס מתחת לתביעה כולה, לפחות על פי עילתה הנוכחית. יוצא איפוא שהתביעה במתכונתה הנוכחית אינה מגלה כל עילה נגד הנתבעת, שלא היא היתה זו שזכתה במכרז, וכבר מטעם זה דינה להדחות על הסף. יחד עם זאת, הואיל ודינה של התביעה להדחות גם לגופו של ענין, אתייחס לייתר טענות הצדדים ולמסקנות העולות מתוך חומר הראיות. 8. מטעם הנתבעת זומן לעדות עו"ד רמי סלנט, המייצג קבלנים במכרזים הנערכים במסגרת הליכי פירוק שיתוף במקרקעין. בין השאר, הוא ייצג בעבר גם את מזרחי עצמו. עו"ד סלנט טען בעדותו כי דרכו של מזרחי היא להשתתף במכרזי פירוק שיתוף במקרקעין רק כדי לקנות את דרכו החוצה תמורת סך של 50,000 דולר שהוא דורש מהקבלנים המעוניינים באמת ובתמים לקנות את המגרשים. וכך העיד עו"ד סלנט: "נתקלתי בתובע במכרזים, בהרבה תיקים שהופעתי והגשתי תביעות, ניתן צו פירוק ומונה כונס נכסים ופרסם מכרז וניתנו הצעות וביניהם הצעות של רוני מזרחי ובמקרים כאלה הכונס מזמין את המציעים להתמחרות ובהתמחרויות האלה מגיע מזרחי רוני ואומר לקבלנים תנו לי 50 אלף ואני יוצא ולא אתחרה בכם ... היו גם מקרים שסוכם על התמחרות בין שני קבלנים בלבד ואז הגיע רוני מזרחי ורצה להצטרף והיה מוכן לצאת תמורת 50 אלף דולר ששולמו לו בסופו של דבר ... במקרה אחר שהיתה התמחרות אצל עו"ד מנדלסון הופיע רוני מזרחי יחד עם אביו והתפאר בזה שרק מה- 50 אלף הוא הוציא 300 אלף בשנה האחרונה. יש לו שיטה של סחיטה מקבלנים וקבלנים פוחדים ולא רוצים לדבר, והוא ממשיך בשיטתו" (ע' 15 לפרוטוקול). יצויין כי לטענתו של עו"ד סלנט, הוא עצמו ייצג בשניים מן המקרים הללו את קבוצת מזרחי (ע' 16 לפרוטוקול). אכן, התברר בחקירה נגדית כי מדובר בעדות שמיעה, שכן עו"ד סלנט ניזון מדברי הקבלנים שנדרשו לשלם למזרחי, אך מאידך גיסא, הוא שמע במו אזניו את אביו של מזרחי מתפאר בהצלחתה של השיטה: "אם אני נוכח בחדר ואומר לו אבא של רוני מתפאר מהסחיטות של ה- 50 אלף דולר שבשנה האחרונה עשו 300 אלף דולר, זו ידיעה אישית מפיו." (ע' 17 לפרוטוקול). 9. עדותו של מזרחי הותירה עליי רושם בלתי מהימן בעליל. ניכר היה לעין כי העדיף לשאת נאומים חוצבי להבות אודות השקפת עולמו המסחרית ופחות להשיב לגופו של ענין. התרשמתי כי פיו וליבו אינם שווים וכי הוא מנסה ליצור בבחינת יש מאין תכלית עסקית מלאכותית כדי ליצוק תוכן לגיטימי וענייני להתחייבות הכספית הפסולה עליה החתים את יהודה. 10. מעבר לרושם השלילי שהותירה עליי עדותו של מזרחי, אין כל הגיון בגרסתו, לפיה סוכם בינו לבין יהודה ודוד על הקמת שותפות לצורך בנייה על המגרש. לא היתה כל סיבה להקמתה של שותפות כזו, ומנהלי הנתבעת כלל לא נזקקו לשותפות כזו, משום שאת כל הרכישות של הזכויות במגרש הם ביצעו לבדם, זמן רב לפני אותה פגישה של יום 21.12.2005. ערב ההתמחרות, הנתבעת, יחד עם חברת האחות י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבנין (1997) בע"מ, היתה בעלים של 64% מהזכויות במגרש, וברי איפוא כי לא היה לה כל צורך בשותפות עם מזרחי דווקא. יהודה גם העיד כי הנתבעת אינה נוהגת להכנס לשותפויות בפרוייקטים שהיא מבצעת (ע' 21 לפרוטוקול). זאת ועוד, אם אכן היה הסכם בדבר הקמתה של שותפות, מן הסתם תוכנו של ההסכם היה מועלה על הכתב, שהרי אין זה מתקבל על הדעת כי עיסקה לבנייה משותפת של בנין ומכירתו, שיש לה משמעות כספית של עשרות מליוני ₪ (הקרקע לבדה נרכשה תמורת שני מליון דולר), תיעשה בעל פה בלבד, כפי שטוען מזרחי. 11. אינני מוציא מכלל אפשרות כי שני הצדדים כאחד לא העידו אמת באשר לטיבה של הפגישה המקדימה שניהלו ביום 21.12.2005, ובהחלט ייתכן שכבר אז דנו במחיר אשר בגינו יהיה מזרחי מוכן לפרוש מן המכרז, אך הענין לא סוכם אז, אלא רק כעבור מספר ימים. מכל מקום, מה שברור הוא שבאותה פגישה לא סוכם על שותפות, כפי שטוען מזרחי. 12. אין גם כל הגיון לייחס לנתבעת הסכמה לשלם למזרחי סכום עתק של 50,000 דולר, בשל הוצאות שהיו לו כביכול בארבעת הימים שחלפו בין יום 21.12.2005, עת סוכם לשיטתו על הקמת השותפות, לבין יום 25.12.2005 עת הודיעה לו הנתבעת על ביטולה של השותפות. אינני רואה איזה הוצאות היו למזרחי באותם ארבעה ימים בודדים, שהצדיקו תשלום כה גבוה. ברור איפוא שהתשלום נועד בגין דבר מה אחר, שמזרחי איננו מגלה, אך עדי ההגנה מגלים גם מגלים. גם בחקירתו, לא הצביע מזרחי על הוצאות כלשהן שהיו לו באותם ימים, לבד מביטול זמנו בעת הפגישה: "עצם זה שהוא הטריד אותי לפגישה ולעשות עסקה ולהוציא אותי מהעניינים שלי, ואני רוצה על זה 50 אלף דולר ... ברגע שאני יושב לדבר איתך, עולה לך כסף" (ע' 10 לפרוטוקול). אין צורך להרחיב את הדיבור על מופרכותה של טענה זו. 13. זאת ועוד, בצדק טוענת הנתבעת כי אם אכן ההתחייבות נועדה לפצות את מזרחי בגין הוצאותיו לשם כינונה של השותפות, מה טעם ראו הצדדים להתנות את חובת הפיצוי בזכייה של הנתבעת במכרז? הרי הוצאותיו של מזרחי הוצאו בכל מקרה, בין אם תהיה זכייה ובין אם לאו, ואם הוא אכן זכאי לפיצוי בגין הוצאות, אין כל סיבה להתנות את הפיצוי בזכייתה של הנתבעת במכרז. הצבעתי על קושי זה עוד במסגרת ההחלטה ליתן רשות להגן, אך לא ניתן לקושי זה כל מענה מניח את הדעת מצידו של מזרחי. 14. גם העובדה שכתב ההתחייבות מנוסח באופן לקוני, מבלי שיתאר כמקובל את הרקע המסחרי העומד ביסודו, תומכת במסקנה כי מדובר בנסיון להסוות את תכליתו הפסולה. אם אכן היה מדובר בפיצוי תמים בגין הוצאות שהיו למזרחי, מן הסתם הדבר היה נאמר בגופה של ההתחייבות. לעומת זאת, ברור שהצדדים לא רצו להעלות על הכתב את הסיבה האמיתית בגינה ניתנה ההתחייבות, ועל כן כתב ההתחייבות נותר שותק בסוגייה זו. 15. אני מאמין לעדותו של יהודה, הטוען כי כתב ההתחייבות נחתם על ידו ביום ההתמחרות, 26.12.2005, ולא ביום 25.12.2005 כפי שהודפס על גבי כתב ההתחייבות. לדבריו, לא היתה כל פגישה בינו לבין מזרחי בין יום 21.12.2005 ליום 26.12.2005, כך שהמסמך לא היה יכול להחתם ביום 25.12.2005: "אבל אם הייתי צריך לחתום על המסמך הייתי צריך להפגש איתו, ולא נפגשנו ולא חתמנו" (ע' 22 לפרוטוקול). אפילו מזרחי לא שלל את האפשרות שהמסמך נחתם לפני ההתמחרות, קרי, ביום 26.12.2005, אלא טען רק "לא זוכר, נחתם בנוכחות הצדדים." (ע' 10 לפרוטוקול). לא בכדי לא ציין מזרחי בתצהירו את המקום בו נחתם כתב ההתחייבות כביכול ביום 25.12.2005, מן הסתם משום שלא נערכה פגישה כלשהי בין הצדדים לאחר יום 21.12.2005 ועד לישיבת ההתמחרות ביום 26.12.2005. גם העובדה שהמסמך נושא תיקון בכתב יד לגבי מועד התשלום, מלמדת כי הוא הודפס קודם לכן, במקום אחר, ולכן לא ניתן היה כבר לתקן את הנוסח המודפס, אלא רק בכתב יד. גם דוד טען בעדותו כי ההתחייבות נחתמה תוך כדי ניהול ההתמחרות, כאשר "רוני בא ואמר אם אתם רוצים שאפסיק להעלות את המחיר, אני רוצה 50 אלף דולר ... הלכנו לחדר אחר" (ע' 26- 27 לפרוטוקול). התובעים טוענים בסיכומיהם כי אם היתה נערכת הפסקה במהלך ההתמחרות, הדבר היה מתועד בפרוטוקול, אך איני משוכנע כי כך הוא הדבר, שכן גם בית המשפט, ביוצאו להפסקה, אינו מתעד זאת בפרוטוקול. מכל מקום, אין להוציא מכלל אפשרות כי אכן לא נערכה כל הפסקה במהלך ההתמחרות, משום שהמסמך נחתם דקות ספורות בטרם תחילתה של ישיבת ההתמחרות, וההצעות שהעלה מזרחי תוך כדי ההתמחרות נועדו רק כדי ליצור מצג של התמחרות אמיתית. התובעים מצביעים בסיכומיהם על כך שיהודה לא טרח לתקן את התאריך השגוי על המסמך. דא עקא, דבר זה אך טבעי ומובן, משום שבזמן החתימה יהודה מן הסתם לא ייחס כל חשיבות לתאריך הנקוב בראש המסמך, אלא רק למועד ביצוע התשלום, הדבר היחיד שהיה חשוב מבחינתו לבד מגובה התשלום. 16. יתר על כן, אם אכן היה קיים הסכם בדבר הקמת שותפות בינו לבין הנתבעת, מזרחי לא היה טורח להתייצב לישיבת ההתמחרות הראשונה שנערכה ביום 26.12.2005 במשרדו של כונס הנכסים, עו"ד יורם וסרצוג, ואף להציע הצעות מחיר, כעולה מתוך פרוטוקול הישיבה, נספח ה' לתצהירו של יהודה. הרי במקרה כזה צריך היה יהודה לבדו להגיע לישיבת ההתמחרות, ולהציע הצעות בשמה של השותפות החדשה. עצם התייצבותו של מזרחי לישיבה, והעלאת הצעות מחיר בגדרה, היא הנותנת שלא היתה כל הסכמה קודמת בינו לבין הנתבעת בדבר שותפות בפרוייקט, וההחלטה לפרוש מן המכרז היתה תולדה של דבר מה שארע במהלך ישיבת ההתמחרות או בסמוך לפני תחילתה. 17. על כך שמזרחי פיתח לו שיטה לדרוש תשלום מקבלנים כתנאי לפרישתו ממכרזים, ניתן ללמוד הן מהודאתו של אביו, שניתנה בפני עו"ד סלנט, בנוכחותו של מזרחי עצמו, והן מתביעה נוספת שהגיש מזרחי, בבית משפט השלום בראשון לציון, בגדרו של ת.א. 5389/04, אשר הוכרעה בפשרה ללא הנמקה לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט. פרוטוקול הדיון באותה תביעה, נספח ה' לתצהירו של מזרחי, מראה כי גם באותו ענין טען מזרחי כי מגיע לו פיצוי בסך 50,000 דולר בגין ביטול השותפות שהוקמה לצורך השתתפות במכרז. אינני סבור כי מדובר בצירוף מקרים גרידא, וסביר הרבה יותר להניח כי מדובר בדרך מקורית של התובעים להפקת רווחים. כידוע, עדות בדבר שיטה ומעשים דומים מותרת גם בהליכים אזרחיים, ולא רק בהליכים פליליים (ע"א 104/64 מורגנווסר נ' ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 442). 18. זאת ועוד, מקובלת עליי טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת, ולפיה עם ביטולה של ההתמחרות המקורית, פקעה למעשה התכלית שעמדה בבסיס ההתחייבות עליה חתמה הנתבעת. טעמו של דבר הוא שההתחייבות היתה תולדה של מצב נתון, ולפיו המשתתפים היחידים בהתמחרות היו הנתבעת ומזרחי. על כן, וכדי להבטיח את זכייתה של הנתבעת במחיר שהעריך השמאי מטעם כונס הנכסים, היה לנתבעת אינטרס ל"קנות" את מזרחי ולהיוותר כמשתתפת יחידה בהתמחרות, דבר שיבטיח את זכייתה במחיר המינימלי שהכונס יאשר, הוא מחיר השמאי. ברגע שבוטלה הזכייה ונקבעה התמחרות נוספת, בה היתה אמורה להשתתף גם חברת נתנאל, השתנה כליל מאזן האינטרסים המקורי שעמד בבסיס העיסקה שבין הנתבעת למזרחי. כעת לא מזרחי הוא שעמד לנתבעת למכשול בפני זכייה במחיר סביר, אלא חברת נתנאל. ממילא לא היה לנתבעת עוד כל צורך ל"קנות" את מזרחי, ונוצר צורך ל"קנות" דווקא את חברת נתנאל כדי שזו לא תעמוד לנתבעת למכשול. "קנייתה" של חברת נתנאל בוצעה בדרך לגיטימית, של רכישת זכויותיה בהסכם בין קונה מרצון למוכר מרצון, ואין בה את הפסול המוסרי של העסקה הקודמת שנערכה בין הנתבעת למזרחי. מחמת קניה זו, עלה מחיר המגרש מבחינתה של הנתבעת מסכום של שני מליון דולר לסכום של 2,260,000 דולר, קרי, 260,000 דולר יותר ממה שהנתבעת קיוותה לשלם עבור המגרש, כך שהיא איבדה את היתרון הכלכלי שבגינו היתה מוכנה קודם לכן לשלם למזרחי 50,000 דולר. וכדברי יהודה: "אם הייתי זוכה ב- 2 מליון הייתי משלם לו 50 אלף, ובגלל ששילמתי 2,260,000 אני לא יכול לשלם לו את הכסף הזה." (ע' 23 לפרוטוקול). אכן, הנתבעת היא שגרמה לכך ששילמה סכום גבוה יותר עבור המגרש, בכך שרכשה את זכויותיה של חברת נתנאל מחוץ למסגרת המכרז, אך אם לא היתה עושה כן, סביר להניח כי ממילא היתה נדרשת לשלם יותר במסגרת מכרז בו היתה חברת נתנאל מתמודדת מולה, ועל כן לא היה כל טעם מבחינתה של הנתבעת בהוצאתו של מזרחי מן המכרז תמורת 50,000 דולר. כעולה מעדותו של יהודה, לה אני מאמין, הוא הודיע למזרחי על ביטול ההתחייבות לנוכח הנסיבות החדשות שנוצרו עם ביטולה של ההתמחרות הראשונית וקניית זכויותיה של חברת נתנאל, והא ראיה, מזרחי אף טרח להתייצב לישיבת ההתמחרות הנוספת (ראה הודאתו בע' 13 לפרוטוקול), ואף ביקש לדחות אותה פעמיים: פעם אחת, נדחתה ההתמחרות ליום 19.1.2006 ופעם שניה נדחתה ההתמחרות לבקשתו ליום 22.1.2006, כעולה ממכתבו של כונס הנכסים נספח י' לתצהירו של יהודה. בצדק טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי אין ראיה טובה מזו לכך שמזרחי הבין כי ההתחייבות פקעה וחלפה לה מן העולם, שאם לא כן, לא היה רואה כל טעם להתייצב לישיבה הנדחית, לבקש את דחייתה, ולאחר מכן לבקש דחייה נוספת. מזרחי נתבקש להסביר מה טעם ראה להגיע לישיבת ההתמחרות הנדחית, אך לא סיפק הסבר מניח את הדעת (ע' 13 לפרוטוקול), במיוחד בשים לב להשקפתו לפיה ביטול זמנו שווה ממון רב. 19. התובעים טוענים בסיכומיהם כי כתב ההתחייבות שותק, ואינו מציין כי התשלום מותנה כפי שנטען על ידי הנתבעת, בכך שתזכה בהתמחרות בסכום שאינו עולה על שני מליון דולר. טענה זו אינה מועילה להם. שתיקתו של כתב ההתחייבות משתרעת גם על פני התיזה של התובעים, בדבר פיצוי בגין ביטול השותפות. כתב ההתחייבות הוא מסמך לקוני, ושומה על בית המשפט להתחקות אחר התכלית המשותפת של הצדדים העומדת ביסודו, גם אם הצדדים לא רשמו אותה מסיבות מובנות בגוף המסמך. כידוע: "... ובהעדר נתונים כדי לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, נוהגים לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את "המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים". במסגרת זו נבדקת, בין היתר, תכליתו העסקית-כלכלית של החוזה...". ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בע"מ תק-על 2004(1), 1158 ,עמ' 1161. אין עסקינן כלל ועיקר בטענות בעל פה נגד מסמך בכתב, כפי שטוענים התובעים בסיכומיהם, אלא בפרשנות של חוזה, שרב בו הנסתר על הנגלה, ובהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים. 20. גם אלמלא בוטלה ההתחייבות וחלפה מן העולם לרגל שינוי הנסיבות וביטולה של ההתמחרות הראשונית, דין התביעה היה להדחות בהיותה נוגדת את תקנת הציבור. כידוע, ס' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור- בטל." בית המשפט לא ייתן את ידו לאכיפת התחייבות שלא נועדה אלא לסלול את דרכו של בעל דין לשם זכייה במכרז הנערך בפיקוחו של כונס נכסים מטעם בית המשפט, בדרך לא דרך, שנועדה לאפשר זכייה במחיר נמוך יותר ממה שניתן היה להשיג באמצעות ניהולו של מכרז אמיתי. זכייה כזו פוגעת בכשרותם של הליכי המכרז, מכשילה את כונס הנכסים במילוי תפקידו כזרועו הארוכה של בית המשפט ובעיקר היא פוגעת במי שאמורים לקבל את התמורה המכסימלית בגין זכויותיהם במגרש העומד למכירה. הנתבעת ניסתה למעשה "לתפור" את המכרז למידותיה שלה, בדרך של קנייתו החוצה של המשתתף היחיד שניצב מולה. אכן, חטאה של הנתבעת אינו פחות מחטאו של מזרחי, ואף עולה עליו, שכן היא זו שאיחזה את עיניו של כונס הנכסים שהניח לפי תומו כי פרישתו של מזרחי מן המכרז נובעת משיקולים ענייניים, אך על מנת לבער תופעה חמורה זו, ראוי שבית המשפט לא ייתן סעד למי מהמעורבים בה, חרף סמכותו לעשות כן לפי ס' 31 לחוק החוזים, גם אם משמעות הדבר היא שחוטא דוגמת הנתבעת, ייצא נשכר. אמור מעתה: קבלן שפורש מהשתתפות במכרז על יסוד הבטחה לטובת הנאה שהוא מקבל מהמשתתף שנותר במכרז, יידע מכאן ולהבא כי בעשותו כן הוא שם את כספו על קרן הצבי, משום שבית המשפט לא יעמוד לו לישועה כאשר ברגע האמת יתכחש הזוכה במכרז להבטחותיו הקודמות. 21. התובעים טוענים בסיכומיהם כי הנתבעת לא הוכיחה את היקף זכויותיה במגרש, משום שלא צירפה את חוזי הרכישה של הזכויות. דין הטענה להדחות. די בכך שצורף נסח של לשכת רישום המקרקעין ובו רשומות הערות אזהרה לטובתה של חברת י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבנין (1997) בע"מ, כדי ללמד על היקף האינטרס שהיה ליהודה ולדוד במגרש, באמצעות חברה שבשליטתם. צריך גם לזכור כי בסופו של דבר, לא זו השאלה העיקרית המתעוררת בתיק זה. 22. סיכומו של דבר, מדובר בתביעה שבנסיבות רגילות היה ראוי להשית בגינה הוצאות משפט נכבדות על התובעים. דא עקא, בשים לב לפסול שדבק בדרך הילוכה של הנתבעת, שנתנה ידה למהלך בלתי ראוי של מזרחי, לא יהא זה נכון או צודק לפסוק לזכותה הוצאות משפט. 23. אשר על כן, התביעה נדחית, בלא צו להוצאות.כתב התחייבות