ליקויי בניה בדירות בבאר שבע

להלן פסק דין בנושא ליקויי בניה בבאר שבע: להליך זה חברו 10 זוגות דיירים אשר רכשו זכויות בדירות המהוות חלק מהדירות שנבנו ב-2 בנינים המצויים ברח' מרדכי מקלף 32 ו- 34 בבאר שבע. אין חולק כי הנתבעת שהינה חברה לבנין היא זו שהתקשרה עם התובעים בהסכמי המכר. מעיון בהסכמי המכר אשר צורפו כנספחים א' עד י' לכתב התביעה, עולה כי דירות התובעים נרכשו במהלך החודשים 12/94, 3/95, 4/95, ו - 7/95. בכתב התביעה אשר הוגש ביום 27.7.98, בקשו התובעים לחייב הנתבעת לפצותם בגין ליקויים שונים שנמצאו בדירותיהם ואשר לטענת המומחים מטעמם, הינם בר-תיקון לרבות, ליקויים כאמור שנמצאו בשטחים הציבוריים ובכניסות לבניינים הנזכרים. עוד טענו התובעים, כי חל איחור בלתי מוצדק ומעבר למוסכם, במסירת החזקה בדירות לידיהם ובשל כך קמה להם הזכות לדרוש הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירה. עוד נטען כי לצד הליקויים שניתן לתקנם, ישנם בנוסף, ליקויים ופגימות שאינם ברי תיקון ובעטיים זכאים התובעים לפיצוי נוסף. כן טענו התובעים כי לנוכח היקפם ומהותם של הליקויים שנמצאו בדירות ובשטחים המשותפים ואף בשים לב לאוזלת ידה של הנתבעת בתיקון הליקויים, זכאים הם כי יפסק לזכותם פיצוי בגין הנזק הלא ממוני. הנתבעת הגישה כתב הגנתה ובחלוף שנה מאותו מועד, מצאה לנכון להגיש הודעה לצד ג' כלפי "שב עמי בע"מ" (להלן:"צד ג'") שלטענתה, הוא שעסק בבניית הדירות נשוא התובענה, זאת מכח חוזה בניה שנחתם בינה לבין צד ג' ביום 9.1.95. (צורף כנספח א' לכתב ההגנה). לאחר צרופו של צד ג' להליך בחר זה האחרון לעורר בקשה לדחייה על הסף של תביעת 6 מזוגות הדיירים, זאת מפאת היותם, כך לטענתו, חתומים על כתבי ויתור התקפים כלפי הנתבעת וכלפי צד ג' כאחד. בהחלטת ביהמ"ש (מפי כב' השופט א. ואגו) מיום 9.10.02 (במסגרת בש"א 3693/00), נדחתה הבקשה. בעקבות כך ובהמלצת ביהמ"ש מונה האדריכל ר. דנקנר כמומחה מטעם ביהמ"ש וזה בחוות דעת מקיפה וממצה מיום 25.5.00, חיווה דעתו באשר לליקויים הנטענים בכל אחת מהדירות, נשוא התובענה ובשטחים הציבוריים. בהליכים שנתקיימו לאחר הגשת חוות הדעת ניתנה לצד ג' האפשרות לתקן הליקויים כפי שקבעם מומחה ביהמ"ש. במהלך דיון אשר התקיים בפני ביום 15.7.04, הודיעו כב' הצדדים (לרבות צד ג') כי הגיעו ביניהם להסכמות דיוניות ומהותיות הכוללות התחייבות של הנתבעת וצד ג' לשלם לתובעים פיצוי בסך של 75,000 ₪ לסילוק טענות התובעים ביחס לליקויים ברי תיקון ואף אלו שאינם ניתנים לתיקון. עוד הוסכם כי נותרה מחלוקת בין הצדדים ב - 3 סוגיות אותן אפרט להלן, שביהמ"ש הוסמך לפסוק בהם על דרך הפשרה. כמו כן הוסכם בין הנתבעת לבין צד ג' כי במידה ולא תושג ביניהם הסכמה והכנה באשר לחלוקת האחריות ביניהם, יכריע ביהמ"ש אף בשאלה זו. בנוסף לכך הוסמך ביהמ"ש לפסוק בזכותו של צד זה או אחר לתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הצדדים ביקשו וקיבלו שהות להגשת סיכומיהם בכתב. אין ספק כי הסכמות אלו סללו הדרך לקיצור משמעותי של ההליך המשפטי וגם בהזדמנות זו הנני שבה ומעלה על נס את פועלם של הצדדים ובאי כוחם בנכונותם להגיע להסכמות אלו. כנזכר לעיל, הצדדים הסכימו כי הפיצוי בגין הליקויים שניתן לתקנם ואף בגין אלו שאינם ברי תיקון, יסתכם ב - 75,000 ₪ אלא שב"כ הצדדים הסכימו כי הנתבעת וצד ג' יורשו להשמע בטענה כי סכום זה ממצה, הלכה למעשה, את תביעת התובעים, גם בסוגיות הנוספות הטעונות הכרעה. על כן בדעתי להידרש תחילה, לאפשרות כי הפיצוי שהנתבעת וצד ג' הסכימו לשלמו לתובעים יכול ויהווה מיצוי מלא של תביעתם. בבואי לבחון טענה זו, יש ליתן הדעת בין היתר לכך, שהערכות מומחה ביהמ"ש באשר לעלויות התיקון בבתי התובעים ובשטחים המשותפים נאמדו לכל הפחות כ - 104,505 ש"ח ובנוסף, לעובדת קיומם של סעיפי ליקוי, לא מעטים, לגביהם קבע המומחה כי אינם ניתנים לתיקון וכי יש צורך בקבלת חוות דעת שמאי, לנוכח האפשרות כי קיומם של ליקויים בלתי הפיכים אלו, יגרמו לפיחות בערכן של הדירות. כך למשל בדירות התובעים נמצאו סטיות בצירי הקירות, קירות עקומים, סטיות בריצוף, הבדל במישוריות הקירות, פגמים וחורים בריצוף המחייבים החלפה ועוד. אמנם חוות דעת שמאית לא נתקבלה, אלא שנדמה כי לצורך הערכה ואומדן אפשריים של השפעת קיומם של ליקויים בלתי הפיכים אלו, על ערכן של הדירות, ניתן ואפשר להסתפק בממצאיו של מומחה ביהמ"ש וזה כאמור קבע כי בכל אחת מהדירות נשוא התובענה, כמו גם בשטחים הציבוריים והמשותפים, ישנם ליקויים שלא ניתן לתקנם ועצם קיומם של אלו משפיע במישרין על ערכן. בשים לב לאמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הפיצוי בסך של 75,000 ₪ שהנתבעת וצד ג' הסכימו לשלמו , אינו יכול להוות מיצוי מלוא תביעת התובעים. יחד עם זאת, גם אם עצם ההסכמה לשלם לתובעים סכום פיצוי זה, מאיינת זכותם של התובעים לטעון לזכאותם לפיצוי נוסף, בגין עצם קיומם של הליקויים. לסיכום, הנני לקבוע כי התובעים זכאים לקבל פיצוי בסך של 75,000 ₪ בעבור הליקויים שנמצאו, לרבות אלו שאינם ניתנים לתיקון. אפנה עתה להכריע בסוגיות שנותרו להכרעה. האיחור במסירה: אמנם הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי קיימה אחר התחייבויותיה לענין מועד מסירת הדירות ואף צד ג' טען כי הדירות נמסרו במועד המוסכם, אלא שטענות אלו דינן להידחות על הסף ולגופן ולו בשים לב לקבוע בהסכמי המכר ולמועדים שבהם נמסרו הדירות בפועל, כפי שנרשמו בפרוטוקול המסירה שצורפו כנספח ג' לכתב ההגנה. פרוטוקול המסירה כפי שהוצגו מטעם הנתבעת משמיטים היסוד לטענתה, כפי שמצאה ביטויה בסעיפים 29 עד 33 לסכומים שהוגשו מטעמה ומטעם צד ג' ותמוה בעיני, הכיצד הרהיבו הנתבעת וצד ג', עוז בנפשם, לטעון טענות שאינן אמת, וזאת בלשון המעטה. מטעמי נוחות ולהמחשת הנטען להלן, יובאו הנתונים הרלוונטים לדיון בסוגיה זו, בטבלה . תובע מועד מסירה מוסכם מועד מסירה בפועל תקופת איחור לכאורה גרינברג 31.3.96 1.9.96 5 ח' טרבלסי 31.1.96 28.7.96 6ח' בוסקילה 31.3.96 11.7.96 כ- 3.5. ח' בן זקן 31.3.96 28.8.96 5 ח'. פיוובר 31.3.96 12.7.96 כ - 3.5 ח' קיצה 31.3.96 8.10.96 כ - 4.3 ח' שטרית 31.3.96 17.7.96 כ - 3.5 ח' גבאי 31.3.96 7.7.96 כ - 5.3 ח' אוצקובסקי 31.3.96 8.9.96 כ- 5.3 ח' אדרי 31.3.96 6.9.96 כ - 5.3 ח'. יחד עם זאת, ולנוכח הקבוע בסעיף 6 (ג)(2) להסכם המכר, מתקופת האיחור הלכאורית יש לנכות 60 יום, שלגביהם הסכימו הצדדים כי גם אם מדובר ב"איחור בלתי מוצדק" (כמשמעות בהסכם), לא יהיו זכאים הרוכשים לפיצוי מוסכם, בגינם. העולה מהמקובץ עד כה הינו, כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הדירות נמסרו לתובעים במועדים החורגים גם מתקופות האיחור המוסכמות וכי לנוכח תקופת האיחור, קמה לכל אחד מזוגות התובעים הזכות לקבל פיצוי מוסכם, בשים לב לאורך תקופת האיחור ולגודלה של הדירה הנרכשת (100 $ לכל חדר). באשר לסכומי הפיצוי, בדקתי ומצאתי כי התחשיב שערכה באת כוח התובעים בסעיף 5 לסכומיה, הינו נכון ועולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם. לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבוע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין האיחור במסירה וכי שעור הפיצוי לו זכאים התובעים, הינו כדלקמן: גרינברג - 6,800 ₪ טרבלסי - 9,000 ₪ בוסקילה - 4,500 ₪ בן זקן - 6,800 ₪ פיוויבר - 3,000 ₪ קיצ'ה - 6,500 ₪ שטרית - 4,500 ₪ גבאי - 7,500 ₪ אוציקובסקי - 7,500 ₪ אדרי - 7,200 ₪ זכאותם של התובעים להחזר שכרו של המהנדס מטעמם התובעים טוענים כי לצורך הגשת תביעתם שכרו הם שרותיו של מהנדס, אשר ערך חוו"ד בעבור כל אחד מהם, ובנוסף חוו"ד באשר לשטחים הציבוריים וכי סוכם עמו שבתמורה לשרותיו המקצועיים, ישולם לו סך של 500 ₪ + מע"מ לכל משפחה (דהיינו 585 ₪ נכון ל - 1/97). הנתבעת וצד ג' סבורים כי אין לחייבם בתשלום הוצאות המהנדס מאחר ומדובר בחוו"ד מופרזות ומנופחות. בכל הכבוד הראוי, השכר שלו טוענים התובעים הינו צנוע עד למאוד, ובוודאי שאין בו הפרזה או חריגה משכר מקובל וראוי. העובדה כי מומחה ביהמ"ש העריך עלות התיקונים והיקפם בסכומים הנמוכים באופן משמעותי מאלו שקבע מהנדס התובעים, היא כשלעצמה, אינה נימוק לשלילת זכותם של התובעים להחזר שכרו של המהנדס מטעמם במיוחד, משקבע מומחה ביהמ"ש כי אכן קיימים ליקויים הנדסיים וליקויי ביצוע אשר חלקם לפחות, הינם בלתי הפיכים. בנותני דעתי להיקף הליקויים כפי שנאמד על ידי מומחה ביהמ"ש (10,000 ₪, ממוצע לדירה) - מחד, ומנגד לשעור השכר המבוקש, סברתי כי אין הצדקה לשלול מהתובעים זכות זו. לנוכח הזמן הרב שחלף אז ניתנו חוות הדעת (1/97), מצאתי לנכון, לצרכי פשרה, להעמיד שכרו של מהנדס התובעים סך של 1,000 ₪, בעבור על אחת מהדירות נשוא התובענה , זאת באמצעות תשלומו לתובעים. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אין כלל ספק כי בעבור מרבית מאזרחי מדינה זו, רכישת דירה הינה ארוע משמעותי, הנותן אותותיו לאורך זמן, על אורחות חייו של הרוכש. עוד אין ספק, כי צפייתו הטבעית של רוכש דירה, הינה כי הקבלן או המוכר יעמדו בהתחייבויות על פי ההסכם ובין היתר, החובה לבנות הבית/דירה על פי כללים מקובלים ונוהגים, תוך הקפדה על קיום דוקני של כלל הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות שהותקנו מכוחו. משנמצא לנו, כמפורט לעיל, כי הנתבעת הפרה המוסכם ולא העמידה הדירות לרשות התובעים במועדים המוסכמים ואף לא בחלוף תקופות האיחור המוסכמות, ובדירות, עת נמסרו, נמצאו ליקויי בנייה רבים שהיקפם ומהותם עלולים אף להביא לפיחות בערכן של הדירות, סבורתני כי קמה לתובעים הזכות לקבל פיצוי בגין הפגיעה בקניינם ובשל חוסר יכולתם לעשות שמוש מלא ומהנה בנכס אותו רכשו בדמים מרובים. שלא לדבר על הטירדה, אי הנוחות ועגמת הנפש שהיתה מנת חלקם של התובעים, ובתקופה שחלפה מאז נמסרו הדירות לחזקתם, ועד לסיומו של ההליך ולו באופן המוסכם. לאחר שנתתי דעתי לאופן התנהלותה של הנתבעת , לזמן הרב שחלף מאז הוגשה התובענה ועד להגשתו של ההסדר החלקי, מוצאת אנוכי לנכון להעמיד הפיצוי לתובעים בגין הנזק הלא ממוני בסכום של 10,000 ש"ח בעבור כל אחת מהדירות נשוא התובענה. בנוסף לסכומים הנ"ל, תישא הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד התובעים בסכום של 25,000 ₪ בצרוף מע"מ. כל הסכומים שנפסקו לזכות התובעים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, ככל שלא נאמר אחרת בפסק דין זה. בטרם אפנה לדון בהיקף חבותו של צד ג' מכח ועל פי ההודעה לצד ג' ששיגרה אליו הנתבעת, אבקש להביע מורת רוח מרובה מכך שהנתבעת בסכומיה בחרה לשוב ולהעלות טענות שבעבר הועלו על ידה ונדחו בהחלטה מנומקת שנתן ביהמ"ש וכוונתי, לטענות שמצאו ביטויין בסעיפים 1 עד 28 לסיכומים ואשר בעיקרם מבקשות להביא לדחיית התובענה מפאת קיומם של כתבי ויתור. אלא שכנזכר לעיל, ביהמ"ש נדרש ואף נתן החלטה ברורה ומנומקת בסוגיה זו (כוונתי להחלטת השופט ואגו מיום 9.10.02 כפי שניתנה בבש"א 3693/00). משכך, אין כל יסוד ועילה לשוב ולעיין בסוגיה שהוכרעה . רוצה אני לקוות כי נסיונה החוזר של הנתבעת להישמע בטענות שנדונו ונדחו, זה מכבר, לא נעשה מתוך רצון חלילה להטעות את ביהמ"ש או "לזרות חול בעיניו". באשר לטענות הנתבעת כנגד צד ג' - אמנם אין בקיומו של הסכם התקשרות בין הנתבעת לבין צד ג', כדי לשחרר הנתבעת מכל אחריות כלפי הרוכשים, במיוחד כאשר צד ג' אינו צד כלל להסכם הרכישה, ואף הרוכשים אינם צד להסכם ההתקשרות שבין הנתבעת לבין צד ג' - הקבלן ואולם, ביחסים שבין הנתבעת לצד ג' קיים הסכם מיום 9.1.95, שצד ג' אינו מבקש להתכחש לקיומו או להתנער מהתחייבויותיו המוסכמות. משכך ביהמ"ש מחוייב לקבוע האם ביחסים שבין הנתבעת לצד ג', קמה לנתבעת הזכות לדרוש שיפוי. בנותני דעתי להתחייבויות הקבלן - צד ג', בהסכם שנחתם בינו לבין הנתבעת ואף לעובדה כי צד ג' לא הכחיש עובדת היותו קבלן עצמאי שבנה הדירות נשוא התובענה, סבורתני כי זכאית הנתבעת לשיפוי מאת צד ג' זאת, מבלי לגרוע מחובותיו של הקבלן על פי פקודת הנזיקין. לאור הנטען בסכומי הנתבעת ואף בשים לב לטענות צד ג' בכתב הגנתו להודעה לצד שלישי, סברתי כי הנתבעת זכאית לשיפוי מאת צד ג' בשעור של 80% מסך הסכומים שמצאתי לנכון לפוסקם לזכות התובעים בתביעה זו. לפיכך, הנני להורות כי בהודעה לצד ג' ינתן פסק דין, על פיו מחוייב צד ג' לשפות הנתבעת בסכום השווה ל- 80% מסכום הפיצויים שהנתבעת חויבה לשלם לתובעים, על פי פסק דין זה. בנסיבות הענין, אינני מוצאת לנכון לזכות הנתבעת בהוצאות משפט/שכ"ט עו"ד, ובמסגרת הדיון בהודעה לצד ג' - ישא כל צד בהוצאותיו. בניהליקויי בניה