על מי מוטלת החובה לבצע צו הריסה ? צו הריסה המוצא לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, יכול שינוסח על ידי בית המשפט באופנים אלה: צו הריסה "שותק" שקובע אך כי "ניתן בזה צו הריסה" לביצוע תוך תקופה מסויימת, וכו'. צו כזה אינו מפרט מי חייב לבצעו. צו הריסה המציין במפורש כי הוא יבוצע "על ידי הנשפט". צו הריסה המציין כי הוא יבוצע "על ידי הועדה המקומית". צו הריסה המציין כי הוא יבוצע על ידי הנשפט תוך מועד מסויים, ואם הוא, הנשפט, לא יבצעו, תוכל הועדה לבצעו על חשבונו. להלן פסק דין בנושא שימוש חורג בקרקע חקלאית - מי צריך לבצע צו הריסה ?: פסק דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה. אסיף) מיום 26.12.07 בת.פ. 2915/03 לפיו קיבלה הערכאה הראשונה את בקשתה של המשיבה והטילה עליה את ביצוע צו ההריסה שניתן נגד המערער ביום 3.3.05 בע.פ. 1206/04 של בית המשפט המחוזי בחיפה, מכוח ההוראה שבס' 205 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק או חוק התכנון והבניה). 2. בת.פ. 2915/03 הנ"ל, הואשם המערער בכך שבנה בסמוך לכפר ג'ת מבנה שכלל רצפת בטון בשטח של כ - 150 מ"ר והכנה ליציקת עמודים. זאת הוא עשה בלא היתר, ועל קרקע חקלאית. לאחר שהורשע בעבירות שיוחסו לו (בניה בלא היתר, שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר וביצוע עבודה ללא היתר) הוטל עליו בגזר הדין מיום 26.1.04 קנס בסך 5,000 ש"ח; מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, וכן חוייב המערער לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח שלא ימשיך בבניה אלא אם יקבל היתר וכן שלא יעבור על הוראות חוק התכנון והבניה משך שנתיים. המשיבה ערערה (ע"פ 1206/04) על קולת העונש בגזר הדין, וביום 3.3.05 הודיע ב"כ המשיבה לערכאת הערעור כי הצדדים הסכימו על העלאת הקנס לסכום של 12,000 ש"ח וכן כי "יינתן צו הריסה על המבנה שיותלה במשך 12 חודשים מהיום. תהיה התחייבות של ... (המערער) שלא תימשך שום בניה במבנה ובודאי שלא יתאכלס המבנה". ב"כ המערער הסכים לכך ובית המשפט המחוזי פעל על פי ההסדר, קיבל את הערעור, ושינה את גזר הדין: העמיד את הקנס ע"ס 12,000 ש"ח וכן נתן "צו הריסה שיכנס לתוקף כעבור 12 חודש מהיום", היינו - 3.3.06. ביום 3.5.05 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום נוסף נגד המערער, (ת"פ 1585/05) שכלל שני אישומים. באישום הראשון העבירה היא אי קיום צווים של בית המשפט, בכך שהמשיך בבניה והוא עומד לאכלס את המבנה, ובאישום השני נטען כי הוא משתמש במבנה, והעבירה היא שימוש ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה ובסטיה מתכנית. כב' השופט מסארווה ראה לנכון לזכות את המערער מן המיוחס לו באישום הראשון, הרשיעו בעבירה שבאישום השני וגזר עליו ביום 12.9.05 מאסר על תנאי של 6 חודשים ל - 3 שנים שלא יעבור עבירה על סעיפים 204, 205, 210, 237, 240 וכל עבירה שבה הורשע בתיק הנ"ל; קנס בסך 20,000 ש"ח, והתחייבות ע"ס 20,000 ש"ח. כמו כן הוא אסר על המערער או מי מטעמו להשתמש במבנה, אלא אם כן יקבל היתר שניתן כדין ע"י הרשויות המוסמכות. על כך ערערה המשיבה (ע"פ 709/05) וטענה כי לא היה מקום לזכות את המערער מן העבירה שבאישום הראשון. הערעור התקבל בחלקו ובפסק הדין מיום 6.4.06, הועמד הקנס ע"ס 30,000 ש"ח ותקופת המאסר המותנה הוארכה. יתר חלקי גזר הדין נשארו בעינם. ביום 7.5.06 הוגש נגד המערער אישום נוסף בגין המבנה (ת"פ 1900/06 בבית משפט השלום בחיפה). באישום הראשון טענה המשיבה כי המערער לא קיים את צו הריסה הנ"ל, וייחסה לו עבירה של אי קיום צווים של בית משפט. באישום השני יוחסה לו העבירה של שימוש ללא היתר במבנה. תיק זה נשמע בפני כב' השופט קוטון, ולאחר הודייה של המערער במיוחס לו בשני האישומים הורשע המערער בעבירות האמורות. כב' השופט קוטון ראה בחומרה את מעשיו של המערער וציין בגזר הדין, תוך הסתמכות על דברי בית המשפט העליון ברע"פ 1920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2007(1) 4559, כי "הנאשם ממשיך לאכלס את המבנה, להשתמש בו ללא היתר, בניגוד לחוק ולצווי בתי המשפט וממאן להרסו במשך תקופה לא מבוטלת. ... מתקבל הרושם, כי אין בדעתו לעשות לקיום צווי בתי המשפט גם כיום וכי הוא ימשיך ויבצע את העבירות בהן הורשע בהליך שבפני. ..... פעולתו של הנאשם אינה רק עבריינית במובן הצר של המילה, כי אם יש בה גם התרסה בוטה כנגד שלטון החוק, יש בה זלזול מתמשך בחוק ובצווי בית המשפט והיא מצביעה על חוסר נכונות בסיסית מצידו של הנאשם לקיים את המוטל עליו, להפסיק את השימוש האסור במבנה ולעשות להריסת המבנה. ... משאלו פני הדברים יש להטיל על מבצעי העבירות עונשים כבדים לרבות מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח. " באשר לביצוע צו ההריסה העיר כב' השופט קוטון בגזר הדין כי "בסמכותה של המאשימה, לבקש במעמד גזירת הדין, להביא לביצוע הצו באמצעיה היא. עיון בטיעוני המאשימה בהליכים השונים, הן בבית המשפט בחדרה והן בערעורים על גזרי דינו מגלה, כי לא נתבקשה בקשה כזו ע"י נציגי המאשימה , ... אין צורך לומר, כי תכלית ההליכים הינה קיום דיני התכנון והבניה ולא בהכרח מאסרם של הנאשמים. משאלו פני הדברים, ראוי כי אף המאשימה תעשה לקיום וביצוע הצווים עת נוכחים אנו כי אלו לא מבוצעים במשך תקופה משמעותית." 3. במצב האמור, לאחר שהמערער לא קיים את צו ההריסה שניתן ביום 3.3.05 ושנכנס לתוקפו ביום 3.3.06 ולנוכח הערותיו דלעיל של כב' השופט קוטון, פנתה המשיבה ביום 23.7.07 לבית משפט השלום בחדרה, ובהליך ביניים במסגרת ת"פ 2915/03 הנ"ל הגישה "בקשה להטלת ביצוע הריסה על הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה". בבקשתה מגוללת המשיבה את השתלשלות העניינים, מפרטת את פסקי הדין שניתנו, מציינת כי "עד ליום הגשת בקשה זו המערער לא הרס את המבנה כפי שצווה לעשות כמפורט" בפסק הדין מיום 3.3.05 בע"פ 1206/04 הנ"ל, ולפיכך "מבוקש מבית המשפט הנכבד להתיר למאשימה לבצע את ההריסה בעצמה ועל חשבון הנאשם עפ"י סמכותו לפי סעיפים 205, 207, ו 207א לחוק." כמוסבר בס' 3 לסיכומי טענות המשיבה, "הבקשה דנן להטלת ביצוע צו ההריסה הוגשה ע"י המאשימה מטעמי זהירות, על מנת שלא תהא לנאשם טענה כי צו ההריסה בוצע על ידה שלא כדין, וזאת מכיוון שבדרך כלל ביצוע צו ההריסה מוטל על הבונה" כמשתמע מהאמור בס' 205(1) לחוק. לשיטת המשיבה, "ההחלטה על מי להטיל ביצועו של צו ההריסה הינה החלטה אופרטיבית במהותה שלא לומר טכנית" ו"אין לראות בשינוי ההוראה בדבר זהות מבצע ההריסה כשינוי הפוגע בעקרון סופיות הדיון." המשיב טוען, לעומת זאת, כי מדובר בשינוי מהותי של הצו, דבר המנוגד לעקרון סופיות הדיון, וגם אינו מתיישב עם הסדרי הטיעון שנקשרו בין הצדדים בהליכים שנסתיימו. 4. סעיף 205 לחוק התכנון והבניה דן באמצעים נוספים, עליהם יכול בית המשפט להורות בדונו בעניינו של נאשם בעבירות בניה, כדלקמן: "הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין - (1) לצוות שהבנין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הועדה המקומית, אם ביקשו על כך הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע; (2) לצוות שאף אותו חלק מהבנין שלא נבנה כאמור בפסקה (1), ייהרס, יפורק או יסולק, אם יש בביצוע צו לפי פסקה (1) בלבד כדי לסכן את הנפש או את בטיחות הציבור; (3) לתת לנשפט כל צו אחר שייראה לבית המשפט, בקשר לדרך או לבנין שבהם נעברה העבירה, לרבות צו לשינוי מבנה, צו סגירה, צו איסור שימוש וצו להתאמת הבניה או השימוש להיתר או לתכנית; (4) אם היתה העבירה לפי סעיף 204 (ב) - לצוות על הנשפט להפסיק את העבודה או השימוש במקרקעין שבסטיה מהיתר או מתכנית, או לצוות על הנשפט או על הועדה המקומית לפי בקשתה לבצע את הוראת התכנית אשר הופרה ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע." סעיף 207 של החוק דן במועד לביצוע הצו, כדלקמן: "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן." סעיף 207א של החוק דן באופן הביצוע של צו הריסה שביצועו הוטל על הוועדה, כדלקמן: (א) הטיל בית משפט על הועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205(1) או (2) תבצע אותו הועדה תוך המועד שנקבע בו. (ב) הועדה המקומית רשאית, לאחר שעיינה בחוות דעתו של מפקד משטרת המחוז, לבקש שבית המשפט יצווה על הנשפט לבצע צו כאמור בסעיף קטן (א) במקום הועדה המקומית. (ג) עברו שלושה חדשים מהמועד שנקבע לביצוע צו כאמור בסעיף קטן (א) והוא לא בוצע, יפנו הועדה המקומית, הועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו אל בית המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את השאר מחיובן." סעיף 210 של החוק קובע: "נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206, בתוך המועד שקבע בית המשפט, דינו - מאסר שנה ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה." 5. כב' השופטת אסיף נכחה לדעת, בצדק, כי "מדובר בנאשם אשר מזלזל בהחלטות בתי המשפט השונים ולמעשה הופך אותן ללעג ולקלס." (ס' 6 להחלטתה). היא קבעה כי "אין בדעת הנאשם לעשות לקיום צווי בית המשפט וכי בכוונתו להמשיך ולבצע את העבירות שבהן הורשע", וכי "מדובר בהתנהגות עבריינית במלוא מובן המילה" עד כי "יש לתת להתנהגות זו של הנאשם משקל גם כאשר בית המשפט נדרש לבחון את הטענות המשפטיות שמעלים הצדדים." היא קיבלה את בקשת המשיבה וקבעה כי "הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה רשאית לבצע את צו הריסה שניתן כנגד הנאשם, והכל לאחר שהנאשם התעלם ביודעין מצו הריסה שניתן נגדו ולא הרס בעצמו את המבנה, והוא ממשיך לעשות בו שימוש." 6. לנגד עיניה של כב' השופטת אסיף עמדו ההחלטות שניתנו בית משפט השלום בירושלים בת"פ 8860/01 הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים נ' סביח נאסר מיום 18.4.06 ות"פ 4617/96 מדינת ישראל נ' אברהם עדיקה, מיום 4.12.200 שם פסק כב' השופט סובל כי "הטלת בצוע צו הריסה על הוועדה המקומית אפשרית רק 'בשעת מתן גזר הדין', על פי בקשה שצריכה להיות מועלית על ידי התביעה קודם למתן גזר הדין. האפשרות (שבשלב מסויים נעשית חובה) לבקש לאחר מתן גזר הדין שינוי בזהות מבצע הצו עומדת בכיוון אחד בלבד: אם גזר הדין הטיל את הביצוע על הוועדה המקומית, ולאחר מכן מתברר שאין לוועדה המקומית אפשרות או רצון לבצע את ההריסה. במקרה כזה ניתן או צריך לפנות לבית המשפט בבקשה שיטיל את הביצוע על הנשפט במקום על הוועדה המקומית. בהעדר הסמכה מיוחדת בחוק, דוגמת זו שבסעיף 207א, חל במקרה ההפוך הכלל השולל מבית המשפט סמכות לתקן על דרך ההשלמה גזר דין שיצא תחת ידיו לאחר חלוף יום נתינתו..." ובפרשת סביח נאסר הנ"ל אמרה כב' השופטת זינגר בהערת אגב: "אין אני סבורה שבסמכות בית המשפט להיעתר לבקשה (אף אם נתעלם מסוגיית סופיות הדיון) וזאת לנוכח הוראות החוק. בסעיף 204 ... נקבע כי הסמכות ליתן צו הריסה הינה 'בשעת גזר הדין'. באותו מועד קיימת גם אפשרות לבקש כי הביצוע יוטל על הועדה. באותו מועד ולא לאחר מכן. המחוקק קבע חריג אחד לכלל האמור וזאת בסעיף 207א לחוק, שם נקבע כי אף לאחר גזר הדין, ניתן לבקש להטיל על הנאשם לבצע את צו ההריסה. אין בנמצא הוראת חוק נוספת, המאפשרת לבקש לאחר גזר הדין, להטיל את (ביצוע) צו ההריסה על הוועדה. אין אני נדרשת לשאלה מהו הדין הרצוי, שכון אם נפלה שגגה בהוראות החוק הנוכחיות, על המחוקק לתקנה." כב' השופטת אסיף לא היתה שותפה לאותה דעה. היא בחנה את תכלית החוק; הגיעה למסקנה כי יש למנוע, במקרה דנן, "תוצאה אבסורדית"; סברה כי "ההגבלה שבס' 205 לעניין 'שעת גזר הדין' היא למתן צו ההריסה עצמו - ואין היא מגבילה את המועד שבו יכול בית המשפט להורות כי הצו יבוצע ע"י הועדה המקומית", וקבעה כי "פרשנות נכונה ותכליתית של הוראות החוק היא כי את צו ההריסה עצמו מוסמך אמנם בית המשפט לתת רק במעמד גזר הדין, אולם משניתן בגזר הדין צו הריסה ובית המשפט לא פרש בו על מי מוטלת החובה לבצעו, הרי יש לראותה כמוטלת הן על הנאשם והן על הועדה המקומית. במילים אחרות, צו הריסה יכול שיבוצע על ידי הנאשם ואם לא יבצע אותו הנאשם יכולה הועדה המקומית לבצע אותו. קבלת פרשנות אחרת מחטיאה, לטעמי, את תכלית החוק." (ס' 17 להחלטתה). 7. דעה דומה הביעה כב' השופטת דיסקין בתיק ב"ש (שלום פתח תקווה) 2451/07, ועדה מקומית מרכז נ' אבו מדגם פארס, תקדין שלום 2007(3) 11651. עמד שם לדיון צו הריסה שהורה למשיב שם לבצע את ההריסה, והוא לא קיים את הצו. אחר כך הואשם המשיב שם באי קיום הצו, אך לא אותר, ולא ניתן היה להרשיעו בכך. כב' השופטת דיסקין נעתרה לבקשת הועדה; נתנה חשיבות לאינטרס הציבור שלא להנציח את הבנייה האסורה; אמרה כי אין לאפשר הפיכת הצו ל"אות מתה" ועל כן, "מקום בו בחר המשיב שלא למלא אחר צו בית המשפט ולא הרס את העבודות האסורות במועד שקבע בית המשפט ואף לא עד היום - הרי שהימנעות מהושטת הסעד המבוקש תהיה משום הנצחת פעולה אסורה וכן מתן פרס למי שאינם ממלאים אחר צווי בית המשפט". בכיוון הפוך הלכה כב' השופטת ארנה לוי, מבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (תיק מס' 9537/03, מדינת ישראל נ' ג'רמון, פס"ד מיום 7.11.04). היא קבעה כי "צו על פי סעיף 205 לחוק - יכול ויוטל ביצועו על הועדה המקומית ..., אך זאת רק בשעת מתן גזר הדין ורק אם בקשו זאת הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו ... . בקשה כזו לא הייתה במסגרת התיק המקורי וגם לא בכל שלב לאחר מכן. אין כל דרך אחרת על פי החוק להטיל ביצועו של צו הריסה, שניתן על פי סעיף 205 לחוק ושהוטל במסגרת גזר דין על הנשפט, על כתפי הועדה המקומית או המחוזית (אלא אולי אם תוגש בקשה בהסתמך על סעיף 212 לחוק, ובהתקיים התנאים להחלת סעיף זה)." נפנה גם לפסיקתו של כב' השופט א' א' לוי ברע"פ 6996/06 אהרון אלתר נ' מדינת ישראל מיום 9.11.06 בה איזכר כי מדובר "בשאלה נכבדה" שלא הצריכה הכרעה באותו עניין, וציין כי "בחינת הסעיף על רקע מטרתו עשויה להקים מסקנות שונות", ולפי אחת מהן, "נועדה ההוראה להגן על ענינה של ועדה מקומית, לבל תמצא עצמה נדרשת, בניגוד לרצונה, לשאת במאמץ הכרוך בביצוע ההריסה." 8. סעיף 205 של החוק מסמיך את בית המשפט לנקוט אמצעים נוספים והעיקרי שבהם, צו הריסה, בעת גזירת דינו של המורשע בעבירה על ס' 204 של החוק. הפניית החוק היא אל כל העבירות המפורטות בס' 204, הן אלה הנוגעות לבניה ללא היתר והן אלה שעניינן שימוש בלא היתר או בסטייה מהיתר. כב' השופטת ברקאי פסקה, על כן, בע"פ (באר שבע) 7155/05 אבו עצא נ' עירית אשקלון, תקדין מחוזי 2007(3), 11316 כי "על פי לשון החוק בסמכותו של בית משפט להורות על הריסת מבנה גם כאשר העבירה המתבצעת לגביו הינה עבירה של שימוש שלא כדין. ... כאשר מדובר בשימוש ללא היתר במבנה שלא נתקבל לגביו היתר בניה, אזי גם אם עבירת הבניה הבלתי חוקית התיישנה ועומדת בעינה אך עבירת השימוש הבלתי חוקי, הפסול אשר דבק בשימוש הבלתי חוקי הינו כה יסודי עד כי (הוא) עשוי להביא לנקיטת ענישה מחמירה, ... בדרך של צו להריסת המבנה." כך, ברע"פ 518/07 אימן אבו חיט נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה, תקדין עליון 2007(2), 4864 נדון עניינו של מי שהורשע בבניה ללא היתר, ניתן נגדו צו הריסה, ומשלא הרס הנשפט את מה שבנה, הוא הועמד שוב לדין על עבירה של בניה ללא היתר וכן עבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי ס' 210 של החוק. לאחר שהורשע בשנית, האריכה הערכאה הראשונה את כניסתו לתוקף של הצו המקורי וקבעה כי הצו יבוצע על ידי הועדה המחוזית. כב' השופט ג'ובראן קבע בפסק דינו: "איני מוצא ממש בטענת המבקש, לפיה בסעיף 205 לחוק, נאמר מפורשות כי אם הורשע אדם, רשאי בית המשפט רק 'בשעת גזר-הדין' לצוות להרוס את המבנה שנבנה בחריגה, והוא אינו יכול לצוות זאת, שלא בעת גזר-הדין. זאת שכן, גם בפעם השניה נשפט המבקש לפי סעיף 204 ומכאן שבית המשפט היה רשאי גם רשאי לשנות את אופן ביצוע ההריסה לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה." היינו, שאם הוצא צו הריסה בעת מתן גזר הדין, והוגש מאוחר יותר נגד הנשפט אישום נוסף המכיל עבירה על ס' 204 של החוק לגבי אותו מבנה, אף בלוואי לעבירה על ס' 210 של החוק, ניתן להוציא נגדו צו הריסה נוסף, והפעם להטיל את ביצוע ההריסה על הוועדה. גם פעולה זאת נעשית, כנדרש בחוק, בעת מתן גזר הדין. ובענייננו: ניתן היה להוציא צוי הריסה נגד המערער בהליכים הנוספים שננקטו נגדו (ת"פ 1585/05 ות"פ 1900/06). צווים כאלה לא ניתנו, כך נראה, אך מחמת שב"כ המשיבה לא ביקשו זאת. מכל מקום, המערער ממשיך להשתמש במבנה בלא היתר, ופתוחה הדרך בפני המשיבה להאשימו שוב בעבירות של אי קיום צו ושימוש בלא היתר במבנה, ואם תבוא הרשעה בעבירות אלה, ניתן יהיה להורות על הריסה ואף להטילה על הוועדה. מסקנתי היא, לאור הנ"ל, שאין לומר כי במקרה דנן נחסמה הדרך לחלוטין בפני המשיבה מלנקוט בהליך המתאים, שבו סביר להניח כי יינתן נגד המערער, לכשיורשע, צו הריסה שביצועו יוטל על הועדה, אם היא תבקש זאת מבית המשפט בעת מתן גזר הדין או בטיעוניה לעונש לפני מתן גזר הדין. 9. צו הריסה המוצא לפי ס' 205 של החוק, יכול שינוסח על ידי בית המשפט באופנים אלה: [א] צו הריסה כפי שניתן בענייננו - צו הריסה "שותק" שקובע אך כי "ניתן בזה צו הריסה" לביצוע תוך תקופה מסויימת, וכו'. צו כזה אינו מפרט מי חייב לבצעו. [ב] צו הריסה המציין במפורש כי הוא יבוצע "על ידי הנשפט". [ג] צו הריסה המציין כי הוא יבוצע "על ידי הועדה המקומית". [ד] צו הריסה המציין כי הוא יבוצע על ידי הנשפט תוך מועד מסויים, ואם הוא, הנשפט, לא יבצעו, תוכל הועדה לבצעו על חשבונו. בצו מן הסוג האחרון דן בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נועם) בע"פ (ירושלים) 40062/07, תקדין מחוזי 2007(2), 8167. עמדו בפנויו שני מקרים בהם הוציא בית המשפט לעניינים מקומיים שהרשיע את הנשפט בעבירת הבניה, צו המורה לו להרוס את מה שבנה, וכי אם ההריסה לא תבוצע על ידי הנאשם בתקופה שנקצבה לכך, "תוסמך הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לבצע את צו ההריסה". הוא הגיע למסקנה כי הוועדה אינה כפופה, במקרה כזה, למיגבלות הביצוע הכלולות בסעיף 207א של החוק, שכן "בשני המקרים הושתו במסגרת גזרי-הדין צווי הריסה, על פי ס' 205 לחוק, שביצועם הוטל על הנאשם, ובמידה שלא יעשה זאת במועד - גם על הוועדה המקומית לתכנון ובניה. הואיל ולא הופנתה בקשה מטעם ועדות התכנון או היועץ המשפטי למשלה להסיר מעל הוועדות את נטל ביצוע הצו, אין להידרש כלל לסעיף 207א לחוק, והוועדה מוסמכת, אפוא, לבצע את ההריסה." עמדה זו אושרה ע"י בית המשפט העליון, מפי כב' השופט לוי ברע"פ 5775/07 חמדאן וחאזם נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2007(3), 633,שקבע כי במצב בו מדובר בצו מן הסוג האמור "הוסמכה הוועדה המקומית, לאחר חלוף הארכה שניתנה למבקשים (היינו - לנשפט), לבצע את הצווים בעצמה, מבלי שסמכותה תוחמה בזמן." 10. במקרה שבענייננו מדובר בצו הריסה "שותק". לא צויין במפורש בגזר הדין (כפי ששונה בערכאת הערעור) מי חייב בביצועו. אין לקבל כי צו כזה חסר נפקות או כי הוא אינו ניתן לביצוע מחמת שלא נקבע על מי מוטל לבצעו. יהיה זה מלאכותי לומר כי צו שותק כזה מסמיך את הוועדה לבצע את הצו, מבלי שהיא ביקשה כי תוקנה לה סמכות כזאת. נשארת איפוא בעינה אפשרות אחת, בה דגלה אף המשיבה במפורש כמפורט בבקשה שהגישה לערכאה הראשונה: יש לקרוא את הצו השותק, על אף שתיקתו, כאילו הוא נוקב במפורש בשמו של הנשפט ומצווה עליו לבצע את ההריסה. דבר זה מתחייב מרוחו של החוק, ומתכליתו. החוק מניח כי מי שבנה בלא היתר או מי שנהנה מן הבניה הבלתי חוקית, הוא זה החייב בתיקון המעוות ובסילוק מה שנבנה. נגדו עומדת הסנקציה שבסעיף 210 של החוק, והוא ייחשב כחשוף לה וכמי שעשוי להיות מורשע בעבירה של אי קיום צווים של בית המשפט, גם במקרה שהצו, כאמור, "שותק". אם כך, עומד בעינו הקושי: אין ביכולתנו למצוא בחוק התכנון והבניה, או בדינים אחרים, אסמכתא לקיומו של הליך שייפתח (לעיתים שנים) לאחר שהדיון באישום הפלילי הסתיים, במטרה לשנות צו שניתן בגדרו של גזר הדין, והוא סופי וחלוט, ואף לא נתבקש לגבי הצו, כנוסחו כפי שניתן, תיקון של השמטה מקרית, כמוגדר בס' 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. חוק התכנון והבניה הוא חוק מפורט ביותר. הוא עוסק רבות בסמכויותיהן של רשויות התכנון, ובאמצעים העומדים לרשות המדינה ורשויותיה לשם אכיפת דיני התכנון. אני מתקשה לקרוא לתוכו או להסיק ממנו כי לוועדה נתונה סמכות כללית, טבעית, לבצע צו הריסה בלא שהדבר הוטל עליה במסגרת ובהליך שהחוק קובע. בעוד שחוק התכנון והבניה קבע כי ניתן לנקוט הליך מחודש נגד הנאשם לאחר גזר הדין, כדי להטיל על הנשפט את ביצוע הצו שהוטל תחילה על הוועדה, (ס' 207א של החוק), הוא לא הסדיר הליך הפוך, שעניינו הטלת ביצוע הצו על הוועדה, שעה שהנשפט אינו מקיים את הצו. כך הוא כל עוד לא חל על המקרה ס' 212 של החוק, וכל עוד לא מורשע הנשפט שוב, בעבירת השימוש ללא היתר, במבנה, באישום מחודש, שאז ניתן, בגזר הדין, ליתן צו הריסה לביצוע, זאת הפעם, על ידי הוועדה. נראה כי ראוי להשאיר בצריך עיון את השאלה, שמא די בהרשעה בעבירה על סעיף 210 של החוק, כדי להורות בגזר הדין שבגינה על שינוי באשר לביצוע צו ההריסה. 11. אם נסכם את הנאמר עד עתה: לא ראיתי אסמכתא בדין שתאפשר את שינוי הצו שניתן נגד המערער, אלא בהליך פלילי נוסף המרשיעו בעבירת בניה נוספת בגין בניה או שימוש במבנה, בלא היתר. אם ההליך הנוסף מביא להרשעה, יוכל בית המשפט בגזר הדין שיינתן בסיומו להוציא צו הריסה ולהורות כי הוועדה תוסמך לבצעו, הכל מבלי לפגוע בתוקפו של הצו הקודם. במקרה דנן, לאור המשך השימוש הבלתי חוקי במבנה, יכולה המשיבה להאשים את המערער בעבירות הנוספות, ולבקש צו הריסה לביצוע, זאת הפעם, על ידי הוועדה. בכך, לא יהיה הצו שניתן "אות מתה"; האינטרס הציבורי יבוא על סיפוקו, ואילו ההחלטה עליה הוגש הערעור, דינה להתבטל, מחמת שלא מצאתי ביסוס משפטי להליך בו ניתנה, ולסמכות לשנות את הצו, כפי שניתן, שנים לאחר מתן גזר הדין. כב' השופטת אסיף הפנתה, בעניין זה, לפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת ג'עפרי (ע"פ 1100/91, פ"ד מז(1), 418, שם נסמך בית המשפט העליון על ההוראה שבס' 51ב(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 האומרת במפורש כי ניתן לפנות אל הממונה על עבודות השרות "לפני (שבית המשפט) גזר את דינו של הנאשם למאסר או לאחר מכן". המרת עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות לא נראתה לבית המשפט העליון כשינוי טכני אלא מהותי, אותו ניתן היה לעשות רק על סמך הוראה מפורשת בחוק, ולא במסגרת סמכותו הטבעית של בית המשפט. כך גם בענייננו, נראה לי כי השינוי בצו ההריסה והעברת נטל הביצוע על שכם הוועדה, אינם עניין טכני אלא שינוי מהותי בהחלטה שבגזר הדין, כפי שניתן. 12. לאור כל הנ"ל, אני מחליט לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הערכאה הראשונה, תוך הפניית המשיבה, בלית ברירה, לנקוט שוב הליך משפטי מחודש, ע"י הגשת כתב אישום נוסף נגד המערער, שבסיומו, אם תבוא הרשעה על עבירה הכלולה בס' 204 לחוק, תוכל לבקש הוצאת צו הריסה לביצוע על ידי הוועדה. הריסת מבנהצו הריסהשאלות משפטיותצווים