בית המשפט ציין כי אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המנהלי אשר נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית. אכן, בית-המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן. אין חולק, כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתוכנית מתאר מאושרת, ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכויו אינם ידועים; ואפילו תאושר תוכנית המתאר ותכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בניה, וגם הליך זה דרכו להימשך מספר חודשים. להלן פסק דין בנושא עיכוב צו הריסה לצורך השלמת הליכי תכנון: פסק דין ענייננו בערעור אשר הגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה כנגד המשיבה בן סימון על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה מפי כבוד השופטת טלמור מיום 17.3.05,תיק ב"ש 2004/04, שלא להאריך את תקופת 30 הימים לביצוע צו הריסה מינהלי מיום 11.104 מן הנימוקים המפורטים שם. הודעת הערעור הביאה טענות בפירוט הנדרש ובפני טענו עורכי הדין בצורה נאה וסדורה. על פי טיעונה של הגב' עו"ד פלד, מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה במסד עובדתי נטען - עסקינן בצו הריסה מנהלי 02/04 אשר הוצא ביום 11.1.04 לשם הריסת מבנים בלתי חוקיים ברחוב הרצל 91 נתניה גוש 8233 חלקה 31. מפרטת המערערת בהודעתה, כי בדיון מיום 1.2.04 בתיק ב"ש 2004/04, אישר בית משפט קמא נכבד, בהסכמת הצדדים את תוקף הצו. ועוד: לאור דברי המבקש דאז, (מר ראבי אמיר), אשר הצהיר כי יטפל בהוצאת היתר לבניה ולאור הסכמת הצדדים שניהם גם יחד - הורה בית המשפט על עיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי למשך 12 חודשים. על כך טוענת המדינה כי בניגוד להצהרה לעיל, בדבר הוצאת היתר בניה טרם החלו הליכי רישוי כלשהם להכשרת הבניה הבלתי חוקית וכי מבדיקה במחלקת תב"ע באגף רישוי ופיקוח במנהל הנדסה עלה כי טרם הוגשה לוועדה המקומית נתניה תכנית. מסרה המערערת כי בכוונתה היה לבצע צו ההריסה המינהלי עוד ביום 2.3.05, אשר מניינם עדיין במסגרת 30 הימים לביצוע הצו, בסיוע משטרת ישראל. כוונה זו - נודעה למשיבה, מי אשר מיהרה ופנתה לשופט תורן (כב' הש' קרלינסקי בבית משפט השלום בכפר סבא) בבקשה דחופה במעמד צד אחד לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי. בהחלטה מיום 2.3.05 (שעה 02:20 בלילה), ניתן צו עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי למשך 48 שעות ובתנאי והמשיבה (המבקשת דאז), תפקיד ערבויות. מציינת המערערת בהודעתה, כי רק ביום 3.3.05, בשעה 13:00 הפקידה המשיבה הערבויות הנדרשות. על כך, העירה המערערת, כי תמוה בעיניה כי על אף ודחיפות העניין, אשר הצדיקה פניה לשופטת תורנית באישון לילה, הופקדו הערבויות רק כ 36 שעות לאחר ההחלטה לעיכוב ביצוע הצו. ועוד מוסיפה המערערת, כי בבבקשה זו של המשיבה, ביקשה זו האחרונה לשוב ולעכב את ביצועו של צו ההריסה המינהלי על מנת ולסיים את הליכי מתן היתרי הבניה. לבקשתה, צורף מכתבה של האדריכלית לופטנר, המטפלת ברישיון לבניה החריגה מטעם המשיבה. מציינת המערערת כי על פי מכתבה של האדריכלית (המצ"ב לנספח ד') "אישור החריגות הנ"ל מתבצע במסגרת שינוי תכנית בניין עיר, הליך ממושך אשר ימשך פרק זמן של כשנתיים". ביום 3.3.05 הגישה המערערת תגובתה לבקשה לעיכוב צו ההריסה המנהלי. במסגרת בקשה זו, התבקש בית משפט קמא: א. לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי. ב. להורות כי צו ההריסה המנהלי יבוצע בתוך 30 ימים מיום החלטת בית המשפט בבקשה נשוא התגובה. ג. למען הזהירות, ציינה המערערת, מתבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי ס' 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, ולהאריך את המועד לביצוע צו ההריסה המינהלי עד 30 ימים לאחר מתן ההחלטה. טענה המערערת בתגובתה כי מדובר בהליכי אישור ארוכים ומורכבים אשר סיכויהם אינם ידועים וגם אם תאושר תוכנית מתאר ותכנס לתוקף, עדיין יהא על המשיבה להגיש בקשה להיתר בניה, הליך אשר אף הוא טיבו להימשך מספר חודשים. עוד טענה המערערת בתגובתה, כי אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, על מנת ליתן אפשרות לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם - מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המנהלי, זה אשר נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית. משלא פעלו כפי אשר הסכימו בדיון מיום 1.2.04 להכשרת הבניה וכאשר הליכי הרישוי טרם מצויים אפילו בראשיתם - אין מקום לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי (אשר לא נמצא פגם בחוקיותו) על ידי בית המשפט על מנת ליתן אפשרות למבקשת (דאז), לנקוט הליך של אישור תכנית מתאר, אשר, כפי אשר פירטה לעיל, הינו הליך אשר יאריך שנים רבות וסיכויי הצלחתו אינם ודאיים. ביום 17.3.05 בדיון במעמד שני הצדדים, חזרה בה המשיבה מבקשתה בטענה כי "למעשה נגדה אין שום צו הריסה מנהלי" וכן הוסיפה, לראשונה, כי תוקף הצו פג. בתגובה, חזרה המערערת על תגובתה וטענה, כי בנסיבות העניין, יש מקום להאריך התקופה לביצוע הצו, בהתאם לסמכות בית משפט על פי ס' 238א(ט) לחוק התכנון והבניה. בהחלטה מיום 17.3.05, דחה כב' בית משפט קמא את בקשת המערערת להאריך את תקופת 30 הימים לביצוע צו ההריסה המנהלי, ומכאן - הערעור. והנובע מכך אליבא מערערת: טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא בקביעתו כי פקע הצו כבר ביום 1.2.05. לטענתה, בתום תקופת עיכוב הצו מ 1.2.04 ל 12 חודשים כפי אשר הוסכם בדיון מיום 1.2.04 (ומכאן שסופו של עיכוב ב 1.2.05), ועל פי ס' 238א(ט) לחוק תכנון ובניה), עדיין יש למנות שלושים ימים לביצוע הצו. לאור האמור, טוענת המערערת, פקע הצו רק בתום שלושים הימים, הווה אומר 3.3.2005 ולא ביום 1.2.2005 כפי אשר החליט בית משפט קמא. עוד טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי ניתן לעתור להארכת המועד לביצוע צו ההריסה המנהלי במסגרת שלושים הימים בלבד. זאת, מתוך ועל פי לשון החוק ותכליתו, בית משפט רשאי להאריך התקופה של שלושים הימים לצורך ביצוע הצו במהלך התקופה ואף לאחריה. יתירה מכך, טוענת המערערת, גם חלוף המועד לביצועו של צו ההריסה, (קרי, לאחר ועברה תקופת שלושים הימים), אין בו כדי לשלול סמכותו של בית המשפט ליתן לרשות ארכה נוספת. טענה נוספת באמתחת המערערת והיא, כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע, כי לא ניתן לעתור להארכת המועד לביצוע צו ההריסה המנהלי במסגרת תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע הצו. לדידה של המערערת מדובר בעניין טכני גרידא, שכן ברור כי במסגרת כתב הטענות אשר נשא כותרת "תגובת משיבה", נכללה מפורשות בקשתה להאריך מועד ביצועו של צו ההריסה המנהלי. ועוד: טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי "לא הוגשה כאמור בקשה במסגרת 30 יום לאחר שתוקף הצו פג להארכת תוקפו לצורך ביצועו". לטענת מערערת, תגובתה, במסגרתה עתרה להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה - הוגשה ביום 3.3.2005, הוא יום פקיעת הצו. ומשכך, הוגשה בתוך 30 הימים לביצוע הצו ולפיכך, מוסמך היה בית משפט להיענות לבקשה זו. כך ככך, אף אם היתה "מאחרת" המערערת ומגישה הבקשה לאחר חלוף 30 הימים, הרי כפי האמור לעיל, מוסמך בית משפט לדון בבקשה. בטענת מערערת, כי טעה בית משפט קמא כאשר לא האריך את תקופת 30 הימים לביצוע צו ההריסה המנהלי. זאת, בשל תכליתו החקיקתית של צו הריסה מנהלי אשר נועד כמכשיר יעיל למלחמה בבניה שלא כחוק, כזה אשר מטרתו מיגור תופעת הבנייה ללא היתר, תופעה המהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק, בסדר הציבורי ובאיכות החיים. בהתאם, הסמכות המוענקת לבית המשפט להאריך תקופת צו הריסה מנהלי הינה רחבה, ומוענקת לשיקול דעת בית משפט. טוענת המערערת, כי אין חולק כי הבניה נשוא צו ההריסה המנהלי נעשתה שלא כדין וכי על פי המצב התכנוני הקיים, לא ניתן להוציא היתר בניה ועל המשיבה יהא לעבור הליך של אישור תוכנית מתאר, אשר הינו הליך ארוך וסיכוייו אינם ודאיים. בפרק הזמן בו עוכב צו ההריסה, מוסיפה המערערת, הווה אומר 12 חודשים, לא נעשתה כל פעולה להכשרת הבניה וכיום, הליכי התכנון מצויים בראשיתם וככל הנראה בשלב הכנה מקדמי בלבד. צו ההריסה המינהלי, אמור היה להיות מבוצע ב 2.3.05 (במסגרת 30 הימים לביצועו), אך הביצוע עוכב עקב הליכים משפטיים בהם נקטה המשיבה, כאשר בסיומם, חלפה התקופה לביצוע הצו. הווה אומר: אין מדובר בהימנעות המערערת מביצוע הצו במועד. בנוסף, משיגה המערערת על התנהגות המשיבה, התנהגות, אשר אין בה, לדבריה, אלא כדי לנסות ולגרום לפקיעת תוקפו של צו ההריסה המנהלי. (ולטענות אלו, ראה פסיקה כהבאתה בהודעת הערעור). לנוכח האמור, בבקשת המערערת מבית משפט דכאן, לקבל הערעור, לבטל החלטתו של בית משפט נכבד קמא ולהורות על הארכת התקופה לביצועו של צו ההריסה המינהלי בשלושים ימים נוספים מיום ההחלטה בערעור זה. בישיבת יום 30.11.06 חזרה המערערת בצורה מסודרת על הודעת הערעור והוסיפה על טיעוניה לעיל כי על פי ס' 238א לחוק התכנון והבניה הרי דין החלטות בית משפט בבקשות בענייני צווי הריסה מינהליים כדין צו על פי סעיף 250 לחוק תכנון ובניה. לטענתה, ס' זה קובע זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. הוסיפה מערערת, כי הצו דכאן משנת 2004. בשנים מאז הוצא הצו ועד ימים אלו לא נעשתה כל פעולה להכשרת הבניה וכיום, נמצאים הליכי התכנון בראשיתם וכפי הנראה בשלב הכנה מקדמי בלבד. הסניגור המלומד, עו"ד שטנגר, טען אף הוא בבהירות ובקצרה לדבריו, על פי ס' 250 לחוק התכנון והבניה, ניתן לערער רק על צווים. (ראה הפניית סניגור לנ/ע/1). זכות ערעור, כך לדברי סניגור מלומד, מצויה על פי ס' 199 לחוק סדר הדין הפלילי. משניתן פסק הדין ב 1.2.04 - פגה הזכות לערעור מקץ 45 יום, הווה אומר ב 16.3.04. ההחלטה, ולא פסק הדין מיום 17.3.05, אינה מקימה זכות חדשה לפתוח הסוגיה מחדש. כן הפנה סניגור מלומד לנ/ע/2. משכך - על הערעור להדחות על הסף. טוען סניגור מלומד, כי אף ויחליט בית משפט כי קיימת זכות ערעור, הרי שאין ממש בנימוקי הערעור גופם. וזאת, מדוע? מתוך ועל מנת ובית משפט יאריך המועד (ומציין הסניגור, כי אכן טעה בית משפט נכבד קמא בקובעו כי לא ניתן להאריך המועד בעבור 30 הימים) - והדבר נכון ביתר שאת לאחר והארכה המתבקשת הינה בעבור תקופת 30 הימים) - צורך הוא להביא טעמים. והנה, כל המופיע בתגובתה של המערערת לבקשה, הינו משפט לקוני "למען הזהירות מבקשים להאריך ב-30 ימים". כן הוסיף הסניגור, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי מועד עיכוב הביצוע תם ב 1.2.05 אליבא סניגוריה, ומניין נכון מעלה כי המדובר למעשה ב 10.2.05, שכן יש לספור הימים החל מיום 11.1.04 ועד 1.2.04 מועד מתן עיכוב הביצוע - 20 ימים. ב1.2.05 מתחיל מניין הימים וממנו - סופרים עשרה ימים נוספים אשר מביאים הבודק ליום 10.2.05. ענתה המערערת לטיעוניו אלו של סניגור מלומד, כי טעות נפלה בידי סניגור בדבריו, כי אין זכות ערעור על החלטה להאריך ביצוע צו. ההחלטה, נשוא הדיון כאן, הינה החלטה בבקשתה של המשיבה להוסיף ולעכב ביצוע צו ולא החלטה להארכת צו. המערערת הגישה התנגדותה והתנגדה לעיכוב נוסף. בעת הדיון, חזרה בה המשיבה מטענתה ולראשונה - אז - טענה לפקיעתו של הצו. בית משפט, אומנם התייחס לטענה חדשה זו אך למעשה, מדובר בהחלטה לעניין עיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי על פי ס' 238א(ז) לחוק התכנון והבניה. עוד הוסיפה המערערת כי הלכה היא, כי מניין שלושים הימים לביצוע צו הריסה מינהלי נספר כל פעם מחדש כאשר ניתנת החלטה לעיכוב ביצוע. אומנם, לשון החוק בס' 238א(ט) לחוק תכנון ובניה נוקטת בלשון "ביטול", אך הלכה חד משמעית היא כי הכוונה גם לעיכוב, שכן פרשנות אחרת תגביל את ביצוע הצו בכל עניין אשר ניתן בו עיכוב ביצוע. פניתה של המערערת לבית משפט קמא בבקשה חלופית להארכת מועד ביצוע צו ההריסה ענינו אך ורק מן הטעם והמערערת כבר התכוננה, יחד עם המשטרה, לבצע הצו, אך המשיבה, בהתנהגותה גרמה לכך כי הצו פקע טרם ביצועו. רק למען הזהירות ביקשה המערערת את 30 הימים הנוספים ולא זו היתה מטרת הבקשה. טען הסניגור המלומד כנגד טענה זו, כי מי אשר מבקש הארכת מועד, גם אם מחמת הזהירות, כמי אשר אמר כי אחר המועד וכך, גם המערערת נתפסת כמי אשר אחרה את המועד. ויאמר: נראה לי כי הצדק עם המערערת. מערערת היא על החלטת בית משפט קמא מיום 17.3.05 וקביעתו כי תוקף הצו המנהלי פקע ולא על פסק הדין מיום 1.2.04. אכן, כתשובת מערערת, מדובר בהחלטה לבקשת המשיבה לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי ולא כדברי סניגור מלומד, כי מדובר בהחלטה להאריך הצו. על פי ס' 238א (ז)(1)(2) לחוק תכנון ובניה, רשאי בית משפט, לאחר וקיים דיון במעמד הצדדים, להאריך תוקפו של הצו הזמני לתקופות נוספות ורשאי צד לערער על החלטה כזו כפי אשר מערערים על צו על פי סעיף 250 לחוק הנ"ל. ס' 250 קובע, כי ערעור יהיה "בדרך ובמועד שמערערים על פסק דין של בית המשפט בפלילים... לפני בית המשפט המחוזי, והוא רשאי לקבל את הערעור או לדחותו או להחזיר את הדיון לבית המשפט שעל החלטתו מערערים, או לתת כל צו שבית המשפט כאמור היה רשאי לתתו". כאמור, החלטה ניתנה ביום 17.3.05 והערעור הוגש ב 18.4.05, הווה אומר - עומדת המערערת במניין הימים להגשת ערעור לפי חוק סדר הדין הפלילי. לאור האמור, הריני לקבוע כי סמכות קנויה לבית משפט זה לדון בערעור נשוא הדיון. ורק בשולי הדברים יוער כי לו היתה המערערת מערערת היא עצמה על פסק הדין מיום 1.2.04, הרי שהיתה נמצאת מערערת כנגדה עצמה. מתוך ואותה עת, על פי בקשתה של המערערת, אושר הצו המנהלי וקיבל תוקפו. ואף כי עוכב למשך 12 חודשים - בהסכמת הצדדים עוכב וזאת - לאור הצהרת המבקש כי יטפל בהוצאת היתר לבניה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי שגה כב' בית משפט קמא בקובעו כי לא ניתן להאריך את תוקפו של צו ההריסה המינהלי - וזאת, אף אם חלפו עברו להם 30 הימים לביצועו. וראה לעניין זה רע"פ 710/02 דדו נ' ראש עיריית חיפה ויו"ר הוועדה המקומית, (לא פורסם) מפי כב' השופטת (בדימוס) דורנר וכן החלטת כב' השופטת (בתוארה דאז) ביניש רע"פ 351/05 - א' איוב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, (לא פורסם)). אולם, כזכור, טוען סניגור מלומד, כי על פי פרוצדורה ראויה - על המערערת היה לנמק בקשתה על מנת ובית משפט יאריך מועד ולא די במשפטה הלקוני, כי למען הזהירות מבקשים הם להאריך ב 30 ימים. נראה לי, כי גם טענה זו דינה להדחות. אכן, כתשובת מערערת, מדובר בהחלטה לבקשת המשיבה לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי ולא כדברי סניגור מלומד, כי מדובר בהחלטה להאריך הצו. אמירה זו, כי רק למען הזהירות ביקשו הם להאריך המועד ב 30 ימים נוספים - לא נכתבה בחלל ריק. יחד עימה, בתגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי (ראה הודעת ערעור נספח ה') - מצורפים נימוקים וטעמים שונים, ואלו מבססים היטב את עמדת המערערת כי ניתן היה בידי בית משפט קמא להאריך המועד של 30 יום. ויצויין בסוף: בדיון מיום 1.2.04 במסגרת תיק ב"ש 2004/04 אישר בית משפט קמא, בהסכמת הצדדים, כי "צו ההריסה המנהלי יעמוד בתוקפו". עוד ניתנה הסכמת הצדדים לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי למשך 12 חודשים וזאת, (כאמור לעיל) לאור דברי המבקש דאז, אשר הצהיר כי יטפל בהוצאת היתר לבניה. עוד נקבע בהחלטתה של כב' השופטת טלמור כי אם בסופו של דבר יהיה צורך לבצע הצו, יחולו ההוצאות על המבקש דאז. ממסמכים המצורפים להודעת הערעור עולה, כי אכן, לא פעלה המשיבה ביתר מרץ למען הכשרת הבניה הבלתי חוקית. כך, בנספח ג' בהודעת הערעור, מכתב הממוען לעו"ד עידית פלד מאת אדר' ציונה הופמן, מנהלת מח' הליכי תב"ע מיום 3.3.05 נמסר כי בגוש ובחלקה נשוא התיק דכאן לא הוגשה תב"ע נקודתית כלשהי - מהלך אשר הינו מרכזי ובסיסי בהכשרת בניה בלתי חוקית. וזאת, יש להדגיש, אף לאחר ונגמר תוקפו המקורי של עיכוב הביצוע. גם מכתבה מיום 8.6.2004 (נספח ד') של הגב' סווטלנה לופטנר מעיד כי אין מדובר בהליך של היתר בלבד אלא מדובר בהליך אשר הינו במסגרת שינוי תכנית בניין עיר אשר יימשך פרק זמן של כשנתיים. וראה לעניין זה רע"פ 7405/04 האני שוויקי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים . תק-על 2004(3), 1837 ,עמ' 1838 מפי הש' ג'ובראן: "אין חולק, כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתוכנית מתאר מאושרת, ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכויו אינם ידועים; ואפילו תאושר תוכנית המתאר ותכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בניה, וגם הליך זה דרכו להימשך מספר חודשים. אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המנהלי אשר, כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית. אכן, בית-המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו והשוו רע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה (לא פורסם)). המקרה שלפני אינו כזה". ובאשר לנזק לכאורי למשיבה: המשיבה הינה שוכרת אותו גוש וחלקה מדוברים. שוכרת היא אותם מבעליהם כבר מיום 1.3.04, חודש לאחר אישורו של צו ההריסה המנהלי ועיכובו ל 12 חודשים. הווה אומר, ידעה השוכרת, עת שכרה הנכס כי בנכס אשר הוקם בעבירה מדובר. נכס, אשר הולדתו בבניה בלתי חוקית. שיקללה זאת, בוודאי, בשיקוליה. ואין היא יכולה כעת לטעון כי נזק ייגרם לה ובעטיו אין להרוס הנכס. לאור האמור, הריני לקבל את הערעור ולקבוע כי כי צו ההריסה המינהלי יוארך ב 30 ימים נוספים מתאריך היום. הריסת מבנהצו הריסהצווים