בית המשפט ציין בפסיקתו כי עילת הפינוי המבוססת על נטישה אינה עילה קלה להוכחה. על-מנת שתקום עילת פינוי מכוח נטישה, יש צורך בהתקיימותם של מספר תנאים, והנטל להוכחתם מוטל על הטוען לנטישה. בתי המשפט הדגישו, כי העדרו של הדייר מן המושכר, אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו. להלן פסק דין בנושא עילת הנטישה: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רומנוב), בת.א. 8078/99, מיום 30.7.06, בו נדחתה תביעה לפינויים של המשיבים מדירת מגורים המצויה ברחוב הגיא מס' 35 ברובע המוסלמי של העיר העתיקה בירושלים (להלן - "הדירה"). המדובר בדירת מגורים שהמערערת היא הדייר המוגן הראשי בה והמשיבה 1 (להלן - "המשיבה") היא במעמד של דיירת מוגנת משנית. המערערת תבעה את פינויים של המשיבים, הדיירת המוגנת המשנית ובנה, וטענה למספר עילות פינוי. בית משפט קמא בחן את עילות הפינוי להן טענה המערערת בכתב התביעה (אי תשלום דמי שכירות; ביצוע עבודות שיפוצים; ונטישה), ומסקנתו הייתה כי לא התקיימה אף אחת מעילות הפינוי, ולכן דחה את התביעה. הערעור שבפנינו מתייחס אך לעילת הנטישה, אשר גם לגביה נקבע, כי לא הוכחה. נקדים ונאמר, כי בשנת 1989 ניתן צו אטימה ביחס לדירה מכוחן של תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. ביום 26.9.96 בוטל צו האטימה והותר למשיבה לשוב ולהתגורר בדירה. תביעת הפינוי הוגשה בשנת 1999. בית משפט קמא קבע, כי לא עלה בידי המשיבים לבסס את טענתם המקורית, כי המשיבה התגוררה בדירה בכל ימות השבוע. עוד נקבע, כי אף לא הוכח שהמשיבה שוהה בדירה בקביעות חמישה לילות בשבוע. ואולם, נקבע, כי על אף שהמשיבה לא שבה להתגורר בדירה והמשיכה להתגורר בבית חנינא, שם התגוררה בתקופת האטימה, עדיין לא ניתן לומר כי ניתקה עצמה לחלוטין מן הדירה - לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית. בלשונו של בית משפט קמא: "... הגם שהנתבעת מתגוררת בבית חנינא, היא שומרת על זיקה לדירה מושא דיוננו. יש לה שם ציוד אישי, כגון בגדים ומברשת שיניים. היא מבקרת בדירה מדי פעם, גם כאשר הנתבע ומשפחתו אינם נמצאים בה. מדי פעם היא מנקה את הדירה ומדי פעם היא לנה בה, גם כאשר הנתבע ומשפחתו אינם נמצאים בה". בית משפט קמא ניפנה לבחינת יסודותיה של עילת הנטישה וציין, בצדק, כי רק עזיבתו של דייר מבלי כוונה לחזור, תחשב כנטישה. התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בענייננו, סיכם בית משפט קמא את מכלול הנתונים, האובייקטיבים והסובייקטיביים, כדלקמן: המשיבה היא אישה אלמנה בת 69. היא נולדה בבניין בו מדובר ועברה להתגורר בדירה לפני כ-50 שנה. בדירה זו היא גידלה את שבעת ילדיה, ובדירה זו נפטר בעלה. ניתן להניח, כי אלמלא נאטמה הדירה הייתה המשיבה ממשיכה להתגורר בה עד אחרית ימיה. ואולם, משניתן צו האטימה שכרה המשיבה דירה אחרת למגוריה שם התגוררה עם אחד מבניה. לאחר שהוסר צו האטימה, נכנס להתגורר בדירה בן אחר של המשיבה (המשיב 2). המשיבה המשיכה להתגורר בבית חנינא, אך שמרה על זיקה לדירה. זאת, בכך ששמרה במקום ציוד אישי, היא מבקרת בדירה מידי פעם, מנקה אותה, ואף לנה בה, גם כאשר המשיב 2 אינו נמצא שם. מתוך עדותה של המשיבה בפניו התרשם בית משפט קמא, כי הדירה היא "הבית" של המשיבה, "העוגן" שלה, היא רוצה לחיות בדירה באחרית ימיה, ובה היא מבקשת למות. המכלול המתקבל מהמקובץ הוא, כסברת בית משפט קמא, כי היעדרותה של המשיבה מהדירה לא הגיעה לכלל נטישה, והסיכוי שתשוב להתגורר בה רחוק מלהיות תיאורטי. בית המשפט ייחס חשיבות לכך שלא הובאו לפניו ראיות, כי המשיבה רכשה או שכרה דירה, בה היא מתגוררת לבדה. מכאן הערעור שבפנינו, בו טוענת המערערת כי עלה בידה להוכיח כדבעי את עילת הנטישה. במסגרת הערעור התבקשה הגשתה של ראייה נוספת, הסכם רכישת דירה בחתימת המשיבה, המעיד על כך שבשנת 1992 רכשה דירה בבית חנינא (בש"א 5100/07). החלטנו לקבל ראייה זו כראייה נוספת מטעם המערערת. ערעור זה נקבע לשמיעה ליום 17.4.07. במועד זה לא התייצבו המשיבים לדיון, על אף שנמצאה בתיק הודעה מטעמם, כי מועד הדיון הודע להם וכן החובה להגיש עיקרי טיעון. בישיבה נדחית שהתקיימה ביום 15.05.07 שוב לא התייצבו המשיבים. עיון בתיק העלה, כי גם עתה הודע מועד הדיון למשיבים (המועד הודע למשיב 2 אשר התחייב להודיעו למשיבה). כמצוות תקנה 450(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עלינו לדון בערעור במעמד צד אחד. לאחר שנתנו דעתנו לאמור בפסק-הדין ולטענות המערערת בערעורה, באנו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. עילת הפינוי המבוססת על נטישה אינה עילה קלה להוכחה. על-מנת שתקום עילת פינוי מכוח נטישה, יש צורך בהתקיימותם של מספר תנאים, והנטל להוכחתם מוטל על הטוען לנטישה (ע"א 977/91, 3505 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 766). בתי המשפט הדגישו, כי העדרו של הדייר מן המושכר, אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו (ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2), 113, 117). בענייננו, מצא בית משפט קמא, כי לא ניתקה הזיקה בין המשיבה לבין הדירה, הן בהיבט האובייקטיבי והן בהיבט הסובייקטיבי. ממצאיו של בית משפט קמא בעניין זה התבססו במידה רבה על התרשמות ישירה מן המשיבה, כפי שזו העידה בפניו ושטחה את דבריה באולמו. אין אנו סבורים, כי נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא אשר על ערכאת הערעור להסירו. "... השאלה אם הייתה כוונה של הדייר לחזור למושכר ואם כוונה כזאת מהווה animus revertendi מספיק - היא שאלה לערכאה השיפוטית הראשונה לענות בה ואין על בית המשפט שבערעור להתערב בעניין זה, כל עוד מסקנת בית משפט קמא מבוססת על הראיות שהיו בפניו ושיקוליו היו סבירים" (ע"א 300/71 קטן נ' ארוילי, פ"ד כו(2) 796, 800 (1972);וראה גם: ע"א 2183/05 הפטריארך היווני אורתודוכסי נ' עיריית ירושלים, תק-על 2005 (3) 460). דברים אלה יפים גם לענייננו. אכן, עוצמת הזיקה של המשיבה לדירה, במיוחד בהיבט הפיזי שלה, לא הייתה רבה, אך אין להתעלם גם מן הנסיבות המיוחדות של המקרה, בהן נאלצה המשיבה להתפנות מן הדירה והותר לה לשוב אליה רק לאחר 7 שנים בהן מצאה פתרונות דיור ארעיים. לא למותר לציין, כי המשיבה לא היכתה שורש באף מקום מגורים אחר במהלך אותן 7 שנים שבהן הייתה הדירה אטומה, ואף לאחר מכן. על פי הראייה הנוספת שהוגשה בערעור, רכשה המשיבה דירה בשנת 1992. המדובר בתקופה שבה הדירה הייתה אטומה, ועל פי הראיות שבאו בפני בית משפט קמא נעה המשיבה ונדה בין בתי בני משפחתה ולא ידעה מתי תוכל לשוב להתגורר בדירה. אין בראייה החדשה שבפנינו כדי להעיד על כך שהמשיבה התגוררה בדירה שרכשה דרך קבע, והממצא בדבר המגורים המזדמנים והארעיים, תוך שמירה על קשר מסוים עם הדירה, עומד בעינו גם לאחר קבלתה של הראייה הנוספת. עוד נדגיש, כי גם מקום שדייר מחזיק או הוא בעליה של דירה נוספת, אין בכך כדי להוות ראייה חותכת בדבר נטישה. כפי שנפסק ברע"א 44/99, ציפורי נ' מרדכי, תק-על 99(4)12 (1999): "... הזמנים השתנו ולא על נקלה נבוא לומר כי אדם שבהחזקתו - ואף בבעלותו - דירת מגורים נוספת, שהוא שוהה בה לעתים מזומנות ואף לתקופות ממושכות, התנתק ממקום מגוריו הקבוע ...". דברים אלה יפים לענייננו על דרך של קל וחומר, שכן בענייננו הדירה הנוספת לא נרכשה לאחר המועד בו הותר למשיבה להתגורר בדירה, אלא לפני כן, בתקופה בה הדירה הייתה אטומה. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור. אין צו להוצאות. הפיקדון יוחזר למערערת.פינוי דייר מוגןתביעת פינוינטישת המושכרמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויפינוי דירה