להלן החלטה בנושא פיצוי לדייר מוגן על הפקעה: החלטה 1. המרצת הפתיחה שלפני דנה בשאלה אם זכאי המבקש לפיצויי הפקעה חלף זכות לדיירות מוגנת במבנה ברח' שיבת ציון 64 בחיפה, אשר הופקע על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה (להלן - "המשיבה"). 2. בכתב תשובתה העלתה המשיבה מספר טענות מקדמיות, לפיהן יש לדחות את התובענה על הסף. הצדדים הגישו סיכומים לגבי הטענות המקדמיות, ובכך תעסוק החלטתי זו. אם הטענות יידחו, אעבור לחלק שבו יהיה על המבקש להוכיח את תביעתו, לרבות גובה הפיצויים אותם הוא מבקש. רקע עובדתי 3. המבקש ואחיו, אברהם בן אור, היו בעלי זכות דיירות מוגנת והמחזיקים במקרקעין, שעליהם מבנה, הנמצאים ברח' שיבת ציון 64 בחיפה והרשומים כגוש/שומה 3005 חלקה 12 וכגוש פיסקאלי 10853 חלקות 117א'-117ב' (להלן - "הנכס" או "המבנה"). שטחו של המבנה היה 101.98 מ"ר, כאשר שטח זה מתפרש על שתי חלקות: בחלקה 117א' 22.98 מ"ר, ובחלקה 117ב' 79 מ"ר. האחים בן אור החזיקו במקרקעין מכוח הסכם שותפות מיום 1/12/95 עם חברת צבי גולדשטיין ובניו בע"מ, שרכשה את זכויותיה בקרקע ב-15/5/95. על פי ההסכם, רכשו האחים בן אור מהחברה 60% מזכויות החזקה והדיירות המוגנת בנכס (40% למבקש ו-20% לאחיו). ביום 6/11/00 מכרה חברת צבי גולדשטיין ובניו את זכויותיה בקרקע למבקש ולאחיו, ומאז הם בעלי הזכויות היחידים בנכס, כאשר למבקש 60% מהזכויות ולאחיו - 40%. 4. כל המעורבים (האחים בן אור, חב' צבי גולדשטיין ובניו, וכן השותפות בין חב' צבי גולדשטיין ובניו לבין האחים בן אור), פנו לבית המשפט השלום בחיפה בה"פ 22587/00, בבקשה להצהיר על זכויותיהם של האחים בן אור כדיירים מוגנים, זאת כיוון שלא ניתן היה, לטענתם, לאתר את הבעלים הרשומים של המקרקעין - ישרה כרסנתי בת ניסים אלפסי, שהיתה המשיבה בתובענה. המשיבה לא הגישה כל תגובה שהיא (ככל הנראה משום שלא אותרה). ביום 16/1/01, וזאת בעקבות פסק דין ופסיקתא שניתנה ב-28/12/00בהעדר הגנה, נרשמה הערה על כך שניתן פסק דין בתיק אזרחי 22587/00 (ראו נסח טאבו של הנכס, נספח ח לכתב ההמרצה). 5. זכויות התביעה של אחיו של המבקש בגין הפקעת הנכס על ידי המשיבה הומחו למבקש ביום 18/4/05. 6. המבנה נכלל בתכנית בנין עיר חפ/1601 - תכנית מתאר מקומית "ואדי סאליב" (להלן - "התכנית"), שבאה להסדיר פיתוח ושינוי העיר התחתית לרווחת התושבים, השבחת נכסי הדיירים והקמת קריית הממשלה. על פי התכנית הנכס נשוא הדיון מיועד לצורכי חניה ציבורית בתחום דרך ולפיכך הוא סומן בתכנית להריסה. התכנית הומלצה להפקדה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז חיפה, ועל ידי המשיבה ביום 19/4/93 וביום 23/5/93. התכנית פורסמה להפקדה ביום 21/10/93 בי"פ מס' 4152 והומלצה למתן תוקף ביום 6/6/94 וביום 13/7/94. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה החליטה ביום 15/3/95 לאשר את התכנית. ביום 16/5/96 פורסמה הודעה בדבר אישור התכנית בי"פ מס' 4409. ביום 6/11/01, פרסמה המשיבה הודעת הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בי"פ מיום 6/11/01, בעמ' 327-328 (נספח ג לכתב התשובה להמרצה). בה בעת לביצוע ההליכים להפקעת הנכס לטובת עיריית חיפה, החלו עבודות סלילת הדרך במקום. 7. המבקש טען, כי למפעל הקרמיקה "ג.ש. תעשיות קרמיקה בע"מ" (להלן - "ג.ש."), היה הסכם עם חברת מתניה קריסטינה בע"מ (להלן: "מתניה"), שהייתה בבעלות המבקש ואחיו, לפיו ניתנה ל-ג.ש. זכות שימוש במבנה המחסן שבמקרקעי האחים לשם הפצת הקרמיקה של ג.ש. בחיפה ובסביבתה. לגירסת המבקש, לאחר תחילת עבודות הסלילה במקום על ידי המשיבה, לא יכלו הוא ואחיו להמשיך ולקיים את ההסכם עם ג.ש. עקב חסימת הגישה למבנה. 8. בהליך קודם שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 1007/03 - כב' השופטת וסרקרוג), טען המבקש שלא נמסרה לו כל הודעה על ההפקעה וכי נודע לו עליה בדרך מקרה, וזאת למרות שזכויותיו נרשמו בספרי המקרקעין זמן רב לפני פרסום ההודעה. 9. באותה עתירה נתן בית המשפט ב-12/1/03 פסק דין בהסכמת הצדדים, לפיו מבלי שהצדדים יוותרו על זכות כלשהי מזכויותיהם, המבקש יפנה את הנכס ויאפשר למשיבה לתפסו ולבצע את העבודות המתוכננות בו. המבקש, מצידו, יוכל להגיש תביעה לפיצויים נגד המשיבה על פי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן - "חוק התכנון והבניה"). אם המבקש יגיש תביעה כאמור, המשיבה תוותר על העלאת טענת התיישנות נגדו. 10. עוד קבע בית המשפט, כי ב"כ המשיבה יודיע אם הוא מסכים למינוי מומחה מוסכם להערכת שווי הנכס. הסכמה זו אכן ניתנה במכתבו של ב"כ המשיבה מיום 27/1/04. בהתאם להסכמות אלה, פנו הצדדים לשמאי המקרקעין, גדעון גולדשטיין, אשר הכין את שומת שוויו של הנכס ביום 21/5/03. שווי הדיירות המוגנת בקומת הקרקע בנכס הוערך על ידו בסך של 40,000$. שווי הזכויות בקומה העליונה הוערך על ידו בסך 7,000$, ובסה"כ 47,000$. 11. הצדדים חלוקים ביניהם, בין היתר, בשאלה מהו סכום הפיצויים המגיע למבקש. לטענת המבקש, נפלה שגגה בחוות הדעת של השמאי המוסכם, אשר התייחס ליום עריכת השומה כיום הקובע לשומת השווי, בעוד שעל פי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה היום הקובע הוא 6/5/96, הוא יום אישורה של תכנית חפ/1601. שאלה זו מקומה בשלב השני של המשפט, לאחר ההכרעה בטענות המקדמיות, ואם לא תידחה התובענה על הסף. דיון והכרעה זכות המבקש בנכס 12. המשיבה טוענת, כי למבקש אין זכות בנכס ו/או כי הזכות היחידה, אשר לכאורה עומדת לו כדייר מוגן, אינה מקנה לו עילת תביעה, ולפיכך, דין ההמרצה להידחות. ביתר הרחבה, טוענת המשיבה, כי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה מגדיר באחד מתנאי הסף שלו, שהתובע פיצוי בגין הפקעה חייב להיות בעל זכויות בקרקע וזאת ביום אישור התכנית. במקרה שלפנינו, כך גורסת המשיבה, מחזיק המבקש לכל היותר בזכות דיירות מוגנת בנכס מכוח הפסיקתא שניתנה ביום 28/12/00. זכות זו אינה מהווה זכות במקרקעין כמשמעותה בחוק המקרקעין ולצורכי זכאות על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. יתרה מזאת, טוענת המשיבה, כי המבקש לא היה בעל זכות כלשהי בנכס ביום אישור התכנית על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ב-15/3/95, או למצער ביום פרסום ההודעה בדבר אישור התכנית בילקוט הפרסומים ב-16/5/96. 13. מנגד, טוען המבקש כי זכות דיירות מוגנת הוכרה בפסיקה לעניין פיצויי הפקעה וכן כמקימה עילת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בסעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, עולה בבירור זכות הדייר המוגן לפיצויים בגין ההפקעה, שכן על פי הסעיף זכאי לפיצוי לא רק בעלי "זכות" במקרקעין אלא גם בעל טובת הנאה, כדוגמת דיירות מוגנת. מה גם שהמשיבה בעצמה - כך על פי המבקש - ציינה במכתבה, שנתנה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10/1/06, כי פיצתה את כל שאר בעלי הנכסים במסגרת התכנית בגין הפקעת נכסיהם בתחום התכנית, וכן הודתה שכולם היו בעלי זכות דיירות מוגנת (מכתב המשיבה מיום 9/2/06 צורף כנספח א לסיכומי המבקש). מוסיף המבקש וטוען, כי המשיבה מתעלמת מפסק דין חלוט של בית המשפט השלום בחיפה בת"א 22567/00, שבו קיבל בית המשפט את תובענת המבקש וקבע שהוא הוא בעל זכויות דיירות מוגנת בנכס.פסק דין זה, שניתן אמנם ב-28/12/00, לא יצר את הזכויות של המבקש בנכס, מכאן ואילך, אלא הצהיר על קיומן של הזכויות בהתאם לאמור בכתב התביעה ובתצהיר שצורף לו, בהם טען המבקש כי הזכויות נרכשו על ידו עוד בשנת 1995. 14. הזכות לדיירות מוגנת איננה זכות קניינית הנזכרת בחוק המקרקעין. ואולם, ההלכה היא, כי הפקעה של הזכות לדיירות מוגנת מזכה בפיצויים לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). לעניין זה, כתב של פרופ' אהרן נמדר בספרו הפקעת מקרקעין - עקרונות, הליכים ופיצויים (תשס"ה), בעמ' 156-157 ן- 434-436 כדלקמן: "ואכן, את הזכות לדיירות מוגנת ניתן לכלול בהוראת סעיף 3(ב) לפקודת הקרקעות, שכן זכות זו נכנסת לכלל זכות ל"חזקה" או זכות ל"שימוש" בקרקע לתקופה מסויימת. יתר על כן, גם אם נאמר כי הדיירות המוגנת איננה נכללת בהגדרות הללו, הרי שניתן לפחות להכלילה בגדר "כל זכות אחרת" בקרקע לפי סעיף 3(ג) לפקודה. כך או כך, בתי המשפט פסקו כי הדיירות המוגנת הינה זכות שניתן להפקיע לפי פקודת הקרקעות, והיא אף זוכה לפיצויים לפי סעיף 9 לפקודה במקרה שרשות ציבורית מפקיעה אותה" (וראו גם ע"א 361/66 מדינת ישראל נ' ארבספלד, פ"ד כ(3) 526; ע"א 564/79 רומנו נ' שוחט, פ"ד לו(1) 634, בעמ' 640; ע"א 740/75 דוידוביץ נ' אתרים בחוף תל-אביב-יפו, פ"ד לא(3) 3 וכן ע"א 977/91 הועדה לתכנון ולבניה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה פ"ד מו(5) 758). הלכה דומה נפסקה גם לגבי זכאות לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה (ראו, בין היתר בע"א 511/88 מנדלבאום נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ, מד(3) 522, 527-528 ובע"א 1188/92 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' גלעד ברעלי ואח', פ"ד מט(1) 463); וכן א' נמדר, בספרו, שם). 15. השאלה שיש לדון בה עתה היא, אם זכות הדיירות המוגנת עמדה, לכאורה, למבקש בעת אישור התכנית או פרסומה. בחינת הנספחים להמרצה שלפני מלמדת כי ב-15/5/95 הייתה זו חברת צבי גולדשטיין ובניו בע"מ אשר רכשה את הזכויות בקרקע (ראו נספח ב להמרצה). ב-1/12/95 נחתם הסכם שותפות בין החברה האמורה לבין המבקש ואחיו, ומכוח הסכם זה החזיקו האחים ב-60% מן הזכויות בקרקע בעוד שיתרת הזכויות הייתה נתונה עדיין בידי חברת צבי גולדשטיין ובניו (הסכם השותפות צורף כנספח א להמרצה). ב"כ המשיבה הפנה לטענתו של המבקש בסעיף 6 להמרצת הפתיחה, לפיה "המבקש ואחיו החזיקו בקרקע מכוח הסכם שותפות...", וביקש ללמוד מכך שהמבקש לא היה בעל זכות כלשהי בנכס בעת הרלבנטית (ראו פרוטוקול דיון מיום 17/11/05, עמ' 2 ש' 20-21), אולם נראה שבכך נתפס ב"כ המשיבה לכלל טעות. באותו סעיף 6 לכתב ההמרצה המשיך וטען המבקש, כי "במסגרת הסכם שותפות זה הועברו 40% מזכויות החזקה והדיירות המוגנת במקרקעין למבקש ו-20% מהזכויות הועברו לאחיו...". ואכן, סעיף 3 להסכם השותפות בין הצדדים מורה, כי "זכויות החזקה והדיירות במבנה מועברת לצדדים בחלקים כמפורט בס' 6 להלן". מכאן, שביום 1/12/95, קרי לפני פרסום התכנית, רכשו המבקש ואחיו 60% מזכויות החזקה והדיירות המוגנת בקרקע, ואילו ב-6/11/00 רכשו הנ"ל את זכויותיה של החברה בקרקע, דהיינו אותם 40% מן הזכויות במקרקעין שנותרו עד לאותה עת בידי החברה (ראו נספח ט להמרצה). עולה, איפוא, כי ביום אישור התכנית ב-15/3/95 לא היה המבקש בעל כל זכות בנכס, ואילו ביום פרסומה ב-16/5/96 היו המבקש ואחיו בעלי 60% מן הזכויות בהתאם להסכם השותפות שנערך ביניהם לבין חברת צבי גולדשטיין ובניו. אעיר, כי בין הצדדים בת"א 22567/00 בבית משפט השלום, נמנו גם החברה והשותפות בין החברה לבין המבקש ואחיו, ובית המשפט הצהיר על כל המבקשים כבעלי זכות דיירות מוגנת בנכס, תוך שהסתמך ככל הנראה על הסכם השותפות שנחתם בין הצדדים. יחד עם זאת, אין המשיבה מנועה, מלנסות להוכיח טענותיה כי במועד הרלוונטי להפקעה, לא היה המבקש בעל זכויות דיירות בנכס או שלא היה בעל זכויות מלאות או שאינו זכאי לפיצויים מכל סיבה שהיא. 16. פסה"ד בעת"מ 1007/03: המשיבה טוענת, כי נושא הפקעת הנכס ופיצויי ההפקעה נדון והוכרע במסגרת פסה"ד בעת"מ 1007/03, אשר ניתן על ידי השופטת וסרקרוג ביום 12/1/03 והפך זה מכבר לחלוט. לטענת המשיבה, במסגרת עת"מ 1007/03 ניתנה למבקש האפשרות להגיש תביעה לפיצויים על פי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה בלבד, וזאת תוך 90 ימים. המבקש התעלם מהחלטתו של בית המשפט שנתנה תוקף להסכמת הצדדים, והגיש את התובענה דנן למעלה מ-29 חודשים מאוחר יותר מן המועד שנקבע. כעת מבקש הוא להיתלות בטענה, כי התקופה שנקבעה רלוונטית רק לזכותו לתבוע בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו לתבוע פיצויים לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. המשיבה טוענת, כי הדרך היחידה שעמדה למבקש הייתה תביעה לפי סעיף 197. משנמנע המבקש להגיש תביעה כאמור בתקופה שניתנה לו לכך, אין לו אלא להלין על עצמו ויש לדחות על הסף את תביעתו הנוכחית, אשר כל מטרתה היא לעשות "מקצה שיפורים". 17. המבקש השיב, כי בעוד שבעת"מ 1007/03 נדונו בקשה למניעת הריסת הנכס וכן בקשה להכרזה על בטלות הפקעת הנכס בטענה שלא נמסרה למבקש כל הודעה בדבר הפקעת הנכס, הרי שהתובענה דנן עוסקת בשאלת זכאותו של המבקש לפיצויי הפקעה. עוד על פי המבקש: באותה עתירה הוסכם בין הצדדים שהוא יוותר על בקשתו לצו מניעה כך שהמשיבה תוכל להמשיך בתפיסת הנכס, ובתמורה - תינתן לו האפשרות להגיש תביעה לפי סעיף 197 וכן ימונה על ידי הצדדים שמאי מוסכם שישום את הנכס. המבקש מדגיש, כי פסק דינה של השופטת וסרקרוג נוקט לשון רשות להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, לא נכתב בשום מקום כי המבקש מחויב לתבוע רק בהתאם לסעיף זה. יתר על כן, תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה נועדה לפצות רק על פגיעה בערכו של נכס כתוצאה מפרסום תכנית ואין הוא קובע זכות לפיצויים בגין ההפקעה עצמה ונטילת הנכס מבעליו. ברור הוא שלא היה בכוונת המבקש לוותר על חלק מן הפיצוי המגיע לו בגין ההפקעה ללא כל תמורה, ואם היה בפסק דינה של השופטת וסרקרוג לעשות כן, היה עליה לשלול את הזכות באופן מפורש. 18. בפסק דינה של השופטת וסרקרוג נקבע לענייננו כי: "2. בהסתמך על הסכמת הצדדים, בהמלצת ביהמ"ש אני מורה כמפורט להלן: א. העותר יהיה רשאי להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבנייה, וזאת תוך 90 ימים מהיום. תוגש תביעה כאמור, תוך המועד הנ"ל, לא תעלה המשיבה מס' 1 (להלן: "העירייה")" או מי מטעמה, טענת התיישנות, וזאת על אף האמור בס"ק (ב) של סעיף 197(א) לחוק התכנון והבנייה. במסגרת תביעת הפיצוי האמורה, תישמר זכותם של הצדדים לטעון כל טענה בקשר לנושא זה, למעט טענת ההתיישנות כאמור... ... יובהר כי אין בפעולה על-פי אחד מן הסעיפים הקטנים הנ"ל, כדי לוותר על זכות כלשהי של מי מן הצדדים...". 19. לאחר שבחנתי את פסק דינה של השופטת וסרקרוג ואת טענות הצדדים, שוכנעתי, שיש לקבל את עמדת המבקש, לפיה אין לפרש את פסק הדין כבא לשלול את זכות התביעה של המבקש לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. השלב של הליך הפקעת הנכס בעת מתן פסק הדין והעדר התייחסות בו לאפשרות התביעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) ומנגד ההוספה בפסק הדין, כי הצדדים אינם מוותרים על זכות נוספת כלשהי שיש להם - עומדים לזכות הפרשנות, לה טוען המבקש. זאת ועוד: בעוד שבעת הגשת העתירה חלפו שלוש השנים הקבועות בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ולפיכך נזקק המבקש לאורכה שניתנה לו בפסק הדין, התובענה לפי פקודת הקרקעות (רכישה) לא התיישנה (וראו המ' 8240/85 אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מו(3) 100). לפיכך לא היתה כל סיבה שהמבקש יגביל עצמו לשלושה חודשים, אלא אם התכוונו הצדדים להאריך את המועד להגשת תובענה על פי סעיף 197 הנ"ל. לפיכך, אני קובעת, כי עומדת למבקש האפשרות לתבוע פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, ואין בפסק הדין בעת"מ 1007/03 כדי לשלול זכותו זו. אוסיף, כי בהמרצת הפתיחה לא ציין המבקש לפי איזה חוק הוא מבקש "פיצוי הפקעה" אולם, הוא יוגבל, בשל פסק הדין בעת"מ 1007/03 לפיצויים על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, ועל כל פנים לא יהיה רשאי לטעון לפיצויים בגין סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. התיישנות וחוסר סמכות עניינית 20. המשיבה טוענת שבפסק הדין בעת"מ 1007/03, קבעה השופטת וסרקרוג, בהסכמת הצדדים כאמור, כי המבקש יהיה רשאי להגיש תביעה מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה תוך 90 ימים, וכן ציין בית המשפט כי "במסגרת תביעת הפיצויים האמורה, תישמר זכותם של הצדדים לטעון כל טענה בקשר לנושא זה, למעט טענת ההתיישנות". לטענת המשיבה, משבחר המבקש שלא לעמוד במסגרת הזמנים שקצב לו בית המשפט לעניינים מנהליים, יש להחיל עליו את הוראת סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, לפיה היה על המבקש להגיש את תביעת הפיצויים לועדה המקומית לתכנון ולבניה תוך שלוש שנים מיום אישור התכנית. בהינתן הודעה בדבר אישור התכנית ופירסומה בילקוט הפרסומים כבר ביום 16/5/96, הרי שחלפו למעלה מ-9 שנים ובוודאי שחלפה תקופת ההתיישנות המוגדרת בחוק. לפיכך, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את תביעת המבקש על הסף מטעמים של חוסר סמכות עניינית ושל התיישנות. 21. לעומתה, טוען המבקש, כי התביעה דנן כלל לא הוגשה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אלא לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, שכן תביעה לפי סעיף 197 מוגבלת לפגיעה שנעשית שלא בדרך של הפקעה, ואילו תביעה לפי פקודת הקרקעות היא לפיצוי בגין הפקעה ממש. כן טוען המבקש, כי הזכאות לפיצוי בגין הפקעה אינה מתיישנת כלל, או לכל הפחות מתיישנת בתוך 7 שנים ממועד נטילת הנכס מבעליו, ומכל מקום התובענה דנן לא התיישנה. בנוסף לכך, לטענת המבקש, על פי הדין ועל פי הפרקטיקה הנוהגת עם הפקעת הנכס זכאי הנפגע לתבוע פיצוי בגין מלוא הנכס ובלבד שלא הגיש בעבר תביעה לפי סעיף 197. אם הגיש תביעה לפי סעיף 197, זכאי הנפגע לקבל פיצוי בהפחתת הסכום ששולם לו בעבר. הדבר נכון גם במקרה הקונקרטי של תכנית ואדי סאליב, שבו שילמה המשיבה פיצויי הפקעה לכל בעלי זכויות הדיירות המוגנת בתכנית, כפי שעולה ממכתבה של המשיבה (שצורף כנספח א לסיכומי המבקש). זאת, מבלי שטענה שהיה עליהם להגיש תביעת פיצויים לפי סעיף 197, כטענתה במקרה דנן, ולאחר חלוף שלוש שנות ההתיישנות להגשת תביעה לפי סעיף 197. משכך, המשיבה לא הראתה כל טעם להפלות את המבקש לרעה לעומת כל יתר בעלי הזכויות בתכנית (ראו גם ת"א 864/00 (מחוזי-חיפה) בוסקילה שמעון נ' הועדה המקומית קרית אתא (18/1/01, פורסם ב"נבו"); ה"פ 104/05 (מחוזי-חיפה) גליה וייס נ' הועדה המקומית קרית אתא (30/3/06, פורסם ב"נבו"); ת"א 646/02 (מחוזי-חיפה) שמואלביץ' ואח' נ' הועדה המקומית (19/2/06, פורסם ב"נבו")). 22. משקבעתי כי המדובר בתביעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), ומאחר שהודעת ההפקעה פורסמה ביום 6/11/01, אני דוחה את טענות המשיבה בנוגע להתיישנות ו/או חוסר סמכות עניינית. מנגד, אין בקביעתי זו כדי לחסום את דרכה של המשיבה לטעון כל טענה שבדין או בעובדה המתייחסת לזכאות לפי פקודת הקרקעות. סוף דבר 23. אני דוחה את כל הטענות המקדמיות שהועלו על ידי המשיבה לדחייה על הסף של התובענה דנן. אני מחייבת את המשיבה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ. סכום זה יישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום. קרקעותפיצוייםדייר מוגן (הגנת הדייר)הפקעה