בתביעת פינוי בסדר דין מקוצר מכוח הסכם אשר הוגשה לבית המשפט עתרה המשיבה להורות למבקשים לסלק ידם מהדירה ולהחזירה לידיה לאלתר. לטענת המשיבה, המבקשים פלשו אליה בלא כל זכות חוקית ובלא הסכמתה והינם בגדר מסיגי גבול בה. לדבריה, נוכח זכויותיה הקנייניות במקרקעין וזכאותה להחזיק בדירה מכוחם של הסכם יש להורות על סילוק ידם של המבקשים הימנה. להלן החלטה בנושא תביעת פינוי בסדר דין מקוצר: החלטה בפני בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן מפני תביעת המשיבה לפינויים ולסילוק ידה מדירת מגורים שבחזקתם. מבוא ורקע 1. המשיבה הינה בעלת זכות החכירה לדורות (99 שנים), בשיעור של 66%, במקרקעין הידועים כחלקה 94 בגוש 7020 המצויים ברחוב יפת 38, תל -אביב יפו - ואשר שִטחה הרשום הינו 16,478 מ"ר (להלן: "המקרקעין"). זכויות החכירה האמורות, נרכשו על ידי המשיבה מכוחו של הסכם קומבינציה מיום 31/8/99 (להלן: "הסכם הקומבינציה" או "ההסכם"), אשר נכרת בינה לבין בעלת המקרקעין, הפטריארכיה היוונית האורטודוקסית בירושלים (להלן: "הכנסייה" או "הפטריארכיה"), להקמתו של פרוייקט אנדרומדה (להלן: "הפרוייקט"). במסגרתו של ההסכם, התחייבה המשיבה לבנות הפרוייקט ולהעביר לידי הכנסייה דירות ו/או תשלומים, בהתאם להתקדמות הבנייה בפרוייקט. 2. בתאריך 31.3.03 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם (להלן: "התוספת") לה צורפה רשימת דירות (להלן: "הרשימה"), אותן אמורה הייתה המשיבה למסור לידי הכנסייה, כשהן מושלמות, בהתקיים התנאים המפורטים בתוספת להסכם. אחת מן הדירות שברשימה, הינה דירה בת 4 חדרים, מרפסת שמש וגינה, בשטח של כ - 130 מ"ר, הרשומה כדירה 01FN (להלן: "הדירה"). 3. בשלהי חודש דצמבר 2004 (לטענת המבקשים), או בסוף ינואר 2005 (לגירסת המשיבה), תפס המבקש 1 (להלן: "המבקש") חזקה בדירה, וממועד זה ואילך הינו מחזיק ומתגורר בה יחד עם חברתו לחיים, הלא היא המבקשת 2. המבקשים מחזיקים בדירה, מיני אז ועד היום הזה, בלא תשלום דמי שכירות ודמי ניהול ובלא תשלום המיסים השוטפים החלים על הדירה. 4. עם שנודע למשיבה דבר התפיסה, שיגרה למבקשים מכתב מיום 11.2.05 ובו דרישה לפנות את הדירה ולהחזיר החזקה בה לידיה, כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. המבקשים לא נעתרו לנדרש - ומכאן התביעה. העתירה והליכים קודמים 5. בתביעה דנן, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 21/7/05 בהליך של סדר דין מקוצר, עתרה המשיבה להורות למבקשים לסלק ידם מהדירה ולהחזירה לידיה לאלתר. לטענת המשיבה, המבקשים פלשו אליה בלא כל זכות חוקית ובלא הסכמתה והינם בגדר מסיגי גבול בה. לדבריה, נוכח זכויותיה הקנייניות במקרקעין וזכאותה להחזיק בדירה מכוחם של ההסכם והתוספת, יש להורות על סילוק ידם של המבקשים הימנה. 6. עוד טרם הגשת התביעה דנן, ובשל כוונת המשיבה לפנותם בשל פלישה טרייה, עתרו המבקשים לבית משפט השלום בראשון לציון בבקשה (בש"א 957/05) למתן צו מניעה, במעמד צד אחד, למנוע פינויים מהדירה. בהחלטתו מיום 28/2/05 דחה בית המשפט (כבוד השו' אורנשטיין) את הבקשה, ברם לא התיר פינויים של המבקשים בלא קבלת צו שיפוטי (להלן: "ההחלטה בצו המניעה"). בבקשות מאוחרות יותר ( 9/3/05-8) עתרו המבקשים לאסור על המשיבה מלבצע כל פעולה שיש בה כדי להפריע מהמבקשים שימוש בדירה (בש"א 1362/05) ולמתן צו עשה, ארעי, המורה למשיבה לחבר הדירה לרשת החשמל (בש"א 1393/05). בקשות אלו, נדחו אף הן על ידי כב' השופט אורנשטיין בהחלטתו מיום 10/3/05. ערעורם של המבקשים על ההחלטות האמורות, לבית המשפט המחוזי, נדחו על ידי כבוד השופטת דותן בהחלטה מיום 18/4/05. ההחלטות האמורות הוגשו כדין בהליך זה בהחלטה מיום 15/12/05. הבקשה 7. בבקשת הרשות להתגונן (להלן: "הבר"ל") טענו המבקשים כי יש לסלק התביעה על הסף בגין העדר יריבות. לטענתם, הגם שהמשיבה הינה בעלת זכויות במקרקעין, אין בכך כדי ללמד על זכות שיש לה בדירה, שכן זו שייכת לכנסייה מכוחם של הסכם הקומבינציה והתוספת להסכם. אף אם יונח - כך למבקשים - כי למשיבה זכות קניינית בדירה, הרי שזכות זו הינה במושעא, יחד עם הכנסייה, נוכח אי רישום הדירות על שם מי מבעלי הזכויות במקרקעין ו/או על שם רוכשיהן. בהעדר זכות ייחודית, כאמור, המשיבה איננה זכאית לסעד הפינוי המבוקש על ידה. עוד טענו המבקשים כי חזקתם בדירה נעשית כדין והם אינם בגדר פולשים ומסיגי גבול בה. לטענתם, הם עברו להתגורר בדירה בהרשאתה של הכנסייה, מכוח התחייבותה של זו האחרונה כלפיהם. לדברי המבקשים, החזקה בדירה נמסרה למבקש על ידי נציגה ומיופה כוחה של הכנסייה, מר ניקולס פפדימס (להלן: "פפדימס"), על בסיס הסכם בר תוקף מיום 29/4/04, אשר נחתם בין הכנסייה למבקש (להלן: "הסכם סמורי"). על פי הסכם סמורי - כך למבקשים - התחייבה הכנסייה ליתן למבקש ולבני ביתו זכות שימוש בדירה עד לשנת 2023, קרי: לתקופה של 19 שנים, כאשר הכנסייה נטלה על עצמה לשאת בתשלומי שכר הדירה והניהול לתקופה זו. לטענת המבקשים, ההתחייבות האמורה מהווה תמורה לפועלו רב השנים של המבקש למען הכנסייה ותרומתו להצלחת הפרוייקט. עוד טענו המבקשים כי הדירה נמסרה לכנסייה, תמורת דירה אחרת (01FS) המופיעה ברשימה כמס' 1, אותה אמורה הייתה המשיבה למסור לכנסייה, בשלב בו נחתמה התוספת. בשל אלו הטענות, עותרים המבקשים ליתן להם רשות להתגונן מפני התביעה. 8. בתום חקירת המבקש על תצהירו הנלווה לבקשת הרשות להתגונן - בישיבה שהתקיימה ביום 20/3/06 - הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. למרבה הפליאה, לאחר הגשת סיכומי המשיבה, הגיש ב"כ המבקש סיכומי תשובה בלא שהורשה להגישם, ולא זו בלבד אלא שצירף אליהם מכתב מיום 23/6/06 המופנה למבקש והנחזה כמי שנחתם על ידי פפדימס. בהחלטתי מיום 26/6/06 הבעתי פליאה על התנהלות זו של המבקשים ונתבקשה תגובת ב"כ המשיבה. בשל התנגדות ב"כ המשיבה לצירופו של המכתב כחלק מחומר הראיות, דחיתי - בהחלטתי מיום 14/8/06 - בקשת המבקשים לצירופו, אך התרתי הגשתם של סיכומי התשובה. בקשה זו תוכרע, איפוא, על בסיס טענות הצדדים ובהסתמך על הראיות אשר הוגשו כדין וברשות. דיון ומסקנות 9. אחר שבחנתי טענות הצדדים על רקע הראיות שבפני, באתי לכלל מסקנה כי טענות ההגנה שבפי המבקשים קלושות המה וספק רב אם יש בהן כדי להקים הגנה ראוייה מפני התביעה. עם זאת, בשל הסיכוי הקלוש, כי יש בטענה מטענות המבקשים כדי להוות הגנה מפני התביעה - ראיתי להיעתר לבקשה בכפוף להפקדה כספית הולמת. העדר יריבות 10. אומר כבר מבראשית, כי יש לדחות על הסף טענת המבקשים כאילו לא השכילה המשיבה להוכיח זכותה בדירה ובשל כך יש לסלק התביעה על הסף בהעדר יריבות. עיון בנסח הרישום (נספח א1 לכתב התביעה) מלמד כי המשיבה הינה החוכרת לדורות (עד לשנת 2093) של 66/100 חלקים במקרקעין עליהם נבנה הפרוייקט. ככזו, המשיבה הינה בעלת זכויות החכירה, בשיעור של 66%, בכל הדירות הבנויות במקרקעין, ובכלל זה בדירה נשוא תביעה זו [ראו: סעיף 12 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, להלן: "חוק המקרקעין"]. משהוכיחה המשיבה בעלותה (חכירה לדורות) על הדירה, ברי כי הינה זכאית לסעד של סילוק יד הימנה, ממי שמחזיק בה בלא זכות כדין. המקור המשפטי לתביעת בעל המקרקעין (או חוכר לדורות) לסילוק יד המחזיק בהם שלא כדין, הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין הקובע לאמור - "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". "בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראייה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין אשר זכות הבעלות כפופה לה" [ראה: ע.א. 16482/90 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פד"י נ"ג (4353, 354)]. כך גם אמורים הדברים באשר לעילת סילוק יד מכוחו של סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לעניין זה קובע סעיף 30 לפקודה כי "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי: "... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום..." [ראה: ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א(3) 455). נמצא, כי בעל מקרקעין יוצא ידי חובתו בהוכחת בעלותו במקרקעין, או אז נטל ההוכחה עובר על כתפי הנתבע, להוכיח זכותו החוקית לחזקה בהם. בענייננו אנו, משהוכיחה המשיבה כי היא הינה בעלת זכויות החכירה בדירה, הרי שעל המבקשים להצביע - ולוּ לכאורה - כי עומדת להם זכות לחזקה בה, לה כפופה זכותה של המשיבה. 11. לא מצאתי ממש בטענת המבקשים כאילו לא קמה לה למשיבה הזכות לדרוש סילוק ידם מהדירה, בהעדר זכות ייחודית להחזיק בה. הטענה האמורה נסמכת, כך נראה, על הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין הקובע כי זכויותיהם של השותפים במקרקעין הינן זכויות במושעא ובשל כך "... אין לשום שותף חלק מסויים בהם". משמעות הוראה זו הינה שבעלותו של כל אחד מהשותפים משתרעת על פני חלק בלתי מסויים במקרקעין, על פי שיעור חלקו בהם. דא עקא, כי אין בהוראת הסעיף הנ"ל כדי לשלול מכל שותף הזכות לסלק ידו של מסיג גבול במקרקעין המשותפים, הגם שאין הוא מחזיק בהם באופן ייחודי. הלכה פסוקה היא כי מימוש זכות החזקה במקרקעין משותפים, איננה מוגבלת אך למי המחזיק בהם ייחודית שהרי "החוק מקנה זכות לממש את זכותו למי שזכאי להחזיק במקרקעין, ומשמעות המונח זכאי לחזקה - לרבות מי שזכאי לזכות החזקה המשותפת, ואין הכוונה אך ורק למי שזכאי לזכות חזקה בלעדית, כי גם זכות לחזקה משותפת היא זכות לחזקה" [דברי כבוד השופט בכור בע"א 211/77 יצחק ואח' נ' שוורץ ואח', פ"ד ל"ג (1) 398]. ההלכה האמורה נסמכת על הוראת סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין הקובעת כי בהעדר הסדר בדבר ניהול ושימוש במקרקעין משותפים (סעיף 30 לחוק) רשאי כל שותף בהם "לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות להחזקה בהם". ההיגיון העומד בבסיס הוראה זו הוא "מכיוון שלבעל משותף זכות להגן על המנה שלו בנכס המשותף יש לאפשר לו לפעול להגנת הנכס כולו. כי אך בדרך זו יכול הוא לפעול להגנת חלקו שלו בנכס" [ראו: פרופ' י. ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף, עמ' 249]. אין, איפוא, שחר לטענת המבקשים כאילו הוכחת חזקה ייחודית בדירה, הינה תנאי סף לקבלת סעד של סילוק ידי המבקשות הימנה. 12. נמצאנו למדים, כי על פי הדין זכאית המשיבה לסעד של סילוק ידי המבקשים מהדירה, אלא אם השכילו אלה האחרונים להצביע על זכות המוכרת על פי הדין לחזקה בה - לה כפופה זכות הבעלות (החכירה) של המשיבה. זכות המבקשים לחזקה בדירה 13. טענת ההגנה של המבקשים - היחידה למעשה - היא: כי חזקתם בדירה הינה כדין הואיל ונעשתה בהרשאת הכנסייה שהינה בעלת הזכות הבלעדית לחזקה בה. בנסיבות אלה - כך למבקשים - מן הדין ליתן להם רשות להתגונן מפני התביעה הואיל וחזקתם בדירה הינה כדין. אקדים ואומר, כי טענתם זו של המבקשים קלושה היא עד למאוד, וקרוב לוודאי כי זו לא תעמוד להם בסופו של יום, קרי: לאחר שמיעת הראיות. במה דברים אמורים. 14. כאמור, המבקשים תמכו יתדות טענתם על הסכם סמורי (נספח 3 לבר"ל), המקנה להם - לשיטתם - זכות שימוש בדירה לתקופה של 19 שנים. לגירסתם, מר פפדימס, מיופה כוחה של הכנסייה, חתם בשמה של הכנסייה על הסכם סמורי והוא היה זה אשר מסר להם את מפתחות הדירה - טרם הימלטותו מהארץ. דא עקא, כי על פני הדברים ומחומר הראיות שבפנַי נראה כי אין תוקף להסכם סמורי, ואין לו כל נפקות משפטית. עיון בהסכם סמורי מלמד כי זה נחתם על ידי פפדימס בהעדר חותמתה של הכנסייה, אלא בזו של המחלקה הכלכלית שבה - להבדיל מהתוספת להסכם (נספח א2 לכתב התביעה) עליה מוטבעת חותמת הפטריארכיה. זאת ועוד זאת, הסכם סמורי נושא תאריך 29.4.04 ומחיל תוקפו למפרע ליום 15/7/03. דא עקא, כי במועד חתימתו של ההסכם, פפדימס לא היה מוסמך כלל ועיקר לחתום בשם הכנסייה ולהתחייב בשמה - בהעדר יפויי כוח תקף. לדברי המבקש עצמו (סעיף 55 לתצהיר), יפויי הכוח בו הוסמך פפדימס לחתום בשם הכנסייה, נושא תאריך 6/5/04 (נספח 2 לבר"ל). ברי, איפוא, כי במועד בו חתם פפדימס על הסכם סמורי, הוא לא היה מוסמך לפעול בשם הפטריארכיה ולהקנות - בשמה - למבקש זכויות בדירה או בכל דירה אחרת בפרוייקט. יפויי הכוח מיום 16/4/04 (נספח 1 לבר"ל), עליו סומך המבקש, אין בו ממש הואיל וזה מופנה לעוה"ד והינו מוגבל. הנה כי כן, מחומר הראיות עולה כי פפדימס פעל בלא סמכות ובלא זכות חוקית עת התיימר להקנות - בשם הכנסייה - חכירה (19 שנות שכירות) בדירות הפטריארכיה, כאשר שוויו של ההסכם מוערך במאות אלפי דולרים. היעלה על הדעת כי במחי קולמוס ובהעדר יפויי כוח מתאים, יעניק פפדימס למבקש טובת הנאה המוערכת בסכומי עתק? תמהני! למצער, ניתן היה לצפות, בנסיבות האמורות, כי המבקש יציג בפני בית המשפט תצהיר מטעם פפדימס ו/או מי מנציגיה המוסמכים של הכנסייה, על מנת לְאַמת ו/או לאשרר תוכנו של הסכם סמורי. ראייה נוספת להעדר תוקף להסכם סמורי היא העובדה שהצדדים לא דיווחו על העיסקה לשלטונות המס והמבקש נמנע מלנקוט בפעולות הדרושות על מנת לרשום זכויותיו בלישכת רישום המקרקעין. הסברו של המבקש לאי רישום "זכויותיו" בדירות משולל כל היגיון. לשאלת ב"כ המשיבה לעניין זה, השיב המבקש: "לא רשמתי זאת תחילה. וכאשר רציתי לרשום אחרי שפעלתם נגדי, החלטתי לא לעשות את זה". אם אומנם סבור היה המבקש כי יש תוקף להסכם, על מה ועל שום מה נמנע מלדרוש מהכנסייה רישום זכויותיו בלשכת המקרקעין?! אין זאת, כי אף המבקש סבור כי זכויותיו בדירות "שהוחכרו לו" על פי הסכם סמורי -תלויות על בלימה. ואם לא די באמור לעיל, באה החלטתו של כב' השופט אורנשטיין בצו המניעה ושומטת את הקרקע תחת טענת המבקשים לתקפותו של הסכם סמורי. בהחלטה האמורה מיום 28/2/05 קבע בית המשפט בזו הלשון: - ”אדגיש כי לתגובת המשיבות צורף תצהיר של מנהל המחלקה הכלכלית של הכנסייה המחזק את טענות המשיבות בין היתר בכך שההסכם בטל, נעשה ללא סמכות ונגוע במרמה, ואין בו כדי לחייב את הכנסייה. עוד נטען כי המדובר בנכס השווה מאות אלפי דולרים והכנסייה לא הייתה מסכימה לעריכת התקשרות כזו" (עמוד 2 להחלטה). עינינו הרואות, כי הסכם סמורי נעשה בלא סמכות ופפמידס התיימר לפעול בשם הכנסייה בהעדר יפויי כוח תקף ושלא בהסכמת הכנסייה. נראה, איפוא, כי אין תוקף להסכם סמורי ואין הוא מחייב את הפטריארכיה כלל ועיקר. הפועל היוצא מהאמור, כי טענת המבקשים לקיומה של זכות להחזיק בדירה מכוח הסכם סמורי, אין לה על מה שתסמוך ודינה להידחות על הסף. 15. לא זו אף זו, אף אם יונח - מה שאינו - כי הסכם סמורי תקף במובן זה שהכנסייה (באמצעות פפדימס) התחייבה להעניק למבקש זכויות חכירה (שכירות למשך 19 שנים) בדירות כלשהן בפרוייקט - אין בהסכם זה כדי להקנות למבקשים זכות להחזיק בדירה נשוא תביעה זו. הפכתי פעם אחר פעם בהסכם סמורי ולא מצאתי כי הדירה מאוזכרת בו, לא במפורש ולא במשתמע. עיון בהסכם סמורי מלמד כי למבקש ולבני ביתו הוענקה הזכות למגורים בשתי דירות, האחת בת 3 חדרי שינה והאחרת בת חדר שינה אחד. בחקירתו הנגדית הודה המבקש כי הדירה נשוא התביעה איננה בכלל הדירות אשר אמורות היו על פי ההסכם לעבור לחזקתו, הואיל והוא היה אמור לקבל דירת פנטהאוז וכדבריו: "יש אנשים שיכולים להעיד שהדירה 41- AMהייתה צריכה להיות שייכת לי. זה פנטהאוז של 2 חדרים ואני בחרתי בדירה הזו..." (עמוד 7 לפרוטוקול). הנה כי כן, ההסכם - אף אם היה לו תוקף - לא העניק למבקש זכות כלשהי בדירה. לשיטתו הוא, היה צריך לקבל חזקה בדירת פנטהאוז בת 2 חדרים. ברם, באישורו של פפדימס תפס חזקה בדירה תחת זו אשר היה אמור לקבלה על פי ההסכם. נמצא, כי ההסכם איננו מקנה למבקשים זכות כלשהי בדירה. בהעדרה של זכות כאמור, חזקתם של המבקשים בה הינה שלא כדין. 16. יתר על כן, אף אם הייתה הכנסייה מתחייבת בהסכם סמורי, מפורשות, להעניק למבקש ולבני ביתו זכות שימוש בדירה, לא הייתה להתחייבות זו כל תוקף - בהעדר זכות כזו לה עצמה. אין חולק, כי הדירה נשוא התביעה נמנית על הדירות המנויות ברשימה (נספח A לתוספת) השייכות בלעדית למשיבה ואשר עובר למועד חתימת התוספת להסכם, טרם נמסרו לפטריארכיה (סעיף 25 לתצהיר המבקש). דירות אלה אמורות היו להימסר לחזקת הכנסייה במועדים המפורטים בתוספת, בהתאם להתקדמות בניית הפרוייקט. סעיף 7 לתוספת קובע כי היתר בנייה לבניין יוצא עד ליום 1/5/04 (סעיף (a)7 לתוספת) ובמועד זה אמורה הייתה הכנסייה לקבל לחזקתה מספר דירות (מאלה המופיעות ברשימה), בסכום השווה ל - 1,200,000$ (סעיף 8 (i) לתוספת). הנה כי כן, מהתוספת להסכם הקומבינציה עולה ברורות כי במועד חתימת הסכם סמורי (29/4/04), הכנסייה לא הייתה זכאית לקבל לחזקתה דירה כלשהיא מדירות המשיבה, מאלו המנויות ברשימה. אף אם אקבל את דברי המבקש בתצהירו כי במועד חתימת התוספת להסכם, קיבלה הכנסייה לחזקתה את שלושת הדירות 3-1 ברשימת הדירות - ברי לכל כי הדירה נשוא התביעה (מס' 5 ברשימה) לא הייתה אמורה להימסר - אם בכלל - לפני יום 1/5/04. טענת המבקש כאילו הדירה דנן הוחלפה עם דירה 01FS (מס' 1 ברשימה) עקב היותה בלתי גמורה במועד חתימת התוספת - הינה טענה סתמית אשר נטענה בעלמא, הנוגדת את הוראות התוספת להסכם. משנתברר כי הכנסייה לא הייתה זכאית להחזיק בדירה במועד חתימת הסכם סמורי, מאליו ברור, כי זו הראשונה לא יכולה הייתה להעניק למבקש זכות לחזקה בה - בהעדר זכות כזו לה עצמה. התוצאה 17. מהאמור והמקובץ לעיל עולה כי המבקשים לא השכילו להצביע - ולו לכאורה - על זכות כלשהי, המוכרת על פי הדין, להחזיק בדירה שבבעלות (חכירה לדורות) המשיבה (למצער, במושעא עם הכנסייה), וככזו זכאית היא לסעד של פינוי וסילוק ידי המבקשים הימנה. 18. חרף מסקנתי האמורה ובשל הסיכוי הקלוש כי המבקשים יצליחו להוכיח תקֵפותו של הסכם סמורי ו/או זכות הכנסייה לחזקה בדירה, ראיתי ליתן למבקשים רשות להתגונן מפני התביעה, כנגד הפקדת ערובה, אשר תשקף את דמי השכירות הראויים למן המועד בו החלו להחזיק בדירה ועד הנה. אשר על כן, הנני קובע כדלקמן: א. ניתנת בזה למבקשים רשות להתגונן בפני התביעה ותצהיר המבקש ישמש כתב הגנה. ב. מתן הרשות מותנית בהפקדת סך של 300,000 ₪ (שלוש מאות אלף ₪) בקופת בית המשפט, או בהמצאת ערבות בנקאית, בלתי מותנית ובלתי מוגבלת בזמן, בסכום זה - זאת תוך 45 יום מהיום. לא עמדו המבקשים בתנאי האמור, תתבטל מאליה הרשות שניתנה והמשיבה תהא זכאית לעתור למתן פסק דין. ג. הוצאות בקשה זו בסך 7,000 ₪, על פי התוצאות. סדר דין מקוצרתביעת פינוימקרקעיןפינויפינוי דירה