להלן פסק דין בנושא תביעת קיבוץ על זכויות במקרקעין: פסק דין התובע, קיבוץ גשר הזיו ("הקיבוץ"), תובע מן הנתבעים 1 ו-2 ("הנתבעים" ובהתאמה, "רון" ו"טליה") כי יעבירו לו את הזכויות בנכס המקרקעין הידוע כמגרש 134א' בקיבוץ, לרבות בית המגורים הבנוי עליו ("הנכס"), וכן פסק דין הצהרתי שלפיו הקיבוץ זכאי להירשם כבעל מלוא הזכויות בנכס. עוד תובע הקיבוץ את סילוק ידם של הנתבעים מן הנכס. העובדות העומדות ביסוד תביעתו של הקיבוץ הן אלו. הנתבעים, שהיו בעת הרלוונטית חברי הקיבוץ, הם בעלי זכות החכירה בנכס, וזאת מכוח הסכם חכירה שנחתם ביום 23.5.04 בינם לבין מינהל מקרקעי ישראל ("הסכם החכירה"). חתימתו של הסכם החכירה נעשתה בהמשך ומכוח הסכם שנחתם ביום 28.10.03 בינם לבין הקיבוץ, שלפיו הוסכם על שיוך הנכס, המצוי בתחומי הקיבוץ, לנתבעים, וזאת בכפוף לתנאים מסוימים המפורטים באותו הסכם (נספח ה' לתצהיר עדותו של ש' גרוסמן שניתן מטעם הקיבוץ) ("הסכם השיוך"). לענייננו רלוונטית ההוראה הקבועה בסעיף 4(א) של הסכם השיוך, המכפיפה אותו למסמך השינוי הארגוני שנעשה בקיבוץ, ובכלל זה רישום דירות על שם החברים, אשר תוכנו אושר באסיפה כללית של הקיבוץ שהתקבלה ביום 24.10.02 (נספח ד' לתצהירו של ש' גרוסמן) ("מסמך השינוי הארגוני"). הנתבעים הורשעו על פי הודאתם בעבירות סמים. רון הורשע בין השאר בעבירות של יבוא וסחר בסם מסוכן, ואילו טליה הורשעה בעבירות של הפקת סם מסוכן ואחזקתו שלא לצריכה עצמית, וביום 6.6.06 נגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל (ת"פ 40001/06 בבית המשפט המחוזי בתל אביב). ביום 8.3.07 התקיימה בקיבוץ אסיפה כללית, שבה אושרה הצעה להעביר להצבעה בקלפי את הצעת ההחלטה להפסיק את חברותם של הנתבעים, וזאת בהתאם לס"ק (א) ו-(ב) של סעיף 36 לתקנון הקיבוץ. ההצבעה בקלפי התקיימה ביום 16.3.07 ובה נמנו 136 קולות, שמתוכם הצביעו 128 בעד הפסקת חברותו של רון ו-119 בעד הפסקת חברותה של טליה. בעקבות החלטת האסיפה להפסיק את חברותם של הנתבעים בקיבוץ, מבקש האחרון לממש את הזכות הנתונה לו בהתאם לסעיף 24.4 של מסמך השינוי הארגוני המורה כי: "במקרה של הוצאת חבר מהקיבוץ, יהיה הקיבוץ רשאי לפדות את בית החבר בערך השוק שייקבע על ידי שמאי מקרקעין בלתי תלוי. לא פדה הקיבוץ את בית החבר, יימכר הבית לקונה שהקיבוץ אישר את קליטתו בהתאם לכללים החלים בקיבוץ." טענת הקיבוץ היא, אפוא, שמשהתקבלה ההחלטה להפסיק את חברות הנתבעים בקיבוץ, ומשמסמך השינוי הארגוני מורה על זכות הקיבוץ לפדות את הנכס במקרה כזה, ומשהסכם השיוך הוכפף לתנאי מסמך השינוי הארגוני, אזי יש לקבל את תביעתו ולהורות על מתן הסעדים שלהם הוא עותר. דין התביעה להתקבל, וזאת על אף שמלכתחילה היא הועמדה על ידי הקיבוץ על בסיס זכותו לבטל את הסכם השיוך בשל הטעיה מצד הנתבעים, טענה שבמהלך המשפט הוספה לה טענה נוספת של זכות לאכיפת הוראות הסכם השיוך, שלדעתי הוא הבסיס הנכון שעליו יש להעמיד את התביעה, ובאין עילה לשלול ממנו סעד זה יש, כאמור, לקבל את התביעה. רון טען שהוראת סעיף 24.4 במסמך השינוי הארגוני אינה מספיקה כדי לשלול מן הנתבעים את זכויותיהם על פי הסכם החכירה. בתמצית הקיצור, טענתו היא שהסכם החכירה מקנה לנתבעים זכויות קנייניות בנכס, שסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מאפשר לפגוע בזכותם הקניינית, וכי עם חתימת הסכם החכירה נותקו כל זיקה ויחס בין חברותם של הנתבעים בקיבוץ לבין זכות החכירה בנכס הנובעת להם מכוח הסכם החכירה. טענה זו לא ניתן לקבל. משהועמדה התביעה על הבסיס המשפטי של אכיפת זכויות חוזיות ומשזכויות אלה הוכחו, ועל כך אין מחלוקת של ממש גם מצד הנתבעים, על ידי תוכנו של מסמך השינוי הארגוני והוראות הסכם השיוך המכפיפות אותו להוראות מסמך השינוי הארגוני, אין מנוס מן המסקנה שמלכתחילה הייתה זכותם הקניינית של הנתבעים על פי הסכם החכירה כפופה לתנאי של חברותם בקיבוץ, ולאפשרות כי לכשתיפסק חברות זו יוכל הקיבוץ לתבוע מהם להעביר אליו את הזכויות בנכס. כבר נפסק כי זכות חבר קיבוץ איננה מוחלטת, וככל זכות אחרת היא יחסית (ראו: עא 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים , נו (6) 602 (2002) ("עניין עין צורים")), ובהתאם לכך כנגד זכותם של הנתבעים בנכס מכוח הסכם החכירה, עומדת זכותו של הקיבוץ בהתאם להסכם השיוך ולמסמך השינוי הארגוני, ובאין עילה שלא לעשות כן, רשאי הקיבוץ לאכוף על הנתבעים זכויות אלה. לכך צריך להוסיף שהפגיעה בקניינם, לה טוענים הנתבעים, היא סבירה ומידתית מפני שלפי סעיף 24.4 של מסמך השינוי הארגוני חייב הקיבוץ בתשלום עבור הנכס בהתאם למה שייקבע על ידי שמאי וקשה לראות את ההבדל בין מנגנון פיצוי זה לבין המנגנון הקבוע , למשל, בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 המאפשרת הפקעת מקרקעין תמורת תשלום פיצוי שקביעתו נעשית על פי אותו דבר חקיקה. טענה אחרת שהעלו הנתבעים הייתה, שמסמך השינוי הארגוני נעשה על רקע תקנון הקיבוץ שהיה קיים בעת הרלוונטית, היינו תקנון מיום 25.6.80 (נ/1), בעוד אשר קודם להגשת התביעה אושר על ידי רשם האגודות השיתופיות, ביום 2.6.08, תקנון חדש (נ/2) אשר סעיף 77 שלו קובע:" נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ, מכל סיבה שהיא, החבר אינו זכאי לזכויות כלשהן, כספיות או אחרות, מאת הקיבוץ למעט זכויות לפנסיה, בהתאם לקבוע בנספח אורחות החיים. מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל מובהר כי - א. החבר לא יהיה זכאי לדמי עזיבה... וכי שיוך אמצעי הייצור ושיוך הדירות שבוצע לחברי הקיבוץ בהתאם להחלטות, כהגדרתן לעיל, מהווה פירעון וקיום מלא של כל חיובי הקיבוץ כלפי החבר לתשלום דמי עזיבה... ב. אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכויות החבר בקשר עם נכסי החבר". נכסי החבר הוגדרו בסעיף 2(א) של התקנון החדש, בין השאר, כ"דירת מגורים, אם וככל שהחבר זכאי לה, והוא מימש את זכותו וקיים את כל התנאים לשם מימוש הזכות, בהתאם להחלטת הקיבוץ". הנתבעים טוענים, כי מהוראת סעיף 77 של התקנון ניתן ללמוד שההחלטה על הפסקת חברותם בקיבוץ איננה גורעת דבר מזכותם בנכס מכוח הסכם החכירה. גם טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, מפני שהתקנון החדש קיבל תוקף לאחר שהתקבלה החלטת האסיפה הכללית להפסיק את חברותם של הנתבעים בקיבוץ, ובאותו מועד חלו הוראות התקנון הישן, והעובדה שהקיבוץ לא מיהר לאכוף את זכותו לפי הסכם השיוך ומסמך השינוי הארגוני אינה יכולה להביא לתוצאה שלאחר שאושר התקנון החדש יחולו הוראותיו למפרע. שנית, שלא כמו הנתבעים איני סבור שקיימת סתירה בין הוראת סעיף 77.ב. של התקנון החדש לבין הוראת סעיף 24.4 במסמך השינוי הארגוני. דומני שהוראת סעיף 77.ב. האמורה מתייחסת לאמור בסעיף 77.א. של התקנון, שעניינו היחס שבין הזכות לדמי עזיבה מצד אחד לבין שיוך נכסים לחברי הקיבוץ מצד אחר. נראה לי שהוראתו של סעיף 77.ב. לא נועדה אלא להבהיר שהוראת סעיף 77.א. כשלעצמה לא באה לגרוע מזכויותיו של חבר שחברותו בקיבוץ פסקה, בנכסים ששויכו לו. חלק אחר של טענות הנתבעים מתייחס לשאלת עצם ההחלטה להפסיק את חברותם בקיבוץ. בנושא זה הרחיבה טליה את הדברים בתצהירה (נ/4) כשהיא טענה, בין השאר, שההליך של קבלת ההחלטה באסיפה הכללית הוא פסול (ס' 38 לתצהיר), בין השאר בשל כך שלא ניתנה להם זכות הטיעון טרם שהתקבלה החלטת האסיפה הכללית (ס' 57 לתצהיר), שהתביעה היא ניסיון של הקיבוץ לנצל את חוסר האונים של הנתבעים, על מנת לנשל אותם מבית המגורים (ס' 51 ו-61 של התצהיר) וכי ההליך כולו הוא בבחינת ענישה נוספת של הנתבעים, לאחר שהם נענשו כבר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. נטען גם כי אין די בעדותו של ש' גרוסמן, המצהיר מטעם הקיבוץ, כדי לבסס את הטענה שהועלתה על ידי הקיבוץ, שהחלטת האסיפה הכללית להפסיק את חברות הנתבעים בקיבוץ היא פועל יוצא של הרשעתם של הנתבעים בעבירות הסמים שיוחסו להם. ראיתי לנכון לדחות גם טענות אלה. לבד מאמירות בעלות אופי כללי, אין בעדותה של טליה כל טענה עובדתית שניתן לבסס עליה עילת התערבות בהחלטת האסיפה הכללית (נספח יד' לתצהירו של ש' גרוסמן). הלכה היא שהתערבות בתי המשפט בהחלטות הגופים המוסמכים של תאגידים בכלל, ושל אגודות שיתופיות דוגמת הקיבוץ בענייננו בפרט, תיעשה במשורה ורק באותם מקרים שבהם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה, או שתוכנה של ההחלטה נוגד את החוק או ערכים חברתיים שיש להגן עליהם (ראו: ענייו עין צורים הנ"ל; וכן ע"א 933/04 הדסה בוטנר נ' קיבוץ חפצי בה (טרם פורסם, 28.3.05)). כאמור, הנתבעים לא הראו תשתית עובדתית שניתן לבסס עליה פגם בהליך קבלת ההחלטה של האסיפה הכללית, ולגופו של עניין קשה לראות פגם בהחלטה המשקפת את רצון הרוב המכריע של חברי הקיבוץ להפסיק את חברותם של מי שהורשעו על פי הודאתם בעבירות סמים. מטעם הנתבעים הובאו מספר תצהירים של חברי הקיבוץ (נ/5-נ/10) שנועדו להראות את מעלותיהם של הנתבעים כחברי הקיבוץ, וכי חותמי התצהירים אינם מתנגדים להמשך חברותם של הנתבעים בקיבוץ. בא כוח הקיבוץ ויתר על חקירתם של המצהירים, ואף אם אסיק מכך כי האמור בתצהירים הוא אמת לאמיתה, אין בכך לשנות את המסקנה המתחייבת מהחלטת האסיפה הכללית. אכן אין להוציא מכלל אפשרות שישנם בקיבוץ חברים הסבורים שאין מקום להפסיק את חברותם של הנתבעים, אולם כאמור, על פי תוצאות ההצבעה, קולם של המתנגדים להרחקת הנתבעים בטל בשישים לעומת אלה הסבורים שיש לעשות כן, ולכן, ערכם הראייתי של תצהירים אלה לשאלה העומדת לדיון והכרעה בתיק זה הוא זניח. אין ממש בטענות הנתבעים שלפיהן השינוי שחל באורחות חיי קיבוצים בכלל, ובאורחות חיי הקיבוץ דנן בפרט, צריך להביא למסקנה שאין מדובר ביישוב שהוא קיבוץ במתכונתו הישנה, כי אם יישוב קהילתי אשר כל אחד מתושביו רשאי לנהוג ולעשות בו ככל העולה על רוחו. גם אם מבחינה עובדתית נכונה הטענה שהקיבוץ שינה את אורחות חייו, ואף הוקמה מסגרת משפטית נוספת של אגודה שיתופית שנועדה להסדיר את שיוך בתי המגורים לחברי הקיבוץ (ס' 34 לתצהירה של טליה), כמו גם את הקמת היישוב הקהילתי בצמוד לקיבוץ (ס' 76 לתצהירה של טליה), אין בכל אלה כדי לשנות את העובדה שהנכס הוקנה לנתבעים מכוח הסכם השיוך באופן שההקניה הותנתה בתנאים מסוימים, היינו זכותו של הקיבוץ לקבל את הנכס עם הפסקת חברותם בקיבוץ של הנתבעים. תנאי זה התמלא, והנתבעים לא השכילו להראות מדוע תישלל מן הקיבוץ האפשרות לאכוף את זכותו לפי סעיף 24.4 של מסמך השינוי הארגוני. הנתבעים טענו עוד כי הנכס שימש כמשכון בידיהם להבטחת חוב הקיבוץ כלפיהם, ומשהועברו להם זכויות החכירה פקע חיובו של הקיבוץ. לא ירדתי לסוף טענתם של הנתבעים בעניין זה ונראה מדחייתה. סיכומו של דבר, תביעת הקיבוץ מתקבלת, ואני מורה לנתבעים למסור את החזקה בנכס לקיבוץ לעשות כל פעולה ולחתום על כל מסמך הדרוש על מנת להעביר את הזכויות בנכס לקיבוץ או למי שהקיבוץ יורה (ובלבד שיהיה זה מי שזכאי לכך על פי תקנון הקיבוץ). העברת הזכויות תיעשה כנגד תשלום סכום שייקבע על ידי שמאי מקרקעין בלתי תלוי, כאמור בסעיף 24.4 של מסמך השינוי הארגוני. כיוון שמטבע הדברים ההליכים הקשורים בביצוע הפעולות לפי סעיף 24.4 האמור אורכים זמן, אני מעכב את ביצועו של פסק הדין עד יום 31.12.10, על מנת שיהיה סיפק בידי הצדדים להגיע להסכמה בדבר זהותו של השמאי, על מנת להכין את חוות הדעת השמאית ועל מנת לעשות את כל שאר הפעולות הדרושות כדי להוציא פסק דין זה אל הפועל. הנתבעים ישלמו לקיבוץ הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. מקרקעיןקיבוץזכויות במקרקעין