רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. היא שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים. להלן החלטה בנושא בקשת רשות ערעור - בוררות: החלטה 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 1436/06 וה"פ 1475/06 מיום 6/9/07, (כבוד השופטת ע' ברון) לפיו נדחתה בקשת המבקש (להלן: יוסף) לביטול פסק בוררות שניתן על-ידי מוסד הבוררות של המשיבה 2 (להלן: הבורסה ליהלומים) ואושרה בקשת המשיב 1 (להלן: פנחס) לאשר את פסק הבוררות. 2. אלה העובדות הנדרשות לעניין: פנחס הינו חבר הבורסה הישראלית ליהלומים בע"מ (להלן: הבורסה ליהלומים). יוסף הינו חבר הבורסה הישראלית לאבני חן ויהלומים (להלן: הבורסה לאבני חן). בשנת 1990 פנחס מסר ליוסף יהלומים לצורך ביצוע עסקה במזרח הרחוק, שאמורה היתה להיערך עבור פנחס ובשליחותו. העסקה לא יצאה אל הפועל. יוסף טען כי היהלומים, שלא היו מבוטחים, נגנבו ממנו. לטענת פנחס, במשך שנים רבות, הוא חזר ודרש מיוסף את החזר שווים של היהלומים, אך זה האחרון לא שעה לדרישתו. 3. ביום 18/9/05 הגיש פנחס תביעה כנגד יוסף לערכאת הבוררות הראשונה של הבורסה ליהלומים בה עתר לחייב את יוסף בתשלום שווי היהלומים. בטרם קיום הבוררות, חתם יוסף על הסכם בוררות, בו קיבל עליו את סמכות מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים לדון בעניין. בהסכם הבוררות, עליו חתם יוסף, נאמר במפורש כי "הבוררים לא יהיו קשורים בדין המהותי, בדיני הראיות ובתקנות סדר הדין האזרחי". יוסף לא התכחש לחוב הנתבע, אלא טען להתיישנות התביעה, מאחר שמדובר באירוע שהתרחש 15 שנים קודם לכן. 4. לאחר דיון שהתקיים בין הצדדים בפני הרכב של שני בוררים, ניתן פסק בוררות בערכאה הראשונה, בו נדחתה טענת ההתיישנות שבפי יוסף, והתקבלה התביעה בחלקה, התביעה באופן שיוסף חויב בתשלום 114,000$ לפנחס בתשלומים חודשיים החל מ-1/4/06 (להלן: פסק הבוררות הראשון). 5. על פסק הבוררות הראשון הגיש יוסף ערעור לערכאת הערעור של הבורסה, הפועלת בהרכב של חמישה בוררים (להלן: ערכאת הערעור). בטרם נשמע הערעור, חתם יוסף על הסכם בוררות נוסף, שאף בו נאמר כי הבוררים לא יהיו קשורים בדין המהותי, בדיני הראיות, או בתקנות סדרי הדין האזרחי. ערכאת הערעור דחתה את הערעור, וביום 20/11/06 ניתן על ידה פסק בוררות, בו נדחתה טענת ההתיישנות שהעלה יוסף, ושונה פסק הבוררות שניתן בערכאה הראשונה שונה באופן שמלוא תביעתו של פנחס נתקבלה, ויוסף חוייב לשלם לפנחס סכום של 171,132.80$ לאלתר. 6. על פסק הבוררות הגיש יוסף בקשת ביטול ופנחס הגיש בקשת אישור לבית המשפט המחוזי. לטענת יוסף היה מקום לבטל את פסק הבוררות בעיקר מהטעמים הבאים: לא קיים הסכם בוררות תקף; לא נתאפשר לו להיות מיוצג על ידי עורך-דין במהלך הבוררות, והבוררים דחו שלא כדין את טענת ההתיישנות. 7. בית-המשפט המחוזי אישר את פסק הבוררות ודחה את הבקשה לביטולו; באשר לטענה כי לא נערך הסכם בוררות בר-תוקף קבע כי דין טענה זו להידחות שכן יוסף חתם על שני הסכמי בוררות והוא עצמו יזם את הגשת הערעור לערכאת הערעור של הבורסה. יתר על כן, מתקנון הבורסה לאבני חן, שהמבקש חבר בה, עולה כי חבר בורסה לאבני חן כפוף למוסד הבוררות של הבורסה, כפי שכפוף אליה גם המשיב מכח התקנון של הבורסה ליהלומים. אף טענת היעדר ייצוג על ידי עורך דין בבוררות נדחתה מהטעם שתקנון הבורסה ליהלומים, ככלל, אינו מאפשר ייצוג צדדים בבוררות על ידי עורך דין פעיל. עם זאת, נתאפשר ליוסף, וכך אמנם עשה, להגיש לבוררים חוות דעת משפטית שנערכה על ידי פרקליט מטעמו. טענת ההתיישנות נדחתה אף היא, עקב העובדה ששני הסכמי הבוררות שיוסף חתום עליהם משחררים את הבורר מהדין המהותי, מדיני הראיות ומכללי סדר הדין. 8. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שבמסגרתה חוזר המבקש על עיקר טענותיו אותן העלה בפני בית המשפט המחוזי. 9. דין הבקשה להידחות אף מבלי צורך לקבל את תגובת המשיב. 10. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר, פ"ד נז (5) 933, 942; רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (טרם פורסם)). בענייננו, לא עולה כל שאלה בעלת חשיבות מיוחדת החורגת מעניינם של בעלי הדין, וגם שיקולים של צדק אינם מצדיקים מתן רשות ערעור. 11. גם לגופם של דברים, ומעבר לנדרש, אין מקום להיענות לבקשת המבקש לרשות ערעור. עיקר טענתו היא כי לא קיים הסכם בוררות תקף, וכי הוא חוייב להתדיין בפני מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים למרות רצונו. לטענה זו אין כל יסוד, מהטעם שיוסף חתם פעמיים על הסכמי בוררות, בהם קיבל עליו את סמכות מוסד הבוררות של הבורסה לדון בעניינו, והוא עצמו יזם את הגשת הערעור לערכאת הערעור של הבורסה ובכך בודאי יצר מצג מחייב לפיו הוא מכיר בסמכותה של ערכאה זו. בנסיבות אלה, הטענה כי אין הסכם בוררות בר תוקף נשמעת כתלושה לחלוטין ממציאות הדברים האמיתית. כמו כן, אין לקבל את טענותיו של המבקש בעניין ההתיישנות, ולו מהטעם שבשני הסכמי הבוררות עליהם חתם נקבע כי הבוררים לא יהיו קשורים בדין המהותי, בדיני הראיות ובתקנות סדרי הדין האזרחי. שחרור זה מהדין על כל היבטיו פוטר את הליך הבוררות מכבילות לדיני ההתיישנות, ומאפשר לבוררים לפסוק לגופה של התביעה בלא כבילות להוראות הדין. אף בענין הייצוג, נראה כי הצדק עם בית המשפט כאשר פסק כי דין טענה זו להידחות מן הטעם שתקנות הבורסה, ככלל, אינו מאפשר ייצוג פעיל בידי עורך דין, והמבקש הגיש חוות דעת משפטית שנערכה על ידי פרקליט מטעמו ובכך , מכל מקום, לא נגרם לו כל עיוות דין. יתר על כן, הוא המתין לסיום הליכי הבוררות בלא שטען דבר לענין הייצוג, ובכך הוא מנוע מלהעלות ענין זה לראשונה לאחר שההליכים תמו, וכאשר תוצאות ההתדיינות אינן משביעות את רצונו. נוכח כל האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות.יישוב סכסוכיםרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורבוררות