סעיף 3 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 קובע "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". השאלה שבה על בית המשפט להכריע במקרה הנוכחי, היא האם הועלתה על ידי המבקש טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה. להלן החלטה בנושא טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה: החלטה 1. ההליכים הקודמים שבין הצדדים: כנגד המבקש הוגשה בקשה על ידי המפרק על פי סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], בה הוא מבקש להטיל על המשיב כנושא משרה בחברה חבות אישית לכל חובות החברה ללא הגבלת סכום (בש"א 12612/03). בבקשה זו, שהוגשה כנגד המבקש וכנגד משיבים אחרים, התבקש בימ"ש לקבוע כי עסקיה של החברה נוהלו למטרת מרמה תוך כוונה לרמות את נושיה. בבקשה נאמר כי המבקש היה במועדים הרלוונטיים בעל מניות ומנהל בחברה. ביום 8.8.00 הורשע המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בקשירת קשר לביצוע פשע, בשלוש עבירות של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ועוד. הרשעה זו התייחסה למעשי מרמה והונאה, אותם ביצע המבקש על מנת לנצל לרעה משאבים המוקצים במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, תשמ"ט - 1959. המבקש הורשע בכך שבאמצעי המרמה והזיוף הצליח לקבל כתב אישור על פי החוק בסכום כולל של 27 מליון והצליח לקבל בפועל סכום של כ- 1.17 מליון דולר - לפני שמרכז ההשקעות גילה את המרמה והפסיק את הזרמת הכספים. את סכומי הכסף שקיבלה החברה וחברה נוספת בבעלותו של המבקש, הצליח המבקש למשוך מקופת החברות ולהבריחם. ערעורו של המבקש על הרשעה זו בבית המשפט העליון, נדחה. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים ליום 16.2.04. זאת לאחר שהמבקש שלח לבית המשפט שני מסמכים ממקום מאסרו, אליהם התייחסתי בהחלטתי מיום 16.2.04. המבקש לא התייצב לדיון זה כאשר התברר בסופו של דבר כי המבקש נלקח יום לפני הדיון מכלא צלמון והועבר לכלא ניצן ברמלה. המבקש הובא בפועל לבית המשפט המחוזי ביום 16.2.04. אולם, לא נלקח לאולם בית המשפט שבו התנהל כאמור הדיון בפניי. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד אשר ניתן על ידי. בקשה זו נידונה בפני כב' השופטת דותן ובהסכמת הצדדים בוטל פסה"ד ביום 6.2.05. הדיון בבש"א 12612/03 הוחזר לשמיעה בפניי ונקבע ליום 28.3.05 ולאחר מכן ליום 29.5.05. ביום 9.5.05 הגיש בא כוחו של המבקש בקשה לדחות את הדיון בבש"א, שכן ביום 20.3.05 הגיש המבקש בקשה לדחייה על הסף בבש"א שבפניי (בש"א 7195/05). כמו כן, ביקש המבקש ארכה להגשת תשובה לבקשה על פי סעיף 373 לפקודת החברות אשר נכללה כאמור בבש"א 12612/03. בתגובה לבקשה זו, לה התנגד המפרק, נאמר כי הוסתרה מבית משפט העובדה כי המבקש יצא מהארץ ולא יתייצב לדיון לא ביום 29.5.05 ולא ביום אחר. הסתבר כי ביום 18.4.05 התקיימה ישיבה של ועדה לשחרורים אשר החליטה על שחרורו של המבקש, שהיה מיוצג בועדה על ידי בא כוחו שהגיש את בקשת הדחייה. הועדה החליטה על שחרורו המוקדם של המבקש מהכלא ועל גירושו לאלתר מן הארץ. בהחלטה מיום 23.5.05, בה התייחסתי לבקשת הדחייה ולתגובת המפרק, נקבע על ידי כי כל האמור בתגובת המפרק באשר ליציאתו של המבקש מהארץ טעון אכן התייחסות. אולם, בשלב זה יש לתת החלטה בבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות. מאחר וביקשתי את תגובת הכנ"ר לבקשה זו, סברתי כי יש מקום להמתין לה. בסופו של דבר, נדחה הדיון אשר נקבע ליום 29.5.05 בבקשת המפרק, וביקשתי פעם נוספת לקבל את עמדת הכנ"ר לבקשה לדחייה על הסף. 2. מהות הבקשה שבפניי: בבקשה לדחייה על הסף, שהיא הבקשה נשוא ההחלטה שבפניי, טען המבקש כי הבקשה על פי סעיף 373 לפקודה מתבססת על הרשעה של המבקש בהליך פלילי. מעשי המרמה התרחשו בין השנים 92' ל- 94', כלומר כ- 10 שנים לפני הגשת בקשה המפרק. המבקש טען כי הבקשה התיישנה. הבקשה לא נתמכה בתצהיר המבקש. המבקש הפנה גם להחלטת בימ"ש זה בעניינם של הלבץ וקורן, נושאי משרה אחרים בחברה, אשר קיבלה את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידם. יש לציין כי ערעור אשר הוגש לבית המשפט העליון על ידי המפרק על החלטה זו של בימ"ש נדחה. נקבע על ידי בית המשפט העליון כי לאור לוח הזמנים של האירועים הרלוונטיים, חלפה תקופת ההתיישנות בעניינם של הלבץ וקורן. בתגובה לבקשת המבקש נטען על ידי המפרק כי המבקש לא טען את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. המפרק אף טען כי החלטת בית המשפט בעניינם של הלבץ וקורן אינה חלוטה, שכן באותו מועד טרם ניתנה החלטת בית המשפט בערעור שהוגש. גם בתגובת הכנ"ר, אשר הוגשה ביוני 2005, נאמר כי המבקש לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ולכן דינה להידחות. הכנ"ר סבר כי יש מקום להמתין עם הדיון בטענת ההתיישנות לגופה עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור בעניינם של הלבץ וקורן. הדיון עוכב על ידי עד לאחר מתן החלטת בית המשפט העליון. משניתה החלטה זו, נקבעה על ידי הבקשה לדחייה על הסף לדיון ביום 25.10.06. ביום 19.9.06 הגישו הצדדים הודעה ובקשה לאישור הסדר דיוני, בה נאמר כי הואיל והמבקש איננו בישראל ולא הוגש תצהיר מטעמו, מבקשים הצדדים להתיר להם להגיש השלמת טיעון קצרה על מנת שבימ"ש יוכל להכריע בבקשה על סמך החומר שבפניו. לאור זאת, בוטל הדיון ביום 25.10.06 והצדדים השלימו את טיעוניהם בכתב. 3. דיון והחלטה: סעיף 3 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 קובע "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". השאלה שבה עלי להכריע במקרה הנוכחי, היא האם הועלתה על ידי המבקש טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה. המבקש פנה לבית המשפט בשני מכתבים באנגלית, כאשר הראשון הוא מיום 10.2.03, והשני מיום 8.2.04. בפנייתו הראשונה של המבקש, אשר צורפה כנספח ג' לתשובת המפרק בבקשה לדחייה על הסף, נאמר על ידי המבקש כי מטרת המסמך היא כי בימ"ש יסרב לבקשת המפרק כנגד המבקש. במכתב נאמר כי קביעות המפרק בבקשה אינן מדוייקות ומטעות וכי המבקש, בהיותו משיב 1 בבקשה, מבקש לתקן את הקביעות כך שבית המשפט לא יטעה. המבקש ציין כי הוא אזרח דרום אפריקאי ואיננו מבין, קורא או מדבר עברית ולכן יצטרך להעזר בשירותיו של עו"ד. עוד נאמר כי המבקש איננו יכול לקבל סיוע משפטי שכן איננו אזרח ישראלי ואין לו כסף כדי למנות עו"ד. המבקש ציין כי הוא אסיר ואין לו גישה למסמכים הדרושים לו והדבר יקח זמן. לכן, ביקש המבקש ארכה של 9 חודשים כדי לגייס כספים למנות עו"ד, ולאפשר זמן מספיק כדי ללמוד את המסמכים ולהיות נוכח בבית המשפט עם העובדות האמיתיות. הארכה התבקשה עד לאוג' 2004. במכתב הנוסף, אשר נשא את מספר תיק הפש"ר וציין את תביעת המפרק, חזר וציין המבקש כי הוא אזרח זר דרום אפריקאי. המבקש טען כי יש לדחות את התביעה נגדו ממספר טעמים: - המבקש איבד את כל רכושו; לא ניתן לו סיוע משפטי שכן אין הוא אזרח ישראל; אין הוא מכיר את הדין הישראלי או את דיני פשיטת הרגל; אין הוא קורא עברית; אין הוא יכול למצוא מסמכים והתכתבויות שכן הפשע לכאורה שבו הוא מואשם ארע לפני 10 שנים ומסמכים שלא הלכו לאיבוד מצויים בדרום אפריקה. המבקש ציין כי העלות והלוגיסטיקה שידרשו כדי להחזיר את החומר הרלוונטי לישראל יהיו בלתי אפשריים, שכן למבקש אין כסף או מקום אחסון בישראל. כמו כן, ציין המבקש מספר אירועים אישיים במהלך מאסרו. המבקש גם ציין כי לא יכול היה לשלם את הקנס אשר הוטל עליו במסגרת גזר הדין בתיק הפלילי. לכן שהה במאסר בתקופה של 3.5 שנים ולאור זאת שילם את חובו במלואו. המבקש שב וטען כי הוא איבד את כל נכסיו וחזר וציין כי הוא שילם את חובו לחברה במסגרת ריצוי המאסר. למרות זאת, הוא מואשם לדבריו פעם נוספת ונגרר דרך מערכת המשפטית הישראלית בגין אותם אישומים אותם הוא כבר שילם במלואו. לאור זאת, טען המבקש כי יש לדחות את בקשת המפרק נגדו. טענת ההתיישנות הועלתה לראשונה בבקשתו של המבקש לביטול פסה"ד אשר הוגשה כאמור במרץ 2004. במסגרת בקשתו לדחייה על הסף, העלה המבקש טעות עובדתיות באשר למועדים הרלוונטיים לאירועים בגינם נפתח תיק הפירוק ולעובדה כי חקירה בגין חשדות למעשי מרמה התנהלו על ידי מרכז ההשקעות עוד בסוף שנת 94' או תחילת 95'. בתגובת המפרק לבקשה זו, נטען כאמור כי אין המבקש יכול להעלות טענת התיישנות שכן הוא לא טען אותה בהזדמנות הראשונה. המפרק הפנה לשני המכתבים אשר צויינו על ידי לעיל, בהם היה לטענתו על המבקש להעלות לראשונה את טענת ההתיישנות. כמו כן, נטען כי טענת ההתיישנות הינה טענה הנשענת על עובדות והחלטת בימ"ש זה בעניין הלבץ וקורן, איננה כובלת את המפרק. גם הכנ"ר סבר כי אין מקום להכנס לבירור שאלת ההתיישנות לגופה, שכן המבקש לא טען את טענתו בדבר התיישנות בהזדמנות הראשונה. לדברי הכנ"ר, גם אם נפרש את מכתבו הראשון של המבקש כבקשה להארכת מועד, הרי שבמכתבו השני מיום 8.2.04, התייחס המבקש לבקשת המפרק לגופה ונימק באופן מפורט מדוע יש לדחות את טענות המפרק, מבלי שהועלתה על ידו טענת ההתיישנות. בהשלמת הטיעון מטעם המבקש, נאמר על ידו כי שאלת ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות תלויה בנסיבות המקרה, לרבות מהות ההליכים שהתקיימו, במהלכם לא הועלתה הטענה. המבקש טען כי במקרה הנוכחי אין לראות במכתבים אשר שלח המבקש לבית המשפט, מבין שערי הכלא, כמסמכים העונים להגדרה של הזדמנות ראשונה להעלאת טענת התיישנות. המכתב הראשון היווה לדבריו בקשה להארכת מועד. גם במסמך השני צויינו, לטענת המבקש, נסיבותיו האישיות ואין התייחסות לתביעה לגופה. לא ניתן לכן לראות במסמכים אלה כמסמכים בהם היה על המבקש להעלות את טענת ההתיישנות, מה עוד שבמכתב השני נאמר במפורש על ידי המבקש כי האירועים קרו לפני למעלה מ-10 שנים. עוד נטען כי החלטת בית המשפט בעניין הלבץ וקורן מהווה מעשה בית דין והמפרק מנוע ומושתק מלטעון נגדה. בהשלמת הטיעון מטעם המפרק, חזר המפרק טען כי טענת ההתישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, וכך חזר וטען גם הכנ"ר. טענת המבקש כי בימ"ש הכריע וקבע קביעות עובדתיות בעניין ההתיישנות בהתייחס להלבץ וקורן, אינה רלוונטית. הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות יוצאת מתוך נקודת הנחה כי קיימת טענת התיישנות לגופה, אולם היא מונעת את השימוש בה ממי שלא העלה את הטענה בהזדמנות הראשונה. נראה כי במקרה שבפניי לא הועלתה אכן הטענה בהזדמנות הראשונה על ידי המבקש. מקובלת עלי לחלוטין עמדתו של ב"כ המבקש, כי יש לבחון את נסיבות העניין ואת מהות ההליכים שהתקיימו בהן לא הועלתה הטענה. הן מהמכתב הראשון והן מהמכתב השני אשר שלח המבקש, עולה במפרוש כי המבקש קיבל את בקשתו של המפרק וכי הוא בחר להתייחס לטענות אשר הועלו בה. במכתב הראשון ביקש אכן המבקש ארכה להתייחס לתביעת המפרק. ניתן לכן לומר כי אין לראות במכתב זה בהכרח כהזדמנות ראשונה בה היה על המבקש להעלות את טענת ההתיישנות. אולם, לא כך לגבי המכתב השני. במכתב השני התייחס המבקש לטענות המפרק בבקשה וטען טענות לגופן מדוע על בית המשפט לדחות את הבקשה. בין היתר טען כאמור המבקש כי שילם את חובו לחברה וכי אין לגרור אותו פעם נוספת למערכת משפטית בגין מעשים זהים, אותם תיאר המפרק בבקשתו. לא ניתן לקבל את דברי ב"כ המבקש כי ההתייחסות היא לנסיבות אישיות בלבד, שכן המבקש התייחס לעצם החיוב אותו ביקש המפרק להטיל עליו בגין המעשים שבהם הורשע. אמירתו של המבקש באשר לעובדה כי האירועים קרו לפני כ- 10 שנים, לא הועלתה כטענת התיישנות אלא שהיא נועדה להסביר כי רוב המסמכים הועברו לדרום אפריקה וכי אין למבקש כסף להחזיר אותם לארץ או לאחסן אותם. אם נחיל על שני המסמכים את הקביעות אשר נקבעו על ידי בית המשפט העליון, באשר לאופיו של ההליך ועניינו של מי שאמור להעלות את טענת ההתיישנות באותו הליך, הרי שניגע למסקנה כי היה על המבקש להעלות את הטענה לפחות במכתב השני אשר שלח לבית המשפט, מכתב בו התייחס כאמור לבקשה שהוגשה נגדו וביקש מבית המשפט, מסיבות שונות ומגוונות, לדחות את בקשתו של המפרק. אין להשוות מקרה זה למקרה שנידון בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ,נפד"י נ(5) 423 בעמ' 428. שם היה ההליך הראשון שהתקיים הליך של בקשה לדחיית אגרה, כאשר אין הנתבע צד הכרחי או נחוץ להליך וכל שניתן לבדיקה הוא מצבו הכלכלי של המבקש. באותו מקרה גם לא נמסר כתב התביעה בשונה לחלוטין מהמקרה שבפניי. נראה כי במקרה הנוכחי היה למבקש עניין ברור בתוצאות ההליך ובנושא שהעלה במסגרת מכתביו לבימ"ש. המבקש נקט עמדה ביחס לדיון ולבקשה אשר הוגשה על ידי המפרק (ראה לעניין זה ע"א 630-90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פד"י מ"ה(5) 365 בעמ' 370. ניתן גם להחיל על המקרה שבפניי את קביעותיו של כב' השופט אור ברע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה-פראנס נ' הכנ"ר, פד"י נ"א (4) 715 בעמ' 719:- "במקרה הנדון יזמו המבקשות הליך של בקשה שנועד לבטל החלטה בדבר פטור. ולא רק זאת שבבקשה זו הבהירו המבקשות את החשיבות שבשמיעתן קודם מתן ההחלטה על פני 5 עמודים הן מפרטות את החשיבות שיש להן בכך... הן מתייחסות לכתב התביעה שמבקשים להגיש נגדן, תוך התייחסות לסיכוייה הקלושים של התביעה להתקבל....הנה כי כן, לא רק שהיתה למבקשות הזדמנות להתייחס לטענותיהן נגד האמור בכתב התביעה, הן גם ניצלו הזדמנות זו בניסיון להביא את בית המשפט להימנע ממתן פטור, תוך שהן מעלות שורת טענת העומדות להן כנגד התביעה נגדן. והנה, על אף ההזדמנות הברורה שהיתה להם לטעון נגד סיכויי התביעה להתקבל, וניצולן הלכה למעשה הזדמנות זו, הן לא טענו את טענת ההתיישנות, לא במפורש ואף לא ברמז". כך גם המבקש שבפניי, אשר פרט על פני מספר עמודים במכתבו השני את כל טענותיו כלפי המפרק, ואת הסיבות שבגינן יש לדחות את התביעה כנגדו מבלי שהועלתה טענת ההתיישנות. כפי שכבר ציניתי לעיל, איזכור מועד האירועים נעשה אך ורק על מנת להצביע על הקושי הכספי שבהעברת המסמכים המצויים בדרום אפריקה לישראל, קושי הנובע מהעובדה כי המבקש טען שאיבד את כל נכסיו וכספו. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. בית משפט ער לעובדה כי המבקש כבר איננו נמצא בישראל. אולם, למרות זאת מצאתי לנכון לחייב את המבקש בהוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. טענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונההתיישנות