תנאים לצו עיכוב יציאה מהארץ

תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי נותנת בידי הרשם הסמכות ליתן צועיכוב יציאה מן הארץ כנגד בעל דין, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאותו בעל דין עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק דין. קודם שנדרשים לבחינות הנדרשות ע"פ תקנה 384 עלינו להשתכנע כי מתקיים "תנאי הסף" הקודם למתן כל סעד זמני באשר הוא, היינו קיומה לכאורה של עילת תביעה כדרישת תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי. בכל הקשור לבחינת עיכוב יציאתו של בעל דין את הארץ קבעה הפסיקה כי המבחן הינו מבחן של "חשש כן ורציני" להבדיל מ"קרבה לוודאות". נפסק כי צו בדברעיכוב יציאה מן הארץ לא צריך להינתן כלאחר יד. אמנם כיוון שאין אפשרות לדרוש הגשתן של הוכחות כגון דא, די בחשש סביר שתגרם תוצאה פלונית, אולם לא די בקיומו של החיוב הכספי בלבד אלא שיש חומר המצביע על סכנה של סיכול או הכבדה. חופש היציאה מן הארץ מעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וגם לכך יש השלכה לעניין פרשנותה של תקנה 384 (א) הנ"ל . על מערכת האיזונים שנקבעה בפסיקה להבחן היום מחדש תוך מתן משקל ראוי לזכותו של בעל דין לצאת בחופשיות את הארץ כמצוותו של סעיף 6 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מול זכותו של בעל דין לצאת את הארץ ניצבת זכותו של בעל הדין שכנגד לממש את זכות הקניין שלו בחוב פסוק או בחוב העתיד להיות פסוק. על פניה נראה כי זכות זו מעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובלשונו - "אין פוגעים בקניינו של אדם". להלן החלטה בנושא תנאים לצועיכוב יציאה מהארץ: החלטה בפני בקשה למתן צועיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב . להלן העובדות הנדרשות לדיון בתמצית: 1. ביום 10.3.02 הגישו המבקשים , ילדיו הקטינים של המשיב, באמצעות אימם, בקשה למתן צועיכוב יציאה מן הארץ כנגד המבקש. ביום 11.3.02 נעניתי לבקשתם וקבעתי הדיון בבקשה, במעמד הצדדים, ליום 21.3.02. ביום 21.3.02 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו לכלל הסכמה לפיה ידחה לעת עתה הדיון בכל הקשור לצו עיכוב היציאה מן הארץ והוא יתקיים אם וכאשר יגיש המשיב בקשה מתאימה. לא חלפו שלושה ימים וכבר ביום 24.3.02 הגיש המשיב בקשה לקביעת דיון לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שכן לטענתו הוצעה לו עבודה בחו"ל ולפיכך יש מקום לדון בצו עיכוב היציאה הזמני שהוטל כנגדו בדחיפות. כיוון שכך, קבעתי הדיון בבקשת המבקש לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ ליום 1.4.02. בדיון שהתקיים ביום 1.4.02 הופיע המשיב ללא בא כוחו ונחקר על ידי ב"כ המבקשים ובית המשפט על בקשתו לביטול צו עיכוב היציאה (ודוק, המשיב הוא זה שהגיש בקשה לביטול הצו בה הוא מכתיר עצמו כמבקש ואת המבקשים כמשיבים ! ) דא עקא, לאחר שהסתיים הדיון בבקשה ולאחר שיצאו הצדדים את האולם הופיע ב"כ המשיב והסב שימת ליבי לכך שהסכמת הצדדים מיום 21.3.02 היתה אך ורק לדחית הדיון בבקשת המבקשים לעיכוב היציאה כנגד המשיב וממילא עולה הצורך לחקור את המצהירה מטעם המבקשים . מדין הזהירות ולמען ינתן פיתחון פה כל צד מן הצדדים, קבעתי התיק לדיון נוסף במהלכו נחקרה המצהירה מטעם המבקשים ארוכות ע"י ב"כ המשיב . 2. קודם שאתייחס לבקשה גופה אתייחס לענין פורוצדוריאלי לו טען ב"כ המשיב. לטענת ב"כ המשיב לא היה מקום לחקירת המשיב שהתקיימה, ללא נוכחותו ביום 1.4.02 שכן הדיון היה אמור להתקיים בבקשת המבקשים ולפיכך מן הדין היה לחקור את המצהירה מטעם המבקשים דווקא! ראשית יש לומר, כפי שציינתי בהחלטתי מיום 21.3.02 כי, לכאורה, יש מן האמת בטענת ב"כ המשיב לפיכך קבעתי דיון נוסף בנדון מיד בצאת חג הפסח ביום 4.4.02 וזאת לצורך חקירת המצהירה , אך בזו לא הסתפק ב"כ המשיב ובמהלך הדיון טען כי יש מקום למחוק את כל הפרוטוקול מיום 1.4.02, בסיכומיו חזר בו ב"כ המבקש מטענה זו והסתפק בדרישה כי דברי המשיב בחקירתו ישמשו כעדות מטעם המבקשים. בכך אין דעתי כדעתו. אף שאומר כבר עתה, אין לדבר כל השפעה על החלטתי וזו ניתנת בין אם דברי המשיב יחשבו כעדות מטעמו ובין אם הם יחשבו כעדות מטעם המבקשים . אשר לעצם חקירתו של המשיב דומה כי אין לב"כ המשיב להלין אלא על עצמו שהרי כאמור הוא עצמו הגיש בקשה ביום 24.3.02 לקיום הדיון בה ציין את המשיב כמבקש ואף טרח לנמק את בקשתו ברצונו של מרשו לצאת את הארץ לצורכי עבודה, לאחר שהוגשה בקשה זו בה צוין המשיב כמבקש והמבקשים כמשיבים מלין ב"כ המשיב, אשר בחר מרצונו שלא להילוות למרשו בעת הדיון, על כך שמרשו נחקר על בקשתו ! אתמהה... מכל מקום תקנה 258 ב (ג) לתקסד"א מציינת מפורשות כי "בית המשפט רשאי לסטות מהוראות בפרקים אחרים שבתקנות אלה...ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשית משפט צדק " כך נהגתי, השאלות אשר נשאל המשיב, נשאלו בעיקר על ידי ביהמ"ש, היו נחוצות לצורך מתן החלטתי זו לפיכך אין כל מקום למחיקת הפרוטוקול הנוגע לחקירתו (לענין זה ראה אף תקנה 258 יג (א) הנותנת סמכות בידי בית המשפט להזמין ולחקור עד מטעמו, וכן ראה תקנה 258 י"ד (א) ) על מנת לסבר את דעתו של ב"כ המשיב אומר כבר עתה כי עדויות המשיב והמצהירה מטעם המבקשים היו שוות וזהות בעיקרן בכל הנוגע לעובדות הנדרשות להחלטתי זו, כך שהמשיב לא נמצא ניזוק כלל וכלל מעדותו וחקירתו בפני . 3. כעת נפנה לדון בענין אליו נדרשנו - מעדויות הצדדים עלו הפרטים הרלבנטיים הבאים - אכן בכוונתו של המשיב לצאת את הארץ לתקופה ארוכה שכן הוצעה לו הצעת עבודה בקייב ולפיה הוא אמור להשתכר כ- 3,000 דולר בחודש מעבודתו כיועץ חשבוני אצל אחד ושמו מלמוד. המשיב אומנם לא טרח להציג את הצעת העבודה או כל הסכם אחר שלטענתו נחתם עם אותו מלמוד ואף לא הציג בפני מכתב אשר העביר לו מלמוד ולפיו, כך לטענת המבקש, באם לא יצא לחו"ל כבר ביום שני בשבוע (מועד שכבר עבר וחלף לו), הרי שהצעת העבודה בטלה ומבוטלה . ואולם אני מקבל דבריו כי אכן ברצונו לצאת לחו"ל לצורכי פרנסה, יציאה לפרק זמן אשר אפילו המשיב לא יכול היה להעריכו במדויק, אך ניתן היה להבין מדבריו כי בפרק זמן ארוך עסקינן . 4. המשיב טוען כי הוא מתעתד לחזור ארצה פעם בחודש וכי נוסף לכך אין ביציאתו את הארץ כדי לפגוע ביכולתו לשלם למבקשים את המזונות שיפסקו להם, אם וכאשר יפסקו, שכן לטענתו ברשות המבקשים שני נכסים , האחד הדירה בה מתגוררים המבקשים, שהינה דירה גדולה ברעננה ואשר שוויה לטענתו כ- 700 אלף דולר, וכן נכס של בנין משרדי אשר במהלך הדיון שהתקיים ביום 4.4.02 הודה ב"כ המשיב כי נכס זה אינו רלבנטי לעיניננו לא ניתן לממשו וכי בנדון הוא תולה יהבו אך ורק בדירת המבקשים הנזכרת אשר חלקו של המשיבה די בו לספק את צרכי המזונות של המבקשים. עוד טוען המבקש כי המשיבים מנסים להציגו כאחד אשר השתכרותו היא גבוהה בה בשעה שאין פני הדברים כך. לטענתו, אכן בשנים 97 ו- 98 השתכרותו הייתה גבוהה מאוד יחסית ובשתי שנים אלו השתכר למעלה מ- 2 מיליון ₪ ואולם בשלושת השנים האחרונות השתכרותו דלה ולמעשה עיקר ההשתכרות הינה דווקא של אשתו המשיבה מעבודתה כרו"ח. 5. המבקשים מאידך טוענים כי המשיב מנסה לצאת את הארץ לצמיתות ובכך להתחמק מחוב המזונות אשר צפוי שיוטל עליו על ידי ביהמ"ש. לטענתם, המשיב הבריח את כל כספיו ונכסיו, כך שזולת לנכסים המצויינים על ידו לעיל אין למשיב כל כספים או נכסים מהם יהיה ניתן להפרע אם וכאשר ינתן פסה"ד למזונות. לטענת המבקשים הדירה משמשת כמדור למשיבים וממילא לא ניתן לממש נכס זה לצורך חיוב המזונות ואילו הנכס השני הינו בית משרדים שבנייתו לא הושלמה והוא למעשה חסר כל ערך בר מימוש. כיוון שכך טוענים המבקשים כי יציאתו של המשיב את הארץ תכביד באופן ממשי על ביצוע פסה"ד לכשינתן. 6. הפן המשפטי: תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי נותנת בידי הרשם הסמכות ליתן צועיכוב יציאה מן הארץ כנגד בעל דין, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאותו בעל דין עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסה"ד. כמובן שקודם שאנו נדרשים לבחינות הנדרשות ע"פ תקנה 384 עלינו להשתכנע כי מתקיים " תנאי הסף " הקודם למתן כל סעד זמני באשר הוא, היינו קיומה לכאורה של עילת תביעה כדרישת תקנה 362 (א) לתקסד"א. 7. בכל הקשור לבחינת עיכוב יציאתו של בעל דין את הארץ קבעה הפסיקה כי המבחן הינו מבחן של "חשש כן ורציני" להבדיל מ"קרבה לוודאות". ראה לעניין זה דברי כב' השופט חשין בבש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר (טרם פורסם) - "במשפט האזרחי נקבע, ככל הנראה, אמת המידה של "חשש כן ורציני" לאמור ניתן לעכב יציאתו של בעל דין לחו"ל אם קיים "חשש כן ורציני", ראשיתו של המבחן בפרשת קאופמן, פרשת לב...". וכן ראה ע"א 244/82 דוד ינאי נ' שיבולת ינאי, פ"ד לט (1) 532: "... צו בדברעיכוב יציאה מן הארץ לא צריך להינתן כלאחר יד. אמנם כיוון שאין אפשרות לדרוש הגשתן של הוכחות כגון דא, די בחשש סביר שתגרם תוצאה פלונית, אולם לא די בקיומו של החיוב הכספי בלבד אלא שיש חומר המצביע על סכנה של סיכול או הכבדה...". 8. חופש היציאה מן הארץ מעוגן כיום בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וגם לכך יש השלכה לעניין פרשנותה של תקנה 384 (א) הנ"ל . על מערכת האיזונים שנקבעה בפסיקה להבחן היום מחדש תוך מתן משקל ראוי לזכותו של בעל דין לצאת בחופשיות את הארץ כמצוותו של סעיף 6 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ראה לעניין זה בר"ע 7208/93 ויסגלס נ' ויסגלס, פ"ד מח (4) 529 וכן בש"פ 6654/93 בניקין נ' מ"י, פ"ד מח (1) 290. פרופ' מיגל דויטש בספרו "דיני הקניין" עמ' 268 אומר לעניין זה - "חופש התנועה לרבות חופש היציאה מישראל היא אחת הזכויות האישיות בעלות העוצמה על פי הערכים החברתיים המקובלים אצלנו. ניתן לומר כי היא נופלת בעוצמתה אך במעט מהזכות האישית החזקה ביותר - הזכות לשלמות הגוף.". 9. מול זכותו של בעל דין לצאת את הארץ ניצבת זכותו של בעל הדין שכנגד לממש את זכות הקניין שלו בחוב פסוק או בחוב העתיד להיות פסוק. על פניה נראה כי זכות זו מעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובלשונו - "אין פוגעים בקניינו של אדם". כך לדוגמא כב' השופט קלינג בת"א 2189/85 איילין נ' רוטנברג ואח' (טרם פורסם) תומך בדעה לפיה יש לפרש באופן מרחיב את זכות ה"קניין" שבסעיף הנ"ל לפיה היא כוללת מכללא את זכותו של זוכה לגבות את חובו שכן אין ממש בזכות הקניין במובנה הצר אם לא צמודה לה הזכות לממשה. גישתו של כב' הש' קלינג אומצה אף ע"י כב' הש' ד. בר אופיר אשר קבע בבר"ע 10974/93 (ט.פ) כי הזכות להבטחת מזונות ילדים מעוגנת בסע' 3 לחוק האמור שהרי הקטינים מבקשים לממש ולהגן על זכות שהוקנתה להם מכח האב לזון את ילדיו הקטינים . וראה לענין זה אף מ"א 1213/94 נחמיאס נ. נחמיאס תק- מח 95 (1) 1342 . מערכת האיזונים שהזכרתי לעיל נבחנה ונשקלה אף במשפט העיברי - הגמ' בבא קמא י"א עמ' ב' וכן בבא בתרא דף קנ"ז עמ' א מלמדת כי גובים מן הלווה אף "מגלימה דעל כתפיה" ( מהבגד שעליו ) ואולם המהר"ם מרוטנברג בתשובותיו מבהיר " דדוקא אם יש לו שני סרבלים, אחד יפה יותר מדאי, יקח הלווה הטוב ויתן למלווה הגרוע . אבל אם אין לו אלא אחד גרוע לא יקח המלווה וישב הלווה ערום שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (תשובות המהר"ם , דפוס פראג, תשובה ת' ) היינו יש לאזן בין כבודו של החייב לזכותו של הזוכה לגבות את חובו . אף לעניןעיכוב יציאה מן הארץ מצאנו במשפט העיברי את מערכת האיזונים הנזכרת כך לדוגמה הרדב"ז בתשובות הרדב"ז , חלק א' סימן ס' קובע כי ניתן לעכב החייב מלצאת הארץ כשיש חשש שיברח למדינת הים אולם זאת דווקא כאשר אנו חוששים שיפקיע עצמו מבעלי חובו אך אם סיבת יציאתו הינה לצורך עשית עסק טוב וכיוצ"ב "אין מעכבין עליו אלא משביעין אותו שאם ירוויח יפרע לבעל חובו" עוד ובהרחבה לענין המשפט העיברי ראה- הרב צבי יהודה בן יעקב, עיקול נכסים ועיכוב יציאה, תחומין כרך ט"ו עמ' 195. פר' נ. רקובר, כבוד האדם כערך על , ירושלים ,תשנ"ט, עמ' 139. פר' נ. רקובר, דרכי הוצאה לפועל של פסקי דין במשפט העיברי , דעות ל"ז (תשכ"ט) עמ' 105-107 . שמתי איפוא נגד עיני את הצורך והחובה לאזן בין הזכויות המתנגשות. 10. הפן העובדתי: הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י ביום 3.9.84 בישראל. מנישואיהם נולדו המשיבים שהינם ארבעת ילדיהם הקטינים של בני הזוג. עד לשנה וחצי האחרונות התנהלו חייהם של בני הזוג על מי מנוחות והמשיב כפי שהצהיר בחקירתו אף השתכר יפה בשנים 97 ו- 98, אלא שלטענת המשיב חלה התדרדרות בעסקיו החל משנת 99' ובמהלך השנים שלאחרי כן, כך לטענתו, סבל מדכאון ולא עלה בידו למצוא עבודה ראויה לכישוריו. למעשה טענתו של המשיב מאוששת אף בתצהירה , בחקירתה, ובהודאותיה למשטרה של המצהירה מטעם המבקשים ( ראה מב/1 ו - מב/2 וכן דבריה בסע' 6 לתצהירה ) 11. בסעיף 7 לבקשת המבקשים למתן צועיכוב יציאה מן הארץ הם טוענים כי המבקש הודיע לאשתו כי מצא עבודה בחו"ל במשכורת של 7,000 דולר וכי בכוונתו לעזוב את הארץ ולעבוד בחו"ל. מחקירת המצהירה מטעם המבקשים התרשמתי כי הסכום הנקוב בתצהירה אינו מבורר לה ונראה כי יש לקבל טענת המשיב כי הוצע לו סך של כ - 3000$ . מכל מקום, אין חולק כי המבקש עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת אף שלטענתו הוא מתעתד לבקר בארץ על מנת לראות את ילדיו פעם בחודש. 12. מאחר ואין מחלוקת כי המבקש אכן עומד לצאת את הארץ לתקופה ארוכה, נותר לנו לבחון האם מתקימת הדרישה השניה על פי התקנות לעיכוב יצאת המשיב, היינו האם שהייתו בחו"ל תכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסה"ד לכשינתן. דומני כי בעניין זה יש ממש בטענת המבקשים, שהרי מסתבר כי זולת לנכס בו דרים המשיבים, לא הצליח המשיב להראות, להציג או להציע כל נכס כספי או אחר אשר יש באפשרותו להציע כערובה כנגד יציאתו את הארץ. 13. עיכוב היציאה מן הארץ התבקש בנדון בצידה של תביעת המזונות של ילדיו של המבקש. כאשר אנו בוחנים במבט ראשוני את התביעה נראה כי יש בתביעה ממש, אף אם הסכומים הנקובים בתביעה הינם גבוהים, וזאת כמובן מבלי לקבוע כל עמדה בעניין, לאור פרק הזמן הארוך בו היו הצדדים נשואים, שיעור השתכרותו של המשיב בעבר וכושר השתכרותו הנוכחי הנחזה, יש להניח כי ביהמ"ש אכן יחייב המשיב במזונות המבקשים . יציאתו של המשיב את הארץ ללא כל בטוחה שתבטיח את ביצועו של פסה"ד לכשינתן עלולה, לטעמי, להכביד לאור המפורט לעיל באופן ממשי הן על קיום הליך התביעה הרגיל והן על ביצועו של פסה"ד לכשינתן. יחד עם זאת, נוכח דרישת "איזון האינטרסים" שהינה עמוד האש לשיקולי ביהמ"ש בכל הקשור ליציאתו של בעל דין את הארץ אוסיף ואכנס קימעא לעובי הקורה ואנסה להעריך את שווי התביעה כמצוותה של כב' הש' שטרסברג -כהן ברע"א 6003/95 סטורך נ. סטורך (ט.פ ראה תקדין). 14. ע"פ הדין האישי החל בנדון, דיני ישראל, כפי שפורשו ויושמו בפסיקת ביהמ"ש העליון חובתו של האב לשאת במזונות ילדיו הקטנים כדי צורכיהם ההכרחיים עד גיל 15. אשר ליתרה - חייבים שני ההורים בהם מדיני צדקה ע"פי יכולתם . ראה לדוגמא - מ"א (תל אביב) 2777/89 לוי נ. לוי תק - מח 92 (1) 1156 עמ' 1157 . אבהיר בציפורן הזרת את התפתחות המשפט העיברי החל בכל הקשור לפסיקת המזונות לגבי הצדדים בנדון - ראשיתו של דבר נקבע כי עד גיל 6 החיוב במזונות הינו מן הדין ואילו לאחר גיל זה עד לגדלות החיוב מתקנת חכמים (תקנת אושא) אם האב "אמיד" מתווסף על חיוב זה גם חובתו מדין צדקה . ראה שולחן ערוך אבן העזר, ע"א , א הרמב"ם הלכות אישות פרק י"ב הלכה י"ד ע"פ "נתיבות המשפט" של ר"ח אלגזי על "ספר מישרים" של רבינו ירוחם נתיב כ"ג, ח"ה מובהר כי כל אב שאינו עני נכנס להגדרת "אמיד" ואפשר לכפות עליו את מילוי צרכיו ההכרחיים של הילד . כידוע אין חובותיו של האב מצטצמים לסיפוק צרכי הילד המינימליים אלא היא מגיעה מעבר אליהם חובה זו נובעת מדיני הצדקה לפיה יש לגבות מן האב את צרכי הילד כפי הראוי לילד . ראה - שלחן ערוך, אבן העזר, פ"ב , ז' שלחן ערוך , יורה דיעה רנ, א ( לענין הגדרת "ראוי" ) הרמב"ם פירוש המשנה, כתובות ד,ו מביאור הגר"א על שו"ע שם , רמח, א ניתן ללמוד כי חובתו של אדם לפרנס את בנו ולא רק לשפר את צרכיו ההכרחיים אלא עליו לאפשר לו לחיות באותה רמת חיים לה הורגל או שהוא ראוי לה, מדין צדקה . תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד יצרו חובה משפטית הניתנת לכפיה בדרך הוצל"פ וכן העלו את גיל החובה מגדלות לגיל 15 . ומה לגבי חובתה של האישה בכל הקשור למזונות הילדים -? האשה פטורה מלשלם מזונות ע"פ דין אך לענין חובת הצדקה שוים האישה והאיש ולבד שנתקיימו בה המבחנים לגבי חיוב הצדקה דהיינו שיש ביכולתה ליתן צדקה . כך לדוגמה פוסק הגאון בן המאה ה- 18 יליד קרקא ר' יהונתן איבשיץ בסיפרו "בני אהובה" - "ונראה דוודאי אם האישה עשירה כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה וכופין אותה כפי שכופין על כל הצדקה" הלכה זו רווחת אף בבית המשפט . ראה לדוגמה - ע"א 166/66 גולדמן נ. גולדמן פד"י כ (2) 533 בעמ' 536 ע"א 473/78 אשתר נ. אשתר פד"י ל"ד (1) 57 וכן מאמרו של פ' מ. שאווה " מזונות ילדים קטינים במשפט העיברי ומשפט הפוזיטיבי" עיוני משפט ז' 316,583. סיכומו של דבר, לגבי ילד שבין 6-15 מחייבים את האב בצרכיו ההכרחיים ואת שני ההורים מדין צדקה, כשיש בידם האפשרות לכך, להשלמת מזונות, לאחרי כן החיוב הינו מדין צדקה בלבד לשני ההורים. 15. כאמור למשיב היו הצלחות כלכליות מרשימות בשנים 97,98 ואולי אף בראשית 99 , לאחר שנה זו חלה ירידה בהכנסותיו דבר שהשפיע ככל הנראה על חייו האישיים , נראה שהמשיב שקע בדיכאון מסוים ואולם הוא המשיך לעבוד בעסק המשותף לו ולאשתו ואף ניסה את מזלו במספר עיסקאות והשקעות שונות . לא הצלחתי ללמוד מהצדדים מהי הכנסתו המדויקת של המשיב בשלוש השנים האחרות ואולם נראה מהעדויות שהובאו בפני שהצדדים המשיכו לחיות ברמת החיים הגבוהה יחסית לה הורגלו . לטענת המשיב הוצעה לו עבודה בחו"ל בשכר חודשי של כ - 3000 $ לחודש וזהו להערכתי כושר השתכרותו הנחזה של המשיב . ע"פ הפסיקה יש ליתן הדעת בקביעת המזונות לא רק להכנסתו הריאלית של האב אלא גם ואולי בעיקר לכושר השתכרותו ויכולתו למצות את כל כישוריו ולהגדיל את הכנסתו גם ממקורות אחרים, קרי - הפוטנציאל . ראה לדוגמה - ת"א (תל אביב ) 737/89 שמי נ. שמי תק - מח 90 (3) 119 עמ' 122 ת"א (תל אביב) 1500/92 שמש נ. שמש תק - מח 93 (2) 1895 ע"א 130/83 פרייס נ. פרייס פד"י ל"ח (1) 721 , 725 ע"א 591/81 פורטוגז נ. פורטוגז פד"י ל"ו (3) 449 המצהירה, אשת המשיב העידה מאידך כי השתכרותה בשנים האחרונות הינה בין 10,000 ש"ח ל - 20,000 ש"ח ברוטו. נראה כי האישה הינה בגדר "אמידה" ויש ליתן משמעות ליכולתה הכלכלית בכל הקשור לחלק המזונות שהינו מדין צדקה . לאחר שלקחתי בשיקול את הנתונים דלעיל לרבות גילאי הילדים (אשר שנים מהם הינם בגיל 15 לערך ) דומני כי סך חודשי של כ - 6000 ש"ח למזונות המבקשים כולם הינו סכום מינימלי אשר קיים סיכוי משמעותי שיפסק להם . 16. שוכנעתי כי חלקו של המשיב בדירה בה מתגוררים המבקשים יכול שישמש ערובה לעיקר סכום המזונות . ואולם מימושו של נכס זה אינו זמין, שכן האם והמבקשים מתגוררים בנכס זה, לפיכך שיש למצוא ערובה נוספת אשר יהא בה לספק מזונות המבקשים לעת הקרובה, היינו בשנה -שנה וחצי הקרובות . לאור האמור, אני סבור כי יש להתיר את יציאתו של המשיב את הארץ אך ורק כנגד הערובות המצתברות הבאות - א. מישכון חלקו של המשיב בדירה בה מתגוררים המבקשים לטובת המבקשים . ב. המצאת ערב שהשתכרותו בשלושת החודשים האחרונים לא תפחת מסך של 6000 ש"ח נטו ואשר יציאתו את הארץ תעוכב כנגד ביטול עיכוב יציאתו של המשיב או לחלופין הפקדת ערבות בנקאית צמודה או סכום במזומן שיופקד בנאמנות בשיעור של 75,000 ש"ח . ( שכן מעבר לכך דומני כי יתאפשר למבקשים להתארגן ולהפרע מתוך חלקו של המשיב בנכס ). 17. סוף דבר, לאחר ששקלתי את איזון האינטרסים בין חירותו הנדרשת של המשיב לבין הבטחת מזונותיהם של המבקשים מצאתי כי הפגיעה המוגבלת בחירותו של המשיב, לאור הערובות שהטלתי עליו להמציא כתנאי ליציאתו את הארץ, הינה לתכלית ראויה ומחויבת בנסיבות הענין. 18. אין צו להוצאות .עיכוב יציאה מהארץצווים