המערער העלה שורה של טעמים, אשר יש בהם, על פי הנטען, כדי לעורר ספק סביר ולהביא לזיכויו. המערער טען כי התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר את זיהויו כדוקר הנפגע, שכן לא נמצאו טביעות אצבעותיו על הסכין וכן הדם שנמצא על מכנסיו לא זוהה כדמו של הנפגע. להלן פסק דין בנושא אי מציאת טביעות אצבע: פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כתב אישום המייחס לו עבירת חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בנסיבות סעיף 335(א)(1), וכן הספקת סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.9.05 התפתח ויכוח בין אחד, אלון יוסף (להלן: הנפגע), לבין מכר של המערער (להלן: המכר). המכר החל לרדוף אחר הנפגע, ואילו המערער הצטייד בסכין שמצא בקרבת מקום, הצטרף למרדף, הטיל את הסכין שהיה בידו אל עבר הנפגע, פגע בו בצווארו וגרם לו חבלה חמורה. כתוצאה מן הדקירה, כך פורט בכתב האישום, דימם הנפגע קשות מצווארו, נזקק לניתוח דחוף, הונשם והועבר לטיפול נמרץ, שם אושפז להמשך הטיפול. אשר לאישום השני - נטען כי מספר שעות לפני האירוע שלעיל, סיפק המערער סם מסוג הירואין במשקל 0.58 גרם לגב' אלה פישציץ (להלן: אלה). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל) הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות אך זיכהו מן העבירה של הספקת סם מסוכן. בית המשפט גזר על המערער עונש מאסר של ארבע שנים וכן 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור תוך שנים עבירה של אלימות כלפי אדם אחר, שתוצאתה חבלה של ממש. מכאן הערעור שלפנינו. 2. הרשעתו של המערער התבססה בעיקרה על הודעותיהם הכתובות של שני עדים לאירוע: העדה אלה וגרושהּ, מר אליהו רובו (להלן: אליהו). אלה מסרה בהודעתה במשטרה כך: "אני לא יודעת מה קרה לאחרונה לאבו קישק [המערער] הוא התחרפן הוא חושב שכולם גונבים אותו והוא כל הזמן פרוע והיום 10 דקות לפני הדקירה הוא לקח סכין מאישה ערביה שם במקום החליף ראש קרח בשביל הסכין שלה, היא משתמשת ואז הוא לקח הסכין ואני לא ראיתי בדיוק מה הוא עשה, הוא היה עצבני, ואני בדיוק, הגרוש שלי שלח אותי לקנות סיגריות... ושמעתי צעקות ויכוחים הסתובבתי וראיתי את אבו קישק ליד בן אדם אחר שלא ראיתי אותו אבל ראיתי מלא דם ברצפה... הבן אדם שנדקר רץ משם מהר וראיתי אותו רק את הגב שלו והוא החזיק עם ידיו את הצוואר ורץ... ונפל... אני לא ראיתי את הדקירה אבל ראיתי את אבו קישק לידי 10 דקות לפני זה שהוא עשה החלפה בראש עם האשה הערביה המבוגרת, נתן לה מנה לידי וקיבל את הסכין בצבע כסף שנפתח מהצד, סכין גדולה ונפתח עם כפתור...". אלה מסרה כי את החומר שנתפס בחזקתה (1.5 גרם ברוטו קריסטל) היא קנתה מן המערער זמן קצר לפני הדקירה. היא נשאלה מדוע היא חוששת להגיד מה ארע ועל רקע מה ארעה הדקירה, והשיבה על כך: "לא מספיק שאמרתי את השם שלו? אתה יודע איזה בלאגן יעשו עכשיו המשפחה שלו מלוד חבל לך על הזמן עכשיו כולם לא ידברו הם יפחדו חבל על הזמן אתה תראה, לך תנסה לדבר איתם בטח אף אחד לא מדבר בכלל". 3. בית המשפט המחוזי עמד על השתלשלות האירועים שקדמה לעלייתה של אלה על דוכן העדים. העדה, כך פורט בפסק הדין, זומנה למסור את עדותה בבית המשפט אך לא הופיעה. הוצא נגדה צו הבאה והיא הובאה לאחר שאותרה על ידי המשטרה. ניתן היה להבחין כי היא נתונה להשפעת סמים וכי אינה צלולה. היא שוחררה לאחר שחתמה על ערבות עצמית והוזהרה בחובת התייצבותה לישיבת הוכחות בתאריך אחר, בשעה 08:30. העדה לא התייצבה לישיבה בשעה הנקובה, ולפיכך שוב הוצא נגדה צו הבאה, אלא שהיא התייצבה מיוזמתה במזכירות הפלילית מאוחר יותר באותו יום. העדה הובאה בפני השופט, ומשנשאלה מדוע לא התייצבה בשעה שנקבעה בבוקר, סיפרה כי משפחת המערער מפחידה אותה ולכן חששה לבוא. עוד סיפרה היא, כי באותו בוקר לקחה משפחת המערער את גרושהּ, העד רובו, כי הוא הוכנס לתא מטען של רכב וכי היא ראתה זאת. העדה הוסיפה כי נאמר לה שלא תופיע למסור עדותה כשם לא הופיעה לדיון הקודם. בסופו של דבר העידה העדה בבית המשפט, אולם בעדותה מסרה היא גרסה שונה לחלוטין מן הגרסה שמסרה במשטרה. היא העידה כי ביום הארוע, בטרם נעצרה, היא שבה מן המכולת וכעבור עשר דקות הגיעו שוטרים למקום. היא העידה כי היתה נתונה להשפעת סמים ("מסטולה"), כי לא ראתה דבר, וכי כל מה שאמרה היה מפאת הפחד. ובלשונה: "לא ראיתי כלום, אני יכולה לספר מה שמעתי, שמעתי שמישהו זרק סכין ונכנס לגרון... אמרתי שראיתי, אבל לא ראיתי, איני יכולה לומר שהנאשם זה הוא...". העדה גם חזרה בה מן הגרסה שמסרה בדבר הפחדתה וחטיפת גרושהּ על ידי משפחת המערער. לדבריה: "הגרוש שלי ביקש...איני יודעת מי אמר לו להגיד לי. היום אני יודעת שאליהו חייב הרבה כסף, לכן אלו שהם חייבים לו כסף לקחו אותו...". לאור קיומן של סתירות בין תוכן עדותה בבית המשפט לבין הגרסה שמסרה במשטרה, הוכרזה היא כעדה עוינת והודעתה במשטרה הוגשה לבית המשפט. 4. אליהו, גרושהּ של אלה, לא התייצב אף הוא לישיבות שנקבעו ואף נגדו הוצאו צווי הבאה. הוא נעצר בגין צו ההבאה והובא לבית המשפט תוך שנקבעה מיידית ישיבת הוכחות לאותו היום. כגרושתו, מסר גם רובו בעדותו גרסה הסותרת את הודעותיו במשטרה, ובשל כך הוכרז כעד עוין והודעותיו במשטרה הוגש לבית המשפט. בהודעתו במשטרה מיום האירוע מסר אליהו כי ישב עם חברים נוספים, עם אשתו (אלה) ועם המערער בבניין: "פתאום ג'אבר [המערער] אמר יש ריב בפנים בתוך הבניין... אני ראיתי שני אנשים מתווכחים ואז אחד שהוא הנפגע יצא בריצה, ג'אבר רץ לכיוון שלו אחרי שהוא לקח את הסכין מהשולחן כי הנפגע התווכח עם מישהו מהעיר שלו, והצטרף למרדף שהבחור שהיה בפנים ביצע אחרי הנפגע ואז כשהסכין ביד של ג'אבר, ג'אבר הניף את הסכין וזרק אותה בלי לכוון והוא זרק אותה לכיוון הבחור שרץ שאני לא יכול להגיד איפה זה פגע בו אבל הבנתי שהוא נפגע בצוואר כי הוא עשה פעמיים עם היד שלו לכיוון הצוואר והמשיך לרוץ...". בהודעה שמסר אליהו במשטרה ביום 22.9.05 הוא חזר על גרסתו האמורה. לדבריו: "אני הייתי יושב עם מספר חברים וביניהם ג'אבר, דיברנו... אני לא זוכר על מה, שמענו ויכוח וצעקות הסתכלנו לכיוון הויכוח, ראינו את הבחור שאני לא יודע את שמו אני לא מכיר אותו בכלל, הוא התווכח עם בחור ערבי שאני לא יודע את שמו, פתאום ראינו את הבחור רץ לכיוון שלנו, משם בעצם היציאה, תוך כדי זה שהבחור רץ, ג'אבר לוקח סכין שהיתה על השולחן... וג'אבר לקח את הסכין, זרק אותה לעבר הבחור שרץ לכיוון שלנו וזה פגע בו ואני ראיתי את הנפגע תופס את הגרון והוא רץ נעלם לנו". 5. בבית המשפט נשאל אליהו באשר לדברים שמסרה אלה בנוגע לחטיפתו ולהכנסתו לתא מטען, והשיב על כך כי: "קרה מקרה, אנשים הרביצו לי והכניסו אותי לרכב, לבאגאז', כי אני חייב כספים, איני רוצה להיכנס לזה. היינו אמורים לבוא לבית המשפט אני ואשתי והעלימו אותי, זה לא קשור למשפט, אלא אם לא אשלם כסף, אמרתי להם שאני חייב לבוא להעיד בבית המשפט, במקרה זה קרה באותו יום... אלה שחטפו אותי לא חושב שהם קשורים לנאשם, לא דיברו איתי עליו. לא איימו עלי שלא אעיד. לא רוצה להיכנס לזה". בעדותו מסר כי הוא מכור לסמים. הוא תיאר כי ביום האירוע נשוא האישום הוא ישב עם מספר חברים במתחם, כי ראה אדם רץ עם דם, וכי לא ידע מה קרה. הוא נעצר למרות שאמר לשוטרים כי לא ראה דבר. אליהו המשיך והעיד כי: "החוקר אמר לי תגיד שהנאשם דקר והם רוצים להכניס אותו לכלא. אמרתי לו שהסתבכתי עם המשפחה שלו, ואיני רוצה לחזור על הטעות שעשיתי בשנת 93, ולא מעניין אותי מה היה, ולא ראיתי מישהו זורק סכין". אליהו לא זכר בהמשך עדותו כי ראה את המערער אוחז בסכין ומשליכה לכיוון אדם אחר, ולמעשה העיד כי אינו זוכר דבר מאשר ארע. לאור האמור הוכרז הוא, כאמור, כעד עוין. 6. המערער הכחיש כל מעורבות באירוע הדקירה. בעדותו בבית המשפט, כמו גם בהודעותיו במשטרה, מסר כי ביום האירוע השתמש בסמים במתחם הבניין ומשסיים, עבר לשבת במסעדת שווארמה הסמוכה לזירת האירוע, שם נעצר על ידי השוטרים. הוא ראה שהגיע אמבולנס, אך לא ידע מה הסיבה לכך. בנוסף, הכחיש המערער כי מכר לאלה סמים. הנדקר, מצידו, לא מסר בהודעתו למשטרה פרטים על זהות הדוקר. כמו כן סרב הוא להגיש תלונה ולא היה מעוניין בפתיחת החקירה. 7. בית המשפט המחוזי העריך את הראיות שהובאו בפניו. תחילה, קבע בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתה של אלה במשטרה על פני הגרסה שמסרה בבית המשפט. לעניין זה צוין כי אלה תיארה בהודעתה במשטרה בפירוט את נסיבות הארוע, אך זאת תוך שהיא מציינת כי היא חוששת מפני משפחת המערער, שעלולה להתנקם בה. בית המשפט עמד על התהליך שבסופו - במסגרת עדותה של אלה בבית המשפט - חזרה בה העדה מגרסתה המקורית ומסרה גרסה המרחיקה את המערער מכן האירוע. כך, לא התייצבה אלה במועדים שנקבעו לדיון, ולבסוף הגיעה בשעות הצהריים כדי להימנע ממעצר. היא גוללה בפני בית המשפט, שלא בנוכחות המערער, את חששה להעיד כנגדו. עוד סיפרה היא על דבר חטיפת אליהו ועל האיומים שהיו מנת חלקה. זאת ועוד. בית המשפט ציין כי במהלך עימות שנערך בין המערער לבין אלה, שצולם בלא ידיעת הצדדים ואשר תמלילו הוגש, שאל המערער את אלה: "אני ראיתי איתי סכין? איפה ראית איתי סכין? מתי ראית איתי סכין?". אלה השיבה למערער: "בשולחן", או אז בעט המערער עם רגלו לכיוון רגליה של אלה, ואמר לה: "את לא ראית איתי סכין", קרץ לה וחזר על הדברים: "את לא ראית איתי סכין". בהמשך העימות אמר המערער לאלה: "אז את ראית עליי סכין... את הכנסת אותי, הם אומרים שאני דקרתי אותו". אלה השיבה לו כי "אני לא יודעת מי בכלל. אני הייתי במכולת הלכתי רגע", והמערער אמר לה: "אז איך הם אומרים שהיה סכין. הסכין הזה היה שם על השולחן, שם זרוק". בית המשפט עמד על כך שכשהעידה אלה, בסופו של דבר, היא מסרה גרסה המרחיקה את המערער מן האירוע, גרסה התואמת במלואה את ההוראות שקיבלה מן המערער במהלך העימות ביניהם. כך, טענה היא שלא ראתה את הדקירה מאחר שהיתה במכולת, ושקשרה את המערער שלא בצדק לאירוע, שכן רבים נגעו בסכין שהיתה מונחת על השולחן. לאור האמור נקבע, אפוא, כי אין לקבל את הגרסה שמסרה אלה בבית המשפט. 8. באופן דומה, העדיף בית המשפט את הודעותיו של אליהו שנמסרו במשטרה, על פני עדותו בבית המשפט. כזכור, מסר אליהו בשתי הודעות שונות כי ראה את המערער משליך את הסכין לעבר הנדקר. גם הוא, כגרושתו, לא התייצב לדיונים מיוזמתו והגיע לבית המשפט רק בעקבות צו ההבאה שהוצא נגדו. עדותו בבית המשפט הרחיקה אמנם את המערער מכל האירוע, אולם בית המשפט לא שעה לה. בנוסף, קבע בית המשפט כי הסכין שנמצא סמוך למקום הדקירה עונה על התיאור שמסרו אלה ואליהו בהודעותיהם. לאור האמור נקבע כי המערער ביצע את המיוחס לו בכתב האישום והוא הורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. מכאן הערעור שלפנינו. למען שלמות התמונה יצוין כי המערער זוכה מן האישום השני שיוחס לו - עבירה של הספקת סם מסוכן. בית המשפט קבע כי כל ראיות התביעה לעניין אישום זה נסמכות על הודעתה של העדה אלה. בהתחשב בכך שעדה זו צורכת סמים באופן תדיר, ובהעדרן של ראיות תומכות נוספות, נפסק כי אין בקבלת גרסתה של אלה במשטרה כדי לבסס הרשעה בפלילים למעלה מכל ספק סביר. הערעור 9. המערער חוזר היום על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. הוא מעלה שורה של טעמים, אשר יש בהם, על פי הנטען, כדי לעורר ספק סביר ולהביא לזיכויו. כך, טוען המערער כי התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר את זיהויו כדוקר הנפגע, שכן לא נמצאו טביעות אצבעותיו על הסכין וכן הדם שנמצא על מכנסיו לא זוהה כדמו של הנפגע. כמו כן מדגיש המערער כי לא ניסה כלל להימלט מזירת הארוע, אלא נתפס כשהוא יושב נינוח במסעדה סמוכה. התנהגות כזו, כך נטען, אינה מאפיינת את מי שזה עתה ביצע, על פי המיוחס, עבירה חמורה של דקירתו של אחר. עוד סבור המערער כי העובדה שהנפגע עצמו לא זיהה אותו כדוקרו תומכת בחפותו. נוסף על החסר הנטען בחומר הראיות, כמפורט לעיל, טוען המערער כי לא ניתן היה לבסס את הרשעתו על הודעותיהם של העדים אלה ואליהו. העדה אלה - מצטט המערער את דברי בית המשפט קמא - "הינה נרקומנית הנוטלת סמים באופן קבוע. אף באחת הפעמים בית המשפט התרשם ישירות ממצבה תחת השפעת הסם בשעה שאותרה והובאה בעקבות צו הבאה שהוצא נגדה". המערער סבור כי בהתחשב במצבה של העדה בעת חקירתה במשטרה, לא ניתן היה ליחס כל משקל להודעות המפלילות שנגבו ממנה, אלא צריך היה להעדיף את עדותה בבית המשפט, שניתנה כשהיא פיקחת. בעדותה זו מסרה העדה כי היתה מוכנה לעשות כל דבר, להגיד כל דבר, על מנת שתשוחרר מתחנת המשטרה. גם העד אליהו, כך טוען המערער, הינו נרקומן, שאין לסמוך הרשעה על הודעותיו. כגרושתו ציין אף הוא בבית המשפט כי העליל על המערער את אירוע הדקירה, שכן, לדבריו "החוקר אמר לי תגיד שראית שהנאשם דקר והם רוצים להכניס אותו לכלא...". העד אליהו, כך מודגש, זיהה את המערער כמי שביצע את הדקירה על ידי תמונה בודדת שהוצגה בפניו. בנוסף, טוען המערער לקיומן של סתירות שונות בין גרסתה של אלה לבין גרסתו של אליהו - בין השאר בנוגע למקור הסכין ולמניע לדקירה - שיש בהן כדי לגרוע מאמינותן של הודעות אלה. 10. לחלופין, מופנה הערעור כנגד חומרת העונש. המערער טוען כי הינו בחור צעיר לימים (יליד 1984), כי עברו הפלילי אינו מכביד וכולל הרשעות שעיקרן בעבירות רכוש וכי כתוצאה מן הדקירה לא נגרמה לנפגע פגיעה חמורה. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שמדובר במאסרו הראשון, סבור המערער כי עונש המאסר בן ארבע השנים שהוטל עליו נוטה לחומרה וכי יש להקל בו. 11. דין הערעור להידחות. טענותיו של המערער, רובן ככולן, נשקלו ונדונו על ידי הערכאה המבררת. בית המשפט היה ער לכך שעדי המפתח - העדה אלה והעד אליהו - הינם נרקומנים, וציין זאת במפורש בפסק דינו. יחד עם זאת, סבר בית המשפט כי לא היה במצבם המנטלי כדי לגרוע מן הגרעין המשותף להודעותיהם במשטרה - זיהויו הוודאי והחד-משמעי של המערער כמי שדקר את הנפגע. בית המשפט התייחס בהכרעת דינו למכלול הנסיבות הקשורות בתיק: חששם של העדים למסור את גרסתם במשטרה; רמיזותיו הבוטות של המערער לעדה אלה, במהלך העימות ביניהם, בדבר הגרסה שעליה למסור; פרשת חטיפתו של העד אליהו ביום הדיון; וכן הימנעותם של העדים מלהתייצב לעדות כנגד המערער. נוכח נסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את ההודעות שמסרו העדים במשטרה על פני עדותם בבית המשפט. לא שוכנענו כי יש מקום להתערב בקביעה זו. בית המשפט קמא דן גם בשאר טענותיו של המערער. כך, נקבע כי אין בעובדה שלא נמצאו טביעות אצבע על הסכין כמו גם בעובדה שהדם שנמצא על מכנסי המערער לא זוהה כדמו של הנדקר, כדי לסייע למערער. בית המשפט פסק כי נוכח הראיות הקושרות את המערער לאירוע הדקירה ומצביעות עליו באופן ישיר כמבצע, לאמור - עדות אלה ואליהו ומציאת סכין בזירה העונה על התיאור שמסרו השניים - יש לייחס משקל נמוך ביותר לאי הימצאות טביעות האצבע. עוד הובהר, לעניין כתמי הדם שנמצאו על מכנסי המערער, כי אין מדובר במקרה בו זוהה הדם כדמו של אחר, אלא שכתמי הדם יבשו ולפיכך לא ניתן היה לבצע כלל את בדיקת התאמת ה-DNA. המערער, זאת הודגש, לא סיפק הסבר להימצאות כתמי דם על מכנסיו. כל שיכול היה לומר בנדון הוא כי אולי הנפגע עבר על ידו. לאור האמור, לא שוכנענו כי יש בקשיים עליהם הצביע המערער כדי לעורר ספק סביר בדבר זיהויו של המערער כמי שדקר את הנפגע. 12. אשר לערעור על העונש. על המערער נגזרו ארבע שנות מאסר וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי ציין במסגרת גזר דינו כי פגיעתו של המערער בנפגע גרמה לפגיעה קשה בצוואר, שהצריכה ניתוח, הנשמה והעברה לטיפול נמרץ ולאחר מכן לאשפוז להמשך הטיפול. עוד צוין כי למערער הרשעות קודמות בעבירות של החזקת כלי פריצה, סמים וגרימת חבלה לרכב וכן כי המערער ביצע לפני מועד העבירה הנוכחית עבירה שעניינה איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (אף שהורשע בעבירה זו לאחר מועד ביצוע העבירה נשוא הדיון). המחוקק, כך הודגש, קצב בגין העבירה בה הורשע המערער עונש מאסר של 14 שנה. אכן, בהתחשב בחומרת האירוע המתואר - השלכת סכין במטרה לפגוע באדם, בגין סכסוך שכלל אינו קשור למערער - לא מצאתי טעם להתערב בעונש שנגזר על המערער, וממילא אין אני סבור כי מדובר בענישה הנוטה לחומרה. אשר על כן, לו דעתי היתה נשמעת, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור. המשנה-לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.טביעת אצבעותאצבעות