אלימות גבר נגד גרושתו

להלן פסק דין בנושא אלימות גבר נגד גרושתו: פסק דין כב' השופטת הלמן אסתר: 1. נגד המערער הוגשו בבית המשפט השלום בנצרת שני כתבי אישום, בת.פ. 4562/04 ו - 1089/06 שניהם עוסקים באלימות כנגד גרושתו, ומי שהיתה אשתו בעת ביצוע העבירות שיוחסו לו בת.פ. 4562/04 (להלן: "המתלוננת"). 2. ההליכים נדונו במאוחד ע"פ בקשת הצדדים, ובסופו של יום, לאחר שמיעת הראיות, זיכה בית המשפט קמא (כב' השופטת י. שטרית) את המערער מן העבירה שיוחסה לו בת.פ. 1089/06 (איומים כלפי גרושתו) והרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן שהוגש בת.פ. 4562/04 תקיפת בת זוג, עבירה לפי סעיף 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בשתי הזדמנויות. 3. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-10 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור בתקופה זו כל עבירת אלימות מסוג פשע ויורשע בגינה, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור תוך תקופה זו כל עבירת אלימות מסוג עוון, ויורשע בגינה. כמו כן, חויב המערער לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ₪ או 25 ימי מאסר תמורתם, להימנע במשך שנתיים מלעבור כל עבירת אלימות. 4. ערעור זה מכוון נגד הכרעת הדין המרשיעה. 5. ההליכים בפני בית משפט קמא: א. על פי כתב האישום בת.פ. 4562/06 (להלן: "כתב האישום") ביום 23.4.04 סמוך לשעה 11:00, תקף המערער את אשתו דאז, המתלוננת, שהיתה נשואה לו מזה שנתיים, בביתם המשותף, בכך שבעט בה בגב ודחפה. שנה לפני כן, בזמן שהמתלוננת הייתה בחודש השני להריונה, תקף אותה המערער שלא כדין, בכך שהיכה אותה באמצעות מקל. ב. המערער כפר בכל העובדות והאישומים המיוחסים לו. ג. בפני בית המשפט קמא נשמעו עדויות עדי התביעה, כשעדי התביעה העיקריים היו המתלוננת, ואביה. עדותה של המתלוננת נתמכה בתיעוד רפואי ת/3 ביחס לטיפול הרפואי שקיבלה ב- 6.1.03 בבית החולים. פרשת ההגנה כללה את עדותו של המערער, עדויות של אחיותיו (ביחס לאישום ממנו זוכה), עדות של בן דודו פאיז אל הייב, ועדותה של השוטרת רולא קובטי. ד. בהכרעת הדין התייחס בית המשפט לארבעה צירים עליהן נסמכות ראיות המשיבה, המאשימה: עדות המתלוננת, חיזוק לעדות זו בעדותו של אבי המתלוננת ובתיעוד הרפואי שהוגש, ועדותו הבלתי מהימנה של המערער. בית המשפט קמא קבע כי התרשם שגרסת המתלוננת מהימנה, עדותה היתה רצופה, הגיונית ואותות האמת עלו הימנה בעת שמסרה עדותה. עדותה היתה מדויקת ולא היה בה ניסיון להעצים או להגזים בדברים. בית משפט קמא לא מצא סתירות מהותיות בין גרסת המתלוננת במשטרה ובעדותה. עדותו של אבי המתלוננת הותירה אף היא רושם חיובי ומהימן, ובית המשפט התרשם כי לא מיהר להתלונן כנגד המערער, והתנהגותו איננה מאפיינת מי שרצה לטפול אשמות שווא על המערער, ואף להפך. כך גם ביחס למתלוננת, התרשם בית המשפט שלא ניסתה להפליל לשווא את המערער. בכך השיב בית המשפט על טענת המערער כי מדובר באישומי שווא הנעוצים בכך שמשפחת המתלוננת איננה רואה בעין יפה את העובדה שהוא משרת בצבא, כמו בני משפחתו (המערער הוא אח שכול לחלל צה"ל). בית משפט קמא ראה בעדות האב חיזוק ותמיכה לעדות המתלוננת, וכך גם בתיעוד הרפאי. לעומת זאת, דחה בית המשפט קמא את גרסת המערער, ולא מצא כי פניתו לשוטרת קובטי ביום הארוע מקעקעת או משמיטה את הקרקע מתחת לעדות המתלוננת. עדויותיהן של אחיותיו של המערער לא נמצאו אמינות על ידי בית המשפט, שתיהן כבשו עדותן והעלו את גרסתן לראשונה בבית משפט, מבלי שהיה בפיהן הסבר מניח את הדעת לכך שלא פנו למשטרה למסור עדות שתסייע לאחיהן מיד לאחר שהוגשה נגדו התלונה. כמו כן, מצא בית המשפט סתירות מהותיות בין העדויות. עדויותיהן, כאמור, נוגעות לאישום ממנו זוכה המערער, מחמת הספק, ולא מתוך כך שבית המשפט הסתמך עליהן. 6. נימוקי הערר: א. המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי בעדות המתלוננת אין סתירות מהותיות, היורדות לשורשו של העניין, אף שעדותה רצופה סתירות והגזמות שנועדו להעליל על המערער טענות שווא. סתירות אלה באו לידי ביטוי למשל במועד האירוע הראשון, התיעוד הרפואי המתייחס לאירוע מינואר 2003, בעוד כתב האישום מתייחס לאירועים מ- 23.4.04 וכשנה קודם לכן. המתלוננת מסרה בחקירתה הנגדית שמקל המטאטא נשבר על גבה, טענה שלא הועלתה קודם לכן, ועוד. ב"כ המערער טוען עוד כי רצונה של המתלוננת לסבך את המערער מקבל ביטוי עז בכך שבחרה להתלונן עליו בייום הזיכרון לחללי צה"ל, בשתי הפעמים בהם הגישה תלונה. ב. ביחס לעדותו של האב, נטען כי היא עדות כבושה, שכן הגירסה שמסר בעדותו שונה לחלוטין מן הגרסה שמסר במשטרה, ועדותו איננה נתמכת בתיעוד הרפואי שהוגש. בנוסף ישנן סתירות בין עדותו ובין גרסת המתלוננת, כך באשר לנעלים באמצעותן בעט בה המערער. לפי גרסת אביה של המתלוננת, היו אלה נעליים צבאיות ולפי גרסתה נעלי ספורט לבנות. ג. התיעוד הרפואי שהוגש מינואר 2003 איננו רלוונטי למועדים המפורטים בכתב האישום, וממצאיו אינם מלמדים על חבלה. ד. דו"ח הזכ"ד של רס"ר נימר מזוואי (ת/4) הינו עדות מפי השמועה ואל לו לשמש ראיה בתיק. ה. המערער טוען כי בית משפט קמא טעה כאשר לא נתן משקל ראוי לעדותה של עדת ההגנה, השוטרת רולא קובטי ולזכ"ד שערכה בעקבות פניית המערער אליה, ובו תועד חששו מפני תלונות שווא. עדותה של רולא קובטי קיבלה חיזוק משמעותי מעדותו של העד פאיז אל הייב. באשר לעדותן של האחיות, אף שהיא התייחסה לעבירת האיומים ממנה זוכה המערער, יש בה כדי להשליך על מהימנות גרסת המתלוננת. ו. ב"כ המערער מבקש לקבוע כי מקרה זה הינו החריג שבו תתערב ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, שכן בחינת החומר מלמדת כי התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של המערער. הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר אין כל תיעוד לממצאי חבלה עליהם הלינה המתלוננת, באשר לאירועים נשוא כתב האישום. 7. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור המופנה כל כולו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, המבוססים על קביעות שבמהימנות. המשיבה מפנה להתרשמותו החד משמעית של בית המשפט מעדותה של המתלוננת, מהימנותה ומכך שלא הגזימה בתיאור המקרים. המשיבה מבקשת לדחות את הטענה כי בעדות המתלוננת היו סתירות מהותיות ומפנה לכך שבית המשפט קמא נתן דעתו לטענות אלה ודחה אותן. לעניין הטענה כי המתלוננת ומשפחתה התנגדו לשרותו הצבאי של המערער וראו פגם בכך שהינו ממשפחה שכולה, מפנה המשיבה לעדות האב, שלפיה כבר בזמן החתונה היה ידוע כי המערער משרת בצבא. באשר לנטען כי התלונות הוגשו בייום הזיכרון לחללי צה"ל, מפנה המשיבה לסיכומי המערער, שעל פיהם התלונה הראשונה לא הוגשה בייום הזיכרון אלא יום קודם לכן. המשיבה מבקשת לדחות גם את הטענה כי בעדות האב נפלו סתירות מהותיות, ומפנה להתרשמותה של הערכאה הראשונה. התיעוד הרפואי ת/3 מחזק את עדות המתלוננת, והחבלות המתוארות בו עולות בקנה אחד עם תיאורה. לעומת זאת, בית המשפט התרשם כי עדות המערער איננה מהימנה, וייחס משקל מועט לכך שהמערער פנה לשוטרת רולא קובטי יום לפני הגשת התלונה. עדותה של רולא קובטי באשר לדברים שנאמרו מפי המערער הינה ממילא עדות שמועה ואין בה כדי לתמוך בעדותו של המערער, אשר לא נמצאה מהימנה. בית המשפט קמא לא נתן אמון בעדויות אחיותיו של המערער, וזיכויו מחמת הספק בעבירות האיומים, אין בו כדי להשליך על מהימנות המתלוננת. 8. דיון א. הערעור מופנה כולו כלפי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, הנסמכים רובם ככולם על ממצאי מהימנותם של העדים שהופיעו בפניו. ההלכה בעניין זה ידועה . "כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית - וקל וחומר בממצאי מהימנות - אלא במקרים חריגים ונדירים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת" (ע"פ 1258/03 - פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 3557 ,עמ' 3560), הלכה היא, כי לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם. (ע"פ 7595/03 - פלוני נ' מדינת ישראל . תק-על 2004(2), 3378 ,עמ' 3384). בחנתי את טענות המערער ואת הראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא ולא מצאתי כי זהו המקרה המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. ב. כתב האישום בת.פ. 4562/04 נסוב אודות שני מקרי אלימות שהתרחשו בהפרש של שנה זה מזה. האירוע השני - שבעקבותיו הוגשה התלונה, התרחש ביום 23.4.04, בעוד האירוע המפורט בסעיף 3 לכתב האישום, התרחש שנה לפני כן. בעת שהוגש כתב האישום לא היה בידי המאשימה תיעוד רפואי רלוונטי. בבקשה שהוגשה ביום 2.2.06 עתרה המשיבה לתקן את כתב האישום על ידי הוספת עדים לצורך הגשת שתי תעודות רפואיות, אותן המציאה המתלוננת בעקבות ראיון שנערך עימה. בית המשפט קמא נעתר לבקשה זו בהחלטה מיום 12.3.06. התיעוד הרפואי שהוגש (ת/3) מתעד טיפול רפואי שניתן למתלוננת בעת שהייתה בראשית הריונה, החבלות המתוארות בו, וכן הטיפול הרפואי, עולם בקנה אחד עם התיאור שמסרה המתלוננת, ביחס לאירוע הראשון. המתלוננת העידה כי התעוד שהציגה הוא הנוגע למועד שבו הוכתה לראשונה, לפי כתב האישום. על פי ת/3 טופלה המתלוננת בעקבות דימום לדני לאחר חבלה, התלוננה על כאבי בטן, ועל גופה נמצאו סימני חבלה סביב עין שמאל. המתלוננת העידה כי הרופאים לא האמינו לה שהיא נחבלה מנפילה, והפנו אותה לעובדת הסוציאלית, בפניה סיפרה המתלוננת כיצד נחבלה, אך ביקשה שלא להתלונן כנגד בעלה. עדותה של המתלוננת, נתמכת בדברים הרשומים בתעוד הרפואי וגם בעדות אביה. בעקבות מקרה זה, עברה המתלוננת לגור בבית הוריה עד ללידת בנה, ורק אז, חזרה לגור עם המערער, בכך נעתרה לבקשות לתת הזדמנות לשלום הבית. בפי המערער אין הסבר להתנהגות זו. ג. בית המשפט קמא בחן את הטענות לקיומן של סתירות מהותיות בעדות המתלוננת, ולא מצא כך. לאחר שבחנתי היטב את הראיות והטענות שהעלה המערער, לא מצאתי כי יש בהן כדי להצביע על סתירות או ניסיון להגזמה, שבגינם לא היה יכול בית המשפט קמא להגיע באופן סביר למסקנה אליה הגיע, בדבר מהימנותה של המתלוננת. העובדה שבעדותה סיפרה המתלוננת כי ספגה אלימות נוספת מן המערער ולא הגישה תלונות, אין בה בוודאי כדי להצביע על חוסר מהימנותה, אלא הינה המשכו של הקו, אותו פרטו המתלוננת ואביה, כי עשו מאמץ שלא להפנות את נושא אלימותו של המערער לפסים של הליך פלילי, וביקשו להסדיר את הנושא המשפחתי בין בני הזוג, בתקווה כי יוכלו להמשיך ולקיים אורח חיים משותף, ורק לאחר אירוע התקיפה שהתרחש ביום 23.4.06, ניגשה המתלוננת להתלונן. ד. עמדה זו עומדת בסתירה לטענות המערער ביחס לניסיון להעליל עליו עלילות שווא מתוך מניע זר, בהיותו חייל בצה"ל ובן למשפחה שכולה. העובדה שאחת התלונות הוגשה בערב יום הזכרון לחללי צה"ל, והשנייה ביום הזכרון (בהנחה שהטענה נכונה), אין בה כשלעצמה כדי להצביע על העדר מהימנות. יש לזכור כי התלונה הראשונה הוגשה יום לאחר האירוע, משמע, האירוע עצמו התרחש יומיים לפני יום הזכרון, ובאותו עיתוי ממש, מצא המערער לנכון לפנות לשוטרת רולא קובטי, כדי "להתייעץ" עימה בעניין התנהגותה של אשתו. ה. עדות האב הותירה בבית המשפט רושם מהימן ולא מצאתי כל סיבה לדחות את התרשמותו. ו. באשר לעדותו של רס"ר נימר מזאווי, לא מצאתי כי בית המשפט קמא הסתמך בהכרעת הדין על תוכן העדויות שהובאו מפי השמועה במסמכים שערך ת/4, ומכל מקום, גם ללא מסמכים אלה, מבוססת הכרעת הדין על יסודות מוצקים ומספקים. ז. בית המשפט קמא לא ייחס משקל רב לעובדה שהמערער הקדים ופנה למשטרה ביום האירוע, לא על מנת להגיש תלונה על מעשי אשתו, אלא כדי להודיע כי היא מאיימת עליו בהגשת תלונות שווא, ולהתייעץ עימה. המערער לא המציא הסבר מניח את הדעת לכך שפנה לשוטרת קובטי ביום האירוע דווקא, למרות שאיומי המתלוננת לטפול עליו תלונות שווא החלו עוד קודם לכן, ובהזדמנויות שונות, ומדוע לא פעל כהמלצת השוטרת, לפנות ללשכת הרווחה, ופניה זו נעשתה רק לאחר שעזבה המתלוננת לבית הוריה. ח. עדות המערער לא הותירה רושם מהימן, ובית המשפט התרשם כי היתה חסרת הגיון פנימי, ולא ניתנו בה הסברים לראיות אשר חיזקו את עדות המתלוננת, כמו למשל התעוד הרפואי. ט. בית המשפט דחה את קו ההגנה העיקרי של המערער ביחס למניע להעליל עליו את עלילות השווא, מאחר והמערער נישא למתלוננת בהסכמת משפחתה בהיותו חייל, ולאחר שאחיו נפל בעת שרותו הצבאי עוד בשנת 87, משמע, שנים רבות קודם לכן. עובדות אלו שהיו ידועות למשפחה, לא עמדו למערער כמכשול בפני נישואיו, ולא היה בפיו הסבר כלשהו מדוע הוא סבור שלאחר הנישואין שימשו מניע להפללתו. י. זיכויו של המערער מן העבירה הנוספת שיוחסה לו, אין בה כדי לפגום במהימנות המתלוננת. עדותן הסותרת של האחיות לא אומצה על ידי בית המשפט, עקב סתירות שנתגלו בין העדויות ובהיותן עדויות כבושות, שאחיותיו של המערער לא מצאו לנכון להעלותן בעת חקירתו. המערער זוכה מעבירה זו מחמת הספק מאחר והמתלוננת לא חזרה בעדותה על הדברים שבעטים יוחסו האיומים למערער, בעיתוי שבו נאמרו הדברים. יש לציין כי בעדותה השיבה המתלוננת על השאלה האם איים עליה המערער במהלך תקופת הנישואין, ועל כך בשלילה - אך האישום מתייחס לעיתוי שלאחר גירושיהם של בני הזוג, ואמירה זו איננה עומדת בסתירה לאישום, ואין בה כדי להעיד על אי מהימנותה. 9. סיכומו של דבר, אני סבורה כי אין עילה להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, לפיה הוכחו יסודות העבירות בהן הורשע המערער, ודין ערעורו להדחות. הלמן אסתר, שופטת כב' השופט יצחק כהן, אב"ד, סגן נשיא: מסכים. יצחק כהן, שופט אב"ד כב' השופט האשם ח'טיב: מסכים. האשם ח'טיב, שופט הוחלט אפוא פה אחד לדחות הערעור וכמפורט בחוות דעת כב' השופטת אסתר הלמן.אלימות