להלן הכרעת דין בנושא אלימות נגד החברה: הכרעת דין 1. חיילת בצה"ל (להלן: "המתלוננת"), היתה משך כשנה בת-זוגו של הנאשם. השניים התגוררו תחת קורת גג אחת, ברח' טיומקין בתל-אביב (להלן: "הדירה"). עובר לחודש נובמבר 2001 נסתיים הקשר הזוגי בין השנים, אולם הם המשיכו לחלוק מגוריהם באותה דירה, יחד עם שני שותפים אחרים. רקע עובדתי לכתב-האישום שהוגש נגד הנאשם - עימות שהתרחש בין הנאשם למתלוננת בשעת לילה ב-28.11.01, במסגרתו, נאמר בכתב-האישום, בעט הנאשם במתלוננת, הטיח את ראשה בקיר, וטרק אל הדלת בפניה. מעשה אחרון זה גרם למתלוננת נפיחות במצחה. לנאשם מיוחסת בכתב האישום עבירה של תקיפת בת-זוג שגרמה חבלה ממשית, בניגוד לסעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). 2. התביעה מבססת את האישום בראש וראשונה על עדות המתלוננת. המתלוננת פירטה בעדותה את רקע יחסיה עם הנאשם ואת נסיבות האירוע שהתרחש בשעות הלילה של ה-28.11.01. לדבריה, כשירדה באותו לילה לרחוב לחפש את הנאשם כדי לשוחח עמו, ראתה אותו מחבק בחורה אחרת. המראה גרם לה הלם, סיפרה המתלוננת, והיא פרצה בצעקות ובטרוניות לעבר הנאשם. תחילה, הגיב הנאשם בשקט, והורה לה לעלות הביתה. משסירבה, סיפרה, "הוא התקרב אלי ואמר לי 'תעופי הביתה או שאני אפוצץ אותך' ואני קפאתי. ואז הוא התקרב אלי ודחף אותי אחורה ודפק לי את הראש בקיר. . . הוא בעט בי כמה פעמים, היה לי המון סימנים כחולים ברגלים, אח"כ הוא זז ועליתי הביתה מהר וצעקתי לו שאני לא מוכנה שהוא יעלה הביתה" (עמ' 13, ש' 5-10). בשלב זה, סיפרה המתלוננת, היא עלתה לדירה, נעלה את דלתה וסירבה לאפשר לנאשם להיכנס, אלא שצלצוליו המרובים בפעמון ודפיקותיו הרמות על הדלת הניעו חבר נוסף שהיה בדירה לפתוח את הדלת; לדבריה, פתח הנאשם בכוח את הדלת וזו פגעה במצחה, וגרמה לה חבורה. המתלוננת הציגה תעודה רפואית, מתאריך 29.11.01, ת/4, בה תעד רופא חדר המיון בביה"ח "אסף הרופא" שטפי דם בזרועותיה, בירך הימנית, ומעל לגבה הימנית. 3. מטעם התביעה העיד שוטר הסיור, סמ"ר אפי ברקוביץ', שהגיע בתאריך 29.11.01, סמוך לאחר חצות, לדירת הנאשם והמתלוננת, לאחר שקיבל קריאת מוקד בגין אלימות כלפי המודיעה (המתלוננת - ד"ש). בדו"ח הפעולה שהוגש - ת/1 - תיעד סמ"ר ברקוביץ' את פרטי טיפולו באירוע, ואת הדברים שמסרה לו המתלוננת בעת שהגיע לדירה, ולפיהם, איים עליה הנאשם שיהרוג אותה אם לא תלך מהמקום, בעט בה ודפק את ראשה בקיר כשסירבה לעזוב. בעדותו הוסיף סמ"ר ברקוביץ' כי בהגיעו לדירה היתה המתלוננת נסערת ובוכיה, והוא הבחין בחבורה על מצחה. עוד העיד רס"מ אמיר עוזיאל, גובה הודעת המתלוננת, שהבחין גם הוא בחבלה - נפיחות קלה - במצחה (עמ' 9, ש' 10-12). הוגשה גם הודעת הנאשם שגבה רס"מ עוזיאל באותו לילה - ת/3. 4. הנאשם לא כפר בעדותו בעצם התרחשותו של האירוע, בעימות שהתפתח בינו לבין המתלוננת לאחר שזו ירדה לרחוב בעקבותיו, וראתה אותו חובק בחורה, ובשלבים השונים של התרחישים שהתפתחו בעקבות זאת. עם זאת, כפר הנאשם באשמה המיוחסת לו. במאמר מוסגר יוער כי בפתיחת המשפט התגבש בין התביעה לנאשם הסדר טיעון, במסגרתו גם תוקן כתב-האישום. אולם, עוד בטרם הורשע, ביקש הנאשם לבטל את ההסדר, חזר בו מההודייה, וכפר במיוחס לו. עם ביטול ההסדר חזרה התביעה לכתב האישום המקורי. אשר לגרסת הנאשם: בעדותו אמר הנאשם כי העימות בינו לבין המתלוננת לא היה מתרחש לולא אלימותה של המתלוננת, התפרצותה ותגובתה הנסערת, שבעטיין נאלץ להרחיקה מעמו ומעם הבחורה בדחיפות כדי שלא תפגע בהם. היא הגיעה לבחורה, אמר, "עם מבט רצח בעינים" (עמ' 16, ש' 1), ולא היה מנוס אלא לדחוף אותה משם. לדברי הנאשם, בדחפו את המתלוננת ובהרחיקו אותה השתמש בכוח סביר בלבד, כשמגמתו להפסיק את המכות שהכתה אותו באגרופיה (עמ' 15, ש' 24, עד עמ' 16, ש' 8). לגבי המשכו של האירוע בדירה, אישר הנאשם בעדותו את עיקרי הפרטים, לפיהם, סירבה המתלוננת לאפשר את כניסתו לדירה, ולאחר שבעט בדלת וזו לא נפתחה הוא נאלץ להמתין שעה ארוכה בחדר המדרגות. לגרסת הנאשם, ניצל את יציאת שותפיו לדירה כדי להיכנס אליה, ובעודו דוחף את דלת הכניסה, כדי שהמתלוננת לא תנעל אותה, חבטה הדלת במצחה של המתלוננת. הנאשם הודה (עמ' 17, ש' 5-10) כי ידע שהמתלוננת קיבלה מכה מהדלת; "היא קיבלה מכה מהדלת כשהתפרצתי לביתי, לא אני טרקתי, היא טרקה את הדלת עלי, ואני טרקתי חזרה, ברור" (עמ' 16, ש' 24-25). הנאשם גרס כי התרחיש כולו נבע מהתנהגותה האלימה של המתלוננת כלפיו, שנמשכה גם לאחר שכבר נכנס לדירה, כאשר ביקש להתרחץ ולאכול בנחת. מאחר שהמתלוננת המשיכה בהתנהגותה ההיסטרית והאלימה "עם האגרוף שלה מול הפרצוף שלי כל הזמן" (עמ' 16, ש' 18), סיפר, התקשר למשטרה, וכך קרה שבאו שוטרים לדירה ועצרו אותו דווקא (דו"ח הפעולה ודו"ח המעצר ת/1, ת/2). 5. התקיימות האירוע ותרחישיו לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת העובדתית בין גרסת המתלוננת לבין זו של הנאשם, בכל הנוגע לתרחיש הראשון, היא אם בעט הנאשם במתלוננת והאם הטיח את ראשה בקיר, כטענתה, או, שמא הפעיל כלפיה כוח מתון בלבד, מתוך הגנה עצמית, בבקשו למנוע את המשך האלימות מצידה כלפיו וכלפי הבחורה שהיתה עמו. מחלוקת דומה עולה בין הגרסאות בעקבות תיאורי התרחיש שהביא לפגיעת הדלת במצחה של המתלוננת; לאמור: האם הטיח הנאשם את דלת הכניסה במתלוננת במודע ומתוך רציה בהתרחשות התוצאה או שמא התרחש האירוע והחבלה שבעקבותיו כתוצאה מהתנהגות המתלוננת. 6. העבירה שעניינה "תקיפת בן-זוג" מושתתת על יסודות עבירת התקיפה הקבועים בסעיף 379 לחוק העונשין, ועל החמרת עונשו של מי שתוקף את בן-זוגו, לרבות בן-זוג לשעבר, כקבוע בסעיף 382(ב) לחוק העונשין. הגדרת המונח "תקיפה" מופיעה בסעיף 378 לחוק העונשין, ולפיה תחשב תקיפה הכאתו של אדם, נגיעה בו, דחיפתו, או הפעלת כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, שלא בהסכמתו. סעיף 382(ב) לחוק העונשין קובע, כאמור, כפל עונש לתוקף את בן משפחתו. נסתיימה ה"תקיפה" בתוצאה חבלתית לקורבן התקיפה ניתן לייחס לתוקף עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. סעיף 382(ג) לחוק העונשין קובע כפל עונש למי שתקף את בן משפחתו תקיפה שגרמה לו חבלה ממשית. 7. בחינת עדויות הנאשם והמתלוננת לא הותירה בי ספק בדבר התרחשות האירועים כדרך שגרסה המתלוננת, וכי הוכחה גרסת התביעה מעבר לכל ספק סביר. עדות המתלוננת לגבי השתלשלות האירוע ותרחישיו היתה עדות הגיונית וסדורה, מפורטת ועקבית, שניכר בה רצף הגיוני של פרטים. המתלוננת עצמה, צעירה אינטיליגנטית ורגישה, מסרה את דבריה בהתרגשות רבה, אחוזה רעדה, כשבכי עצור מלווה את הדברים רוב הזמן. בדיבור שקט ומינורי, בניסוח זהיר אך שוטף, סיפרה המתלוננת את דרך התרחשות האירוע ותוצאותיו, ומלווה את ההתרחשויות בתנועות ידים להדגשה. לא מצאתי בעדותה של המתלוננת ובדרך ניסוחם של הדברים כל רצון להרע לנאשם או להיפרע ממנו; להיפך, התחושה שעוררה המתלוננת היתה שהמעמד איננו נוח לה וכי היא לא ששה להפליל את הנאשם, וכל מבוקשה למלא את חובתה באמירת אמת על מה שהתרחש באותו לילה, וללכת לדרכה. בספרה את גרסתה - הכרתי במתלוננת שהדברים חרוטים על לוח ליבה, וכי היא חווה מחדש את אירועי אותו הליל. אות לכך, תחושות של חרדה שניכרו בפניה שעה שסיפרה על הפחד שאחז אותה אז למראהו של הנאשם ולמשמע איומיו; אות לכך גם ציטוטים מחילופי דברים שהוחלפו בינה לבין הנאשם ולבין שותפיהם לדירה; וכן, נכונותה להודות כי פעלה והגיבה בסערת נפש למעשיו של הנאשם: "אני זוכרת שהלכת לפה והלכת לשם", השיבה לנאשם, "ואני הלכתי אחריך וצרחתי שתעוף מהבית" (עמ' 15, ש' 2-3). אזכיר כי הנאשם אישר (ביחס לתרחיש השני) כי בהתפרצו לדירה חבט את דלת הדירה בכוח לעבר המתלוננת, וזו קיבלה מכה במצחה. בכך, אישר הנאשם, למעשה, את המיוחס לו בתרחיש השני, המאוחר יותר. עדות לכך הוא סימן החבלה במצחה, מעל לגבתה הימנית. על עקביות גרסת המתלוננת למדתי מדברים שאמרה לסמ"ר ברקוביץ', שוטר הסיור שהגיע לדירה באישון לילה, כי הנאשם בעט בה והטיח את ראשה בקיר (ת/1). אף שמדובר בעדות מפי השמועה, ואין בעדותו של סמ"ר ברקוביץ' משום ראיה לאמיתות תוכנם של הדברים, די בעצם האמירה, הסמוכה לאירוע, כדי להצביע על עקביותה של המתלוננת, עקביות התורמת להתרשמותי מאמינותה. סיוע ראייתי לגרסת המתלוננת הם סימני חבלה שנצפו בגופה בבדיקה רפואית - שטפי דם בזרועותיה ובירך הימנית (תעודה רפואית - ת/4), חבלות המתיישבות עם גרסת המתלוננת, ואינן מתיישבות עם טענת הנאשם כי דחף את המתלוננת תוך שימוש בכוח סביר, כדי להרחיקה מהמקום. הנאשם לא הצליח לקעקע את גרסת המתלוננת, ולמעשה, היו הניסיונות שערך דלים. כל שביקש הנאשם מהמתלוננת (בחקירה הנגדית) הוא לאשר כי ניסתה באותו לילה לתקוף את הבחורה, חברתו החדשה, אלא שהמתלוננת טענה בתוקף כי לא היה לה שום קשר איתה, "אפילו לא דיברתי אליה" אמרה, "בטח לא התקפתי אותה. כשקראתי לך בהתחלה בכלל לא ראיתם אותי. כשבאת אלי היא כבר לא היתה" (עמ' 14, ש' 15-18). בכך, תאמה גרסת המתלוננת את גרסת הנאשם עצמו, שסיפר כי הרחיק את המתלוננת מהבחורה וכי זו האחרונה, ממקומה מעבר לפינה, לא ראתה את העימות בינו לבין המתלוננת (ת/3, ש' 60-62). לא למיותר להזכיר כי הנאשם כלל לא הטיח במתלוננת את גרסתו לפיה היא זו שהכתה אותו באגרופיה, עד שנאלץ להודפה בחוזקה. לסיכום: מן הטעמים שפירטתי, תוכנה המהימן והעקבי של עדות המתלוננת, דרך מסירת הדברים והגיונם הפנימי השלם - היתה עדות המתלוננת בעיני כנה ואמינה. 8. עדות הנאשם, לעומת זאת, לא עוררה בי אמון. במשפטים קצרים וקצובים, בטון שקט ומנוכר, מסר הנאשם את סיפורו, כשהוא מעורר, הן בעדות הראשית, והן בזו הנגדית, תחושה של אדישות וריחוק. בשום שכל ובמחשבה תחילה אישר הנאשם כי רגז על המתלוננת באותו לילה, ובנשימה אחת טען כי הגיב כדרכו בהתעלמות, במתינות ובאיפוק, ומכאן הרקע להכחשה שהכחיש את תקיפת המתלוננת בשלב הראשון, שהתרחש ברחוב. טענות אלה כמו גם הטענה כי "רק" דחף את המתלוננת בכוח סביר, במטרה להרחיקה - לא עוררו בי אמון ובוודאי לא התיישבו עם סימני החבלה - שטפי הדם שנראו בזרועותיה ובירכה הימנית של המתלוננת. ההסבר שסיפק הנאשם בשולי עדותו לגבי אותן החבלות (עמ' 16, ש' 22-24), לפיו, "המכות האחרות היא עשתה לעצמה, זה ברור, בגלל ההיסטריה. יש לה היסטוריה של אלימות", ובסיכומי טענותיו - "כשהיא נתנה לי מכות, היא קיבלה מזה סימנים אפילו . . ." (עמ' 21, ש' 14-15) - אינם אלא הסבר דחוק ומביך, מחוסר הגיון וסבירות. יצוין כי המתלוננת גם לא התבקשה להגיב לדברים, וממילא מדובר בגרסה כבושה, שלא ניתן הסבר לכבישתה עד כה. עוד יצוין כי טענת הנאשם בעדותו, לפיה, התקרבה המתלוננת אליו ואל הבחורה "עם מבט של רצח בעיניים, ידים למעלה, להכות", אותו ואת הבחורה (עמ' 16, ש' 1) - לא אומתה על-ידי הבחורה, אותה נמנע הנאשם מלזמן לעדות; גרסה זו לא השמיע הנאשם עת נחקר במשטרה - שאז טען רק כי המתלוננת "התחילה ללכת באופן מאיים כלפינו והיא אמרה כל מיני דברים" (ת/3, ש' 13-14). שלוש פעמים טען הנאשם במהלך המשפט כי נאלץ להדוף את המתלוננת משום שתקפה אותו: לראשונה, אמר הנאשם בתגובתו לכתב האישום (עמ' 3, ש' 25-26) כי הוא זה שהותקף בידי המתלוננת; מאוחר יותר, בעדותו הראשית סיפר (בעמ' 16, ש' 5 ואילך): "היא לא הפסיקה, היא התחילה להרביץ לי אגרופים, הכל, היסטריה טוטלית, אז הדפתי אותה טיפה יותר חזק, והתחלתי לאיים שאם לא תעזוב אותי, את לא יכולה להרביץ לי עד אין סוף..."; ובחקירה הנגדית, לשאלה אם השתמשה המתלוננת בכוח, השיב הנאשם (בעמ' 17, ש' 21-22): "כן, כן, אני קיבלתי כמה מכות. הכל בהיסטריה וצעקות". אלא שגרסה זו לא בא זכרה בהודעת הנאשם במשטרה - ת/3 - שנמסרה סמוך לאחר האירוע, והיא הועלתה לראשונה במשפט. מכאן, שערכה הראייתי שולי ומבוטל; במיוחד כך, מקום שלא הובא הסבר סביר ומניח את הדעת לכבישת הגרסה. לא זו אף זו; מנהגו המתון של הנאשם כלפי המתלוננת, כטענתו, אינו מתיישב עם האלימות שהפגינה המתלוננת כלפיו, "היא השתמשה כלפי בכוח, אני השתמשתי כמה שפחות בהרחקה" (עמ' 17, ש' 16), ושניהם בודאי אינם מתיישבים עם הטענה כי בהרחיקו את המתלוננת בכוח "היא באה מרצון" (עמ' 17, ש' 26). 9. דברים אחרונים אלה משמיטים את בסיס טענת ההגנה העצמית שהעלה הנאשם. סעיף 34י' לחוק העונשין קובע סייג לאחריות פלילית לגבי אדם שמעשהו "היה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחרותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם," קובע המשך הסעיף, "אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". מורכבותה של השאלה במקרה זה נובעת מסוג החבלות שנגרמו למתלוננת, שלכאורה, איננו מידתי לטענה של הגנה עצמית. מגמת המחוקק בסעיף 34י' היתה לשלול את פליליותו של "מעשה" שנעשה כלפי "תוקף" אם המעשה נעשה במטרה להדוף תקיפה שלא כדין. התנאים המרכזיים הנדרשים להוכחה הם שהמעשה היה דרוש באופן מיידי כדי למנוע מימושה של סכנה מוחשית (לפגיעה באחת מן החלופות), ואין בידו של המותקף שהות להתארגנות אחרת לקידום פני הרעה. עיקרו של הסייג של "הגנה עצמית" בזכותו של אדם להדוף תקיפה שלא כדין בנסיבות, בתנאים ובמגבלות שקובע הדין, לרבות ההלכה הפסוקה. תחולת הסייג כפופה לשתי מגבלות: המגבלה של "גרם התקיפה בהתנהגות פסולה", הקבועה בסיפא של סעיף 34י', והמגבלה "חריגה מן הסביר", הקבועה בסעיף 34טז, לפיה, לא יחול הסייג של "הגנה עצמית", במקום שבו המעשה שנעשה לצורכי ה"הגנה" מפני התקיפה, לא היה סביר בנסיבות העניין, לשם מניעת הפגיעה שהיתה טמונה בו. ראו: י' קדמי, על הדין בפלילים, הדין בראי הפסיקה, תשס"ה-2004, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 513 ואילך. 10. בחינת טענת הנאשם מחייבת, אפוא, התייחסות ליסודות ההגנה שבסעיף 34י' האמור, באספקלריה של פרטי האירוע, כפי שהעידו לגביהם הנאשם והמתלוננת. מגרסת המתלוננת בה נתתי אמון בלתי מסוייג עלה כי בעת שראתה את הנאשם ברחוב (במעמד התרחיש הראשון) וצעקה את שצעקה לעברו, הוא הגיב באלימות, הדף אותה לעבר הקיר, הטיח את ראשה בו ובעט בה. לא האמנתי לנאשם כי הוכה על-ידי המתלוננת מכות נמרצות, גרסה שהועלתה, כזכור, לראשונה בבית-המשפט, וממילא לא נשקפה סכנה מוחשית מצד המתלוננת לחייו של הנאשם, או, לפגיעה בגופו; ממילא לא נדרשה כל אלימות מצד הנאשם כדי להרחיק את המתלוננת מהמקום, גם אם לא שבע נחת מצעקותיה וטרוניותיה כלפיו. החבלות שגרם הנאשם למתלוננת אגב האלימות שנקט כלפיה אינם יכולים להיחשב בשום פנים משום פעולה שנעשתה מתוך הגנה עצמית. 11. גם נסיבות התרחיש השני בסדר ההתרחשויות, הטחת דלת הדירה במתלוננת באורח שפגע במצחה וגרם לה נפיחות, מעל לגבתה הימנית, נסיבות אותן אישר הנאשם, אינן מתיישבות עם עקרונות של 'הגנה עצמית'. הוכח לפני, בעדות הנאשם הוא עצמו, כי ניצל את יציאת חבריו מהדירה, ושעה שפתחו את הדלת הוא הדף אותה בכוח, כדי למנוע בעד המתלוננת מלנעול אותה, מאחר שידע כי היא מתנגדת לכניסתו לדירה. מעשה הדיפת הדלת בכוח, בידיעה שהמתלוננת מצויה ליד הדלת ומתכוונת לנעול אותה, מקיים, ללא ספק, את יסודות עבירת התקיפה - הן יסוד המעשה, והן היסוד הנפשי, שכן, הנאשם מודע היה למעשה ולנסיבות, ומודע היה לאפשרות גרימת התוצאה החבלתית; אם לא ברמה של כוונה, הרי שלפחות ברמה של פזיזות (ראו: סעיפים 18 עד 20 לחוק העונשין). בנסיבות אלה, לא מתקיים ולו יסוד אחד מיסודות הסעיף 34י', ומכאן שפעולת הנאשם לא באה מתוך הגנה עצמית. בשולי הדברים ייאמר כי הוכחו גם יסודות עבירת האיומים על-פי עדות המתלוננת, איומים שלא הוכחשו ממש ע"י הנאשם. התביעה לא ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירה של איומים והנאשם שלא היה מיוצג, לא התגונן בפני אשמה זו. על כן, לא יורשע בעבירה של איומים. לאור כל האמור לעיל, משהוכח בפניי כי הנאשם תקף את המתלוננת וגרם לה חבלות; משהוכח כי המתלוננת היתה משך כשנה בת-זוג של הנאשם, וכל זאת, מעבר לכל ספק סביר, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפת בת-זוג שגרמה חבלה ממשית, לפי הסעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין. ניתנה היום כ"ה בטבת, תשס"ה (6 בינואר 2005) במעמד הצדדים. שריזלי דניאלה, שופטת טיעונים לעונש ב"כ המאשימה: אין לנאשם הרשעות קודמות. מדובר בבחור נורמטיבי, יליד 1975, שלדאבונו נקלע לסיטואציה לא נעימה. יש להפנות תשומת לב ביהמ"ש לאלמנט אחד: הנאשם בחר לנהל משפט ולא גילה תובנה על אף שהודה בעצמו באלימות כלפי המתלוננת. התביעה סוברת שיש מקום להשית על הנאשם עונש של מאסר על תנאי וקנס כספי כדי שיהיה תלוי ועומד מעל ראשו עונש זה לבל ימצא עצמו בעתיד בסיטואציה דומה. הנאשם: מה שביהמ"ש יגזור עלי, זה מקובל עלי ואני אראה בזה סוף פסוק ואני לא מתכוון לערער. אני כבר רוצה לגמור עם זה. זה היה סיוט בשבילי. אני לא מוכן לבוא לכאן יותר, אני מקווה שהעונש לא ידפוק לי את החיים. אני עובד בתור מחסנאי בסופר והמשכורת שלי נמוכה, בקושי מספיק לי לאוכל. גזר דין הנאשם הורשע היום בהכרעת הדין שניתנה על ידי בעבירה של תקיפת בת זוג, שגרמה חבלה ממשית. בקצרה אזכיר כי הרשעת הנאשם באה בעקבות הפעלת כוח פיזי כלפי מי שהיתה חברתו של הנאשם משך שנה, וזאת במהלך ארוע שהתרחש בליל ה-28.11.01, לאחר שכבר נפרדו בני הזוג זה מזו. בעקבות האלימות שהפעיל הנאשם, שבאה כנראה בתגובה לכך שהמתלוננת הקימה מהומה כשראתה אותו עם בחורה אחרת, נגרמו למתלוננת חבלות של ממש, כפי שתוארו בהכרעת-הדין. מעשי אלימות בכלל ואלימות כנגד בת או בן זוג, בכלל זה בן או בת זוג לשעבר, הם חמורים בעיני וראויים לענישה חמורה. לא רק זאת אלא שהנאשם ניהל משפט הוכחות וטען עד סוף הדרך כי לא תקף את המתלוננת וכי כל מעט האלימות שנתגלתה במעשיו באה כהגנה עצמית מפניה. בהכרעת-הדין דחיתי טענה זו הן מן ההבט העובדתי והן מן ההבט המשפטי. בגזירת הדין יש לתת משקל לנסיבות האישיות ובמקרה זה דעתי היא כי הן שוקלות לזכות: הנאשם הוא איש צעיר שלא הסתבך מימיו עם החוק ולדבריו אין לו אפילו עבירת תנועה אחת. גם התרשמותי האישית היא לכל אורכם של הדיונים כי אין מדובר במי שנוהג באלימות בכלל, אלא להיפך, חזותו של הנאשם היא של איש שקט, עצור ומופנם, שאיננו נוהג להתפרץ. חבל רק שהמקרה היחיד שהביא להתפרצות ארע באותו לילה ולא מן הנמנע הוא שהמתלוננת אכן הביאה ב"היסטריה" שלה לאותה התפרצות. אלא שראוי היה שהנאשם יבליג על כך ויגיב אחרת מכפי שהגיב. באיזון בין חומרת המעשה לבין השיקולים לקולא, החלטתי שלא להחמיר עם הנאשם ואני גוזרת עליו בגין העבירה בה הורשע עונש של מאסר על תנאי בן 5 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך 2 שנים מהיום עבירה לפי סעיף 382(ב) או (ג) לחוק העונשין. בנסיבות שביארתי, החלטתי שלא להטיל על הנאשם קנס כספי. זכות ערעור משך 45 יום מהיום.אלימות