לטענת המערער, הכלל הוא שלאחר שבית המשפט הרשה לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם, הוא רשאי שלא למנות לנאשם סניגור רק אם ראה שאין בכך להועיל. נטען כי בית המשפט לא בירר זאת ולא מינה למערער סניגור, ולכן קופחה זכותו של הנאשם לייצוג, וזהו פגם היורד לשורשו של ענין וההרשעה גורמת לעיוות דין. להלן פסק דין בנושא ביטול הרשעה בשל אי מינוי סניגור: פסק דין השופט מ. רניאל: 1. המערער הורשע על פי פסק דינו של השופט זיאד סאלח בתיק פלילי 3807/06 בבית משפט השלום בעכו, בעבירות של איום ותקיפת עובד ציבור, שהוא חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס ע"ס 1,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו. 2. על פי הודעת הערעור המתוקנת נטען שדין הכרעת הדין להתבטל מדעיקרא משום שבית המשפט פעל בניגוד לחובתו לפי סעיף 17 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982, ובשל כך נגרם למערער עיוות דין. בשל ייצוגו של המערער את עצמו, כך נטען, הוא נמנע מלשאול את המתלונן לסתירות בין עדותו לעדות בנו של המערער, ונמנע מלהזמין את בנו להעיד. עוד טוען המערער כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, הן כנגד הרושם שנוצר אצל בית המשפט שהנאשם הוא אדם מניפולטיבי, הן כלפי הסברו את התנהגות הנאשם, והן כלפי קביעתו בדבר סתירה בין עדותו של המערער בבית המשפט לבין דבריו בחקירתו במשטרה. כמו כן טוען המערער שטעה בית המשפט בפירושו את דבריו של המערער בדבר הסיבה שהוא אינו מעיד את בנו, כאשר קבע שהתשובה "הזויה". לטענת המערער, התשובה אינה הזויה, והיא נובעת מחששו של המערער מפגיעה בילדיו ובשמם הטוב נוכח היחס המזלזל והמשפיל שהופגן כלפיו בבית המשפט קמא. 3. נושא היחס המזלזל מתקשר לאמור בבקשה שהגיש המערער להגשת הודעת בנו של המערער במשטרה כראיה נוספת בערעור, אשר לטענתו יש בה כדי לגרום לשינוי של ממש בהחלטה נשוא הערעור, משום שהודעת בנו של המערער סותרת לחלוטין את הודעת המתלונן, סתירה מהותית היורדת לשורשו של ענין, והיא לא הובאה בפני בית המשפט קמא, עקב ייצוגו הלקוי של המערער את עצמו. לדבריו בבקשה, הסיבה שהמערער לא זימן את בנו למתן עדות טמונה ביחס המזלזל והמביש שחווה בבית המשפט. 4. מתוך האמירה הכללית "היחס המזלזל והמביש שחווה המערער בבית המשפט" ניתן להבין כאילו נטען שהשופט הוא שנהג כלפי המערער ביחס מזלזל ומביש, ולא היא. כעולה מתצהירו של המערער שצורף לבקשה, "במהלך ניהול המשפט חוויתי יחס מזלזל ומשפיל מצד ב"כ התביעה אשר צחקה למשמע שאלות שהפניתי למתלונן במהלך חקירתו הנגדית והמשיכה בכך על אף שפניתי אליה וביקשתי כי תפסיק. לשמע כך בית המשפט לא התערב ולא מנע מהתובעת להמשיך בהתנהגותה זו". בתגובת המשיבה לבקשה לצירוף ראיה, צורפה תגובת התובעת המשטרתית לטענות אלה. התובעת, פקד נעמה סולומון - טפר, עו"ד, כתבה שהנאשם קיבל ממנה יחס מכובד, מקצועי והגון, כשם שהיא מקפידה לעשות כלפי כל נאשם, קל וחומר כלפי נאשם לא מיוצג. 5. איני מקבל את טענת המערער כאילו חווה יחס מזלזל ומשפיל מצד התובעת המשטרתית. הפרוטוקול אינו מצביע על פנייה של המערער לבית המשפט בבקשה שיגן עליו מפני יחסה של התובעת. הוא גם אינו מצביע על בקשה מהתובעת שתפסיק יחס זה. המערער אינו אדם המוותר על רישום מתאים למציאות ועל זכויותיו. כך, הוא מיומן מספיק כדי לדרוש הקלטה של המפגש בינו לבין חוקר מל"ל, לדרוש שהחוקר יפנה אליו שאלות בכתב עליהם יענה בכתב, לטעון שבגמר החקירה החוקר לא הקריא מה שכתב כמתחייב בחוק (נ/5), לטעון שהוא שוקל לבקש משפט זוטא (נ/5), ובמיוחד, לבקש להקליט את הדיון בבית המשפט, ולהגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, הכוללת תיקונים כמו "לא אוכל לשכוח אם איימתי" במקום "לא אוכל לשכוח שאיימתי". אל מול אדם כזה, השומר על זכויותיו, אי הגשת בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון שבו חקר את המתלונן מצביעה על כך שהפרוטוקול אכן משקף, גם לדעתו, את מה שאירע בדיון. על פי הפרוטוקול המשקף את מה שאירע, לא היה יחס מזלזל כלפי המערער, ולא היתה פנייה של המערער לתובעת שתפסיק וממילא לא היתה התעלמות של השופט מפניה כזו. אפשר, שהמערער שעדותו נמצאה לא מהימנה חש בסופו של דבר פגיעה על כך, אבל לא במהלך המשפט אלא משקיבל את הכרעת הדין. 6. טענתו המרכזית של המערער בהודעת הערעור המתוקנת, בטיעון בעל פה, וב"הבהרת טיעון" שראה ב"כ המערער להגיש לאחר הדיון, היא שהיתה חובת ייצוג של הנאשם המערער בבית המשפט קמא, ומשזו נשללה ממנו, דין הערעור להתקבל עקב הפגיעה בזכויותיו של המערער. המערער היה מיוצג בישיבת הקראה ביום 20.3.07 על ידי עו"ד עלי מוחמד מטעם הסניגוריה הציבורית. לבקשתו של עו"ד עלי, שונה מועד הדיון מיום 11.6.07 ליום 10.6.07. עו"ד עלי הופיע שוב ביחד עם המערער בישיבה ביום 10.6.07 שבה נמסר לבית המשפט שהצדדים לא הגיעו להסדר, והתיק נקבע להוכחות ליום 23.10.07. ביום 3.9.07 הגיש המערער בקשה לבית המשפט שזה לשונה: אני מיוצג על ידי עו"ד מוחמד עלי, רח' בן עמי 65 עכו, מטעם הסניגוריה הציבורית. אני מבקש לשחרר את עו"ד מוחמד עלי מהתיק, אני אייצג את עצמי. החלטת בית המשפט מיום 5.9.07 היתה: "הענין יידון בישיבה הקבועה". ביום 18.9.07 הגיש עו"ד עלי בקשה לשחרור הסניגוריה הציבורית מייצוג בתיק, בהתאם להודעה שהוא מסר. על פי ההודעה שצורפה, כתב המערער לעו"ד עלי: לאחר התלבטויות החלטתי לבקש הפסקת ייצוג, אני אייצג את עצמי בישיבה הבאה. הסיבה, אני טוען שלא עברתי את העברה ושהמתלונן משקר, והמתלונן יודע זאת. לכן, עדיף שנעמוד זה מול זה בבית המשפט. הפעם החליט בית המשפט ביום 18.9.07, "כמבוקש". מכאן ואילך ייצג המערער את עצמו. ב"כ המערער טוען, שסוגיית שחרור סניגור מייצוג מוסדרת על ידי סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982, שזה לשונו: 17. הפסקת ייצוג של סניגור (א) סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק ליצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט. (ב) הרשה בית המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל. לטענת ב"כ המערער, הכלל הוא שלאחר שבית המשפט הרשה לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם, הוא רשאי שלא למנות לנאשם סניגור רק אם ראה שאין בכך להועיל. בית המשפט לא בירר זאת ולא מינה למערער סניגור, ולכן קופחה זכותו של הנאשם לייצוג, וזהו פגם היורד לשורשו של ענין וההרשעה גורמת לעיוות דין. ב"הבהרת טיעון" טען עוד ב"כ המערער, כי לפי סעיף 14 (ד) לחוק הסניגוריה הציבורית, על ייצוג נאשם על ידי סניגור ציבורי יחולו הוראות סעיף 16 עד 20 לחוק סדר הדין הפלילי כאילו מינה אותו בית משפט. לכן, הוראות סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי חלות בכל מקרה שבו הנאשם מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית, בין אם המינוי נעשה על ידי בית המשפט מתוקף חובה בחוק, ובין אם נעשה על ידי בית המשפט או על ידי הסניגוריה הציבורית מכוח זכות שבחוק. אכן, הוראות סעיף 17 (ב) חלות גם במקרה של ייצוג על ידי סניגור ציבורי, כפי שהן חלות גם במקרה של ייצוג על ידי עו"ד פרטי. ואולם, יש להבחין בין מקרה שבו קיימת חובת מינוי סניגור לבין מקרה שבו לא קיימת חובת מינוי סניגור. סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את המקרים שבהם יש חובת מינוי סניגור לנאשם מטעם בית המשפט: (1) הוא הואשם ברצח או בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או שהואשם בבית משפט מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, או שהוא חשוד בביצוע עבירה כאמור; (2) לא מלאו לו שש עשרה שנים והוא הובא לפני בית משפט שאינו בית משפט לנוער; (3) הוא אילם, עיוור או חרש או שיש חשש שהוא חולה נפש או לקוי בכשרו השכלי. (4) הוא הואשם בעבירה שנקבע לגביה כי בית משפט יטיל עונש מאסר בפועל, או כי יטיל עונש מאסר שלא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על תנאי; (5) התובע מסר הודעה כאמור בסעיף 15א(א) או (ב) לגבי הנאשם, בדבר האפשרות שהתובע יבקש מבית המשפט להטיל עליו עונש מאסר בפועל אם יורשע; (6) התובע לא מסר הודעה כאמור בסעיף 15א(א) או (ב) לגבי הנאשם, ובית המשפט סבר, לאחר שהורשע, כי קיימת אפשרות שיוטל עליו עונש מאסר בפועל. ... (ג) נאשם שהוא מחוסר אמצעים על פי אמות מידה שנקבעו לפי חוק הסניגוריה, התשנ"ו-1995, ואין לו סניגור, רשאי בית המשפט - לבקשת בעל דין או מיוזמתו הוא - למנות לו סניגור. (ד) חשוד או עצור שאין חובה למנות לו סניגור ונתקיימו בו התנאים האמורים בסעיפים קטנים (א)(1) עד (3) או (ג), רשאי בית המשפט - לבקשת אותו אדם, לבקשת תובע או מיוזמתו הוא - למנות לו סניגור. ... (ו) מינוי סניגור לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ג), במחוז שהוקמה בו לשכת סניגוריה ציבורית, יהיה לפי הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995. (ז) ראה בית המשפט במחוז שהוקמה בו לשכת סניגוריה ציבורית שיש למנות סניגור לפי סעיפים קטנים (ד) או (ה), יפנה את החשוד או העצור ללשכת הסניגוריה הציבורית שבאותו מחוז כדי שימונה לו סניגור; סבר בית המשפט שיש למנות סניגור משום שהחשוד או העצור מחוסר אמצעים, רשאי הוא להורות לסניגור הציבורי המחוזי לבדוק את זכאותו. אף אחד מהסעיפים האלה לא חל בעניינו, לרבות ס"ק ג'. דומה שאף ב"כ המערער מסכים לכך, ומכל מקום, הוא לא טען שום טענה כזו. לא היתה איפוא חובת מינוי סניגור. הטענה של ב"כ המערער היא שהגם שלא היתה חובת מינוי סניגור, הרי משמונה סניגור מהסניגוריה הציבורית, יש לראות את המערער כאילו מונה לו סניגור מכוח סעיף 15 ואין לשחררו אלא עקב אי שיתוף פעולה, ואין להרשות לו לייצג עצמו אלא אם התברר לבית המשפט שאין בכך כדי להועיל. אכן, כאשר יש חובת מינוי סניגור, "רשאי" בסעיף 17 (ב) דינו "חייב" (ראה: ע"פ 87 / 383 ברטו חג'ג' נ' מדינת ישראל פ"ד מב (4) 54). לא כך, כאשר אין חובת מינוי סניגור. כאשר אין חובת מינוי סניגור, כשם שהנאשם היה רשאי להיות בלתי מיוצג בתחילת הדיון, הוא רשאי להיות בלתי מיוצג בהמשך הדיון, אף אם בתחילתו היה מיוצג. גם ההפנייה לסעיף 14 (ד) לחוק הסניגוריה הציבורית לא משנה עובדה זו. נאמר בסעיף: על ייצוג נאשם, חשוד או עצור על ידי סניגור ציבורי יחולו הוראות סעיף 16 עד 20 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), כאילו מינה אותו בית משפט. נשים לב, שלא נאמר שעל ייצוג נאשם יחולו הוראות סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי. לאמור, סניגור ציבורי אינו נחשב מעת מינויו כמי שמונה על פי חובת ייצוג. חל עליו סעיף 16, במובן שכמו סניגור שמינה בית המשפט, עליו לייצג את הנאשם בכל הליך, לרבות ערעור. חל עליו סעיף 17 (א), במובן שכמו סניגור שהנאשם העמיד לעצמו, אין הסניגור רשאי להפסיק לייצג אלא ברשות בית המשפט. סעיף 17 (ב) חל עליו במובן, שאם הרשה בית המשפט את הפסקת הייצוג עקב חוסר שיתוף פעולה, עליו לברר, לפי פ"ד חג'ג', מה הסיבה לחוסר שיתוף פעולה, ואם קיימת חובת ייצוג, עליו למנות סניגור אחר, אלא אם ראה שאין בכך כדי להועיל. סעיף 18 עוסק בחילוף סניגורים. סעיפים 19 ו- 20 עוסקים בשכר הסניגור. אין שום סיבה להניח שפירושו הנכון של סעיף 14 (ד) הוא שעל ייצוג נאשם על ידי הסניגוריה הציבורית יחולו הוראות סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי. נאשם המיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית אינו הופך עם ייצוגו למי שקיימת כלפיו חובת ייצוג. יצוג על ידי הסניגוריה במקרים שבהם אין חובת ייצוג הוא "מינוי רשות", ולא "מינוי חובה", כלשונו של קדמי (על סדר הדין בפלילים, חלק שני מהדורת תשס"ג - 2003, עמ' 788). סעיף 17 אינו עוסק רק בסניגור שמונה על ידי בית המשפט אלא גם בסניגור שאדם העמיד לעצמו. כך, גם בס"ק א וגם בס"ק ב. הסעיף עוסק בצורה אחידה בסניגור פרטי ובסניגור ממונה, גם בנסיבות של חובת ייצוג, ולא מבחין ביניהם. הסעיף אינו קובע עילה אחת ויחידה לשחרור סניגור מייצוג, אלא קובע מה יקרה במקרה של שחרור מייצוג עקב חוסר שיתוף פעולה עם הסניגור. זו לא העילה היחידה לשחרור מייצוג. עילה נוספת לשחרור מייצוג היא העילה של רצונו של הנאשם, והאוטונומיה שלו להחליט אם להיות מיוצג או לא. במקרה כזה, כאשר הנאשם מודיע שאינו מעונין בייצוג על ידי סניגור והוא מבקש לייצג את עצמו, אין על בית המשפט לברר אם יש למנות סניגור אחר ואם יש בכך כדי להועיל אם לאו, אלא רק לברר אם זה אכן רצונו של הנאשם. כך, הן כאשר יש חובת מינוי (ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל פ"ד נט (5) 817, בעמ' 825), והן כאשר אין חובת מינוי. אין ספק, שאם אין חובת מינוי והנאשם מיוצג על ידי סניגור פרטי, והוא מבקש להפסיק להיות מיוצג על ידי סניגור ולייצג את עצמו, הנאשם או הסניגור רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה לשחרור הסניגור, והם יעשו זאת לפי סעיף 17 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט לא יצטרך לבחון האם יש למנות סניגור אחר, אלא רק האם זה רצונו של הנאשם. העובדה שהנאשם מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית אינה משנה את תוכן הסעיף, וכאשר אין חובת מינוי, דינו של סניגור ציבורי כדין סניגור פרטי לענין זה. בית המשפט קמא לא נעתר תחילה לבקשתו של הנאשם עצמו לשיחרור סניגורו, וקבע שהבקשה תידון בישיבה שנקבעה. כנראה שבית המשפט ביקש לברר מפי הנאשם האם זה אכן רצונו. כאשר הוגשה בקשה מטעם הסניגור וצורף לה מכתב שלפיו נימק הנאשם את בקשתו לשיחרור מייצוג בכך שהוא מבקש להתעמת עם המתלונן ישירות, הבין בית המשפט קמא שזה אכן רצונו של הנאשם, והתיר את שיחרורו של הסניגור מייצוג הנאשם. בכך, פעל בית המשפט קמא כראוי, ולא קיפח את זכויותיו של הנאשם המערער. 7. מבלי לדון בשאלה האם הצגת הראיה בשלב הערעור מוצדקת על פי הדין, הרי מכיוון שהצדדים טענו לגבי משמעותה לגופו של ענין, וההודעה עצמה צורפה על ידי ב"כ המשיבה, ניתן להתייחס לאמור בה ולבחון האם אי הגשתה היתה פגם שתיקונו יגרום לשינוי בהחלטה נשוא הערעור, ואי תיקונו יגרום עיוות דין, עקב הסתירה היורדת לשורשו של ענין בין האמור בהודעה לבין גירסת המתלונן. גירסת המתלונן היתה (עמ' 5): "לאחר שהוא איים עלי התרוממתי ואז הוא ניסה להכות אותי באגרוף, עצרתי את המכה ולאחר מכן בנו נכנס לחדר ועצר אותו מלהכות אותי....בנו של הנאשם התערב ומנע מהנאשם מלהמשיך. " ובעמ' 6, בחקירה נגדית: "בנו של הנאשם חסם אותו מלהמשיך לתקוף". גירסת המערער לגבי מעורבות הבן היתה: בעמ' 13 בחקירה ראשית: "טון הדיבור עלה. שנינו דברנו בטון גבוה. הבן שלי בא ושאל אותי מה קורה פה". בעמ' 14 לשאלות בית המשפט: "לשאלה מדוע לא הבאתי את הילדים שלי, הבן והבת, למתן עדות, אני משיב כי ילדיי סטודנטים. יכול להיות שיחליטו שהם משקרים. הבן שלי שהיה באירוע הוא בן 20. הוא היה בחדר ולא ראה את האירוע. הוא שהה בחדר. רק בגלל שהוא שמע שאנחנו מדברים בקול רם, הוא יצא החוצה." בבקשה לתיקון פרוטוקול טען המערער שכתוב שהבן שלו לא יכל לראות את האירוע, אך המערער הדגיש שלא היה שום אירוע פיזי. זו, כמובן, אינה בקשה לתיקון הפרוטוקול בענין זה אלא טיעון. גירסת הבן ראמי אבו בכר בהודעתו במשטרה היא (שורה 18 ואילך): "אחרי כשתיים שלוש דקות שמעתי צעקות מכיוון פינת האוכל שמעתי כי אבי וגם החוקר צועקים אחד על השני יצאתי מחדרי וניגשתי לכוון שלהם לראות מדוע הם צועקים. שאלתי אותם מדוע הם צועקים ומה קורה בכלל הם המשיכו לצעוק אחד על השני ואז החוקר עזב את הבית". האישום שהוגש הוא בגין איום שאיים המערער על המתלונן באומרו לו "אני אהרוג אותך", שלאחריה תקף המערער את המתלונן בדחפו אותו מספר פעמים. מכל האמור עולה שלפי גירסת כולם, הבן לא היה נוכח בעת האירוע הנכלל בכתב האישום, אלא רק לאחר תומו. אני דוחה את גירסת המשיבה כאילו גירסת המתלונן היתה שהבן עצר את המערער מלהכות במילים ולא פיזית. העדות שהבן "חסם" בודאי יש לה משמעות פיזית. ואולם, גם לפי גירסתו של המתלונן, נוכחות הבן רק מנעה אישום נוסף, ואינה מתייחסת לאישום שהוגש. המתלונן לא העיד שהבן היה נוכח בעת הדחיפה או בעת האיום. לכן, אף שמדובר בסתירה בין הגירסאות, אין מדובר בסתירה בענין מהותי היורד לשורשו של ענין. זהו פרט צדדי, וגרעין העדות לא נסתר, אף אם היינו מקבלים את עדות הבן, והיה מסתבר לנו שהמתלונן, לאחר האירוע, ראה את דברי הבן למערער ואולי את עמידתו בצורה מסוימת כחסימה פיזית (וראה: ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם - ניתן 8.1.07). יתר על כן, בית המשפט עשה כראוי את תפקידו לסייע לנאשם שאינו מיוצג, והפנה את תשומת ליבו של המערער לאפשרות להביא את הבן לעדות (עמ' 14). המערער סירב להביא את הבן לעדות, בטענה שהוא סטודנט, ויכול להיות שיחליטו שהוא משקר. הוא היה בחדר ולא ראה את האירוע. אכן, גם המערער עצמו הבין שעדותו של הבן לא יכולה לנגוע לשום ענין מהותי בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ואין טעם להעמיד את הבן במצב שבו אפשר שיוחלט שהוא משקר. ב"כ המערער טוען שהמערער סירב להעמיד את בנו במצב שבו מזלזלים בו ופוגעים בו בבית המשפט. זה לא מה שאמר המערער וכבר דחיתי לעיל את הטענה שהמערער חווה זלזול ופגיעה בבית המשפט. על כן, הודעתו של הבן, אילו הוגשה, לא היתה משנה את התוצאה, ולכן, יש לדחות את הבקשה להגשת ההודעה כראיה נוספת בערעור. 8. המערער מערער כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא. אין דרכו של בית המשפט לערעורים להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת. אין צורך להרחיב בפירוט מה הם אותות האמת שלפיהם קבע בית המשפט את מהימנות העדים ועל פיהם את מסקנותיו העובדתיות. ב"כ המערער טוען שהמתלונן בעדותו לא מסר מעולם ששאל את המערער מספר שאלות, ובית המשפט המציא מניע להתנהגותו של המערער. המתלונן העיד בעמ' 4 שורות 16 עד 21 מה נאמר לפני האירוע, והתחיל בשאלה. כך גם אמר בעמ' 6 שורות 6-7. גם מעדות המערער בעמ' 12 שורה 27 עולה שהמתלונן ביקש לשאול את המערער שאלות, וזה מה שקרה לאחר מכן. אין פגם איפוא בכך שבית המשפט הסיק שכנראה שאלותיו של המתלונן לא מצאו חן בעיני המערער. 9. ב"כ המערער טוען שקביעת בית המשפט, שהתשובה של המערער לשאלה מדוע לא הביא את ילדיו להעיד היא הזויה, אינה הזויה והיא נובעת מחששו של המערער נוכח היחס המזלזל והמשפיל שחווה המערער בבית המשפט. התייחסתי לעיל לטענה זו. לא היה יחס מזלזל ומשפיל. אפשר שהתשובה של המערער היתה הזויה, אבל אם לא, האפשרות האחרת היא שהתשובה היא תוצאה של הערכה נבונה של הגירסאות, וחששו של המערער שילדיו ימצאו כמי שאינם אומרים אמת, דבר שיפגע בהם. 10. המערער טוען כנגד סתירה שמצא בית המשפט קמא בגירסתו בענין אטמי האוזניים. ב"כ המערער טוען כעת שהצורך באטמי אוזניים בעת ביקורו של המתלונן בביתו נבע מהמלצת רופאיו עקב סבלו בעת חשיפה לרעש. בדקתי ולא מצאתי ראיה כלשהיא בדבר המלצה זו של הרופאים, ואיני יודע על בסיס מה טען זאת ב"כ המערער. אכן, יש סתירה בין גירסאות המערער. בעדותו במשטרה אמר "אני כל הזמן שם אטמים באוזניים...יש לי בעיות באוזניים". לעומת זאת בעדותו, שאותה לא ביקש לשנות כאשר ביקש את תיקון הפרוטוקול, אמר "אני קמתי בשלב הזה ולקחתי אטמי אוזניים, זאת על מנת לא לשמוע אותו". יש סתירה בין לשים כל הזמן אטמי אוזניים לבין נטילת אטמי האוזניים בשביל לא לשמוע את המתלונן. 11. ב"כ המערער טוען כי אמירתו של המערער בבית המשפט "אם לא יהודי היה מרים יד על יהודי היו מכסחים אותו, ואני לא יהודי", היא טרוניה על תחושת קיפוח מוצדקת, ולא מעידה על אופיו המניפולטיבי של המערער. אני דוחה את הטענה שתחושת הקיפוח של המערער היא מוצדקת. המערער נידון בשל מעשיו וגירסאותיו אל מול גירסת המתלונן. לא היה פגם בדרך שבה התברר המשפט. גם אדם שאין מקפחים אותו יכול להימצא כמי שאינו דובר אמת ולהיות חייב בדין. איש לא "כיסח" את המערער. לא נענו לדרישותיו לבדיקה בפוליגרף, כאשר למעשה המערער מבקש לבדוק רק את המתלונן, משום שהוא לדבריו אינו יכול להבדק בשל בעיות רפואיות. זה לא מצביע על קיפוח אלא על שקילה נכונה של ראיות והדרך להשגתן. 12. על פי כל האמור לעיל, יש לדחות את ערעורו של המערער, ולהותיר את הרשעתו ועונשו על כנם. מנחם רניאל, שופט סגן נשיא השופט י. גריל: אני מסכים לחוות דעתו של חברי כב' השופט מ. רניאל. יגאל גריל, שופט, ס. נשיא השופט א. קיסרי: אני מסכים. ­­­­ אלכס קיסרי, שופט הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט מ. רניאל, לדחות את הערעור, ולהותיר את הרשעתו ואת עונשו על כנם. עורך דיןמשפט פליליהרשעהסניגור