משלא השכיל הנאשם לשלוט בעצמו, ומשבחר בדרך האלימות הקיצונית, לא יוכל עוד להימלט מעונש חמור בנגזר מן העונש שקבע המחוקק על עבירת הריגה. השאלה בעניננו היא איפוא, מה "משקל לקולא" יש ליתן לרקע שהביא את הנאשם דנן לתקיפת המנוח ולפציעה האנושה שגרמה למותו ? להלן גזר דין בנושא הקלה בעונש על הריגה: גזר - דין השופטת ב. אופיר-תום 1. מלכתחילה, הועמד הנאשם לדין בתיק זה בגין עבירת רצח שיוחסה לו. ואולם, עוד בטרם החלה שמיעת ההוכחות בתיק, השכילו הצדדים לקשור הסדר טיעון ביניהם, שבמסגרתו שונו עובדות כתב האישום, ועבירת הרצח הומרה בעבירת הריגה. הצדדים, כפי שהובהר לנו, לא הגיעו להסכמות בענין העונש והחליטו לטעון באופן חופשי. משהובאו פרטי ההסדר בפנינו ומשהודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום המתוקן שהוגש לנו בעקבות ההסדר, הורשע בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק). בהתאם להסכמת הצדדים, הופנה הנאשם אל שירות המבחן לצורך קבלת תסקיר בעניינו בטרם גזירת דינו. התסקיר שנתקבל עמד על נסיבות חייו של הנאשם, ועל הרקע שעמד מאחורי ביצוע מעשה הפשע על ידו, הכל, בעיקרו, היה זה תסקיר חיובי, כפי שיפורט בהמשך. 2. מעיון בעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ענין לנו באדם צעיר יליד 1983, שהתגורר בישראל ללא היתר שהייה כדין, אך חי חיים נורמטיביים ועבד לפרנסתו. עובדה זו עולה גם מתסקיר שירות המבחן, שהדגיש את שאיפתו של הנאשם, כאדם צעיר ונורמטיבי, להתקדם בחיים ולבנות עצמו בתחומי הפרנסה והמשפחה. האירוע נשוא כתב האישום דנן, כך מסתבר, שיבש את כל תכניותיו של הנאשם, ושם לאל את תקוותיו. ביום 5.9.04, כך כתב האישום, פגש הנאשם את המנוח, תושב יפו כבן שבעים, שהזמינו לבצע עבודות שיפוצים בביתו, כפי שכבר עשה קודם. הנאשם, שנענה להזמנה, הגיע לביתו של המנוח, אך נוכח לדעת כי לא לצורך שיפוצים זומן אליו, אלא על מנת לספק יצריו של האיש. בהיותם בביתו של המנוח, פנה אליו זה ודרש ממנו לקיים עימו יחסי מין. משסרב הנאשם לדרישה זו, כך כתב האישום, התפתחה תיגרה בין השניים, שבמהלכה נטל הנאשם סכין שהיה מונח על השולחן, ודקר בו את המנוח מספר פעמים בחלקי גופו השונים. שכן שהגיע לבית המנוח לשמע צעקותיו, ראהו שרוע על הריצפה, מתבוסס בדמו וסכין בידו הקפוצה. לאחר שהנאשם ביקש מן השכן להזעיק אמבולנס, עזב את דירתו של המנוח. כאשר הגיע המנוח לבית החולים, מת שם מפצעיו. 3. אין צריך לומר שהנסיבות שתוארו לעיל, קשות הן. במיוחד כך, כאשר תוצאות המעשה הוא קטילת חייו של אדם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. על כך עמדה התובעת בטיעוניה לעונש, בהסבירה, כי לא בכדי החליטה התביעה להעמיד את הנאשם לדין, בשלב ראשון, על עבירת רצח, ולא בכדי סברה שדינו להענש בהתאם. עם זאת, נראה מן העובדות שבאו בפנינו, כי צדקה התביעה בהחליטה בסופו של יום לקשור עם הנאשם את הסדר הטיעון נשוא דיון זה, ולהמיר במסגרתו את עבירת הרצח בעבירת הריגה בלבד. בטיעוניה לעונש, הסבירה התובעת המלומדת, כי אכן המדובר הוא, במקרה שנסיבותיו יחודיות, שהרי, הנאשם עשה מה שעשה במנוח, בתגובה לעלבון ולהשפלה להם זכה מצדו של זה אשר ניסה לכפות עצמו עליו. עדיין, המדובר הוא לדבריה, במעשה שהביא לקטילת חיי אדם, עובדה המחייבת התיחסות מחמירה בהתאם. והרי, כך גרסה, גם אם היה הנאשם נתון אכן במצב מצוקה שיצר לגביו המנוח, בהעמידו בפניו דרישה שפגעה בכבודו והשפילה אותו, יכול היה הנאשם לקום ולעזוב את ביתו, מבלי שימוש באלימות; קל וחומר, מבלי קטילת חייו של זה. בטענה כן, היפנתנו התובעת אל אסופה של גזרי דין שהגישה לנו, בהם דנו בתי המשפט בנאשמים שהועמדו לדין על עבירות הריגה, אותן ביצעו בנסיבות דומות, ואשר נדונו לעונשי מאסר ארוכים כמתחייב מן החוק, בו נקצב לעבירה זו עונש של עשרים שנות מאסר (ר', תפ"ח 1049/00 מדינת ישראל נ' חליל בן איברהים חדד; ע"פ 1456/01, חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 609; ע"פ 3216/01, צאלח שכאר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 583; ע"פ 7979/01, אדוארד צ'רניקוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3682. המדובר הוא בעניננו, כך התובעת, בעבירת הריגה המצויה על גבול עבירת הרצח, והמחייבת מיצוי הדין. על רקע זה עתרה להטלת עונש של לא פחות מעשרים שנות מאסר בפועל, על הנאם לצד מאסר מותנה. 4. הסניגור לעומתה, טען להקלה מירבית בענישתו של נאשם זה. לשיטתו, יש להסיק מעובדות כתב האישום, כמו גם מן התסקיר של שירות המבחן, כי ענין לנו בעבירה שנעברה בנסיבות שעמדו על גבול ההגנה העצמית, ואשר לא הותירו לנאשם כל ברירה אלא להשיב מלחמה שערה. והרי, כך הסביר, רק לאחר שהמנוח איים על הנאשם כי אם לא יעשה כדברו, יסגירו למשטרה על שהייה בלתי חוקית בארץ, רק אז פרצה בין השניים התיגרה שבמהלכה דקר הנאשם את המנוח אותן דקירות שגרמו בהמשך למותו. מה עוד, כאשר מוסכם, כך הסניגור, כי כאשר הגיעה המשטרה לביתו של המנוח, לאחר שהוזעקה על ידי השכנים, נמצא זה שרוע על הריצפה, כאמור, כשסכין בידו. הווה אומר, המנוח לא עמד כנגד הנאשם בידים ריקות, כאליבא דסניגור. בנסותו לשכנענו עוד, שהנאשם פעל במצב של לית ברירה, הציע לנו הסניגור לשוות לנגד עינינו, במקום הנאשם דנן, נערה המאוימת באונס שמנסה להתגונן כנגד התוקף על ידי שימוש בסכין שנמצא לה תוך כדי האבקות עימו. כלום לא היתה זו זוכה להבנה? לשיטתו של הסניגור, יש לגלות כלפי הנאשם הזה, אותה הבנה שמגלה בית המשפט דרך כלל, כלפי נערה במצבו. הנאשם, כך סניגורו, הוא צעיר נורמטיבי, המצטער צער רב מאד על תוצאת מעשהו זה, שנעשה בנסיבות של לית ברירה. בלשונו: "אין מדובר בנאשם שהינו אלים ביסודו, אין מדובר באדם שיש לו עבר פלילי, מדובר בנאשם צעיר שמגלה אמפטיה והיום מוצא עצמו נותן את הדין על מעשיו. לא היתה לו כל כוונה לעשות כן. ולא צפה את תוצאות מעשיו...". בתוך כך, שב הסניגור והיפננו אל התסקיר החיובי, ממנו עלה שהנאשם פעל מתוך פחד ועל רקע של פגיעה קשה בכבודו. עובדה שעליה עמד גם הנאשם אשר חזר והביע צער רב על מעשהו ושעתר לרחמי בית המשפט. 5. נראה לי, כי העמדת טיעוני הצדדים, אלה לעומת אלה, מחייבת התיחסות פרמיסיבית מה, בכל הנוגע לענישתו של הנאשם דנן. מוסכם עלי, כי מעשה עבירה שתוצאתו קטילת חיי אדם, דינו ככלל, ענישה מחמירה ביותר, עד למיצוי הדין, וכך, גם אם היו הנסיבות בהן פעל העבריין, קשות מאד מבחינתו. עמדו על כך בתי המשפט, חזור ועמוד, בהדגישם בכל פעם מחדש, כי תרבות הסכין שהתפתחה במקומותינו, כמו ההתייחסות המזלזלת בחיי אדם, חייבות לחלוף מן העולם, כאשר, תרומתו של בית המשפט במלחמה למיגור רעה - חולה זו, היא בענישה הקשה של העבריין, הן כגמול והן כהרתעה של עבריינים פוטנציאליים כמותו, מהיגררות אחר אלימות קשה מסוג זו. אומר על כך בית המשפט בע"פ 4419/95 שחר חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 752, בעמ' 766: "השמירה על קדושת החיים - לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכל - היא העומדת בראש תכליות הענישה, במקום שמדובר בנטילת חיי אדם; ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגזרו את הדין בעבירות רצח והריגה." (ראה גם: ע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 609, עמ' 611-612, ת"פ (ירושלים) 488/97 מדינת ישראל נגד אשרף קרקי, תק-מח 98(1), 1274). האמור, נכון הוא תמיד לדעתי, כולל, באותם מקרים בהם מתברר שקרבן המעשה הנפשע, לא היה הוא עצמו טלית שכולה תכלת, וכי תרם מצידו לא מעט לגיבוש הנסיבות שהביאו למותו. 6. בעניננו, ניצב הנאשם, כמתואר, מול עבריין שביקש לשעבד את גופו, ליצריו שלו, ושיצא נגדו בחרפות ובגידופים כאשר לא נענה לו, כולל איומים להסגירו למשטרה. תגובתו הקיצונית של הנאשם על העלבונות שספג מידי המנוח, והשימוש בסכין שהביא לקטילת חייו של זה, היא תגובה שאינה יכולה להתקבל בהבנה ובסלחנות. אינני מבטלת דבריו של הסניגור, לפיהם, יש בנסיבות האמורות כדי להציב את מעשה ההריגה נשוא דיוננו, ברף התחתון של עבירת ההריגה, ולא, ברף הגובל ברצח, כפי שטענה התובעת. שהרי, לא רק בהערמה ובאיומים שהוצבו מול הנאשם, עניננו. אלא גם בדיבורים שגרמו להשפלתו, ולפגיעה בלתי נסלחת בכבודו. בכל אלה אין כדי להצדיק נטילת הסכין לידיו, ושימוש בה בדרך שגרמה למותו של הקרבן. משלא השכיל הנאשם לשלוט בעצמו, ומשבחר בדרך האלימות הקיצונית, לא יוכל עוד להימלט מעונש חמור בנגזר מן העונש שקבע המחוקק על עבירת הריגה. אומר בית המשפט בע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 647, עמ' 653: "העונש המירבי האמור, מבטא את יחסה של החברה שבה אנו חיים ל"קדושת החיים"... אכן, בית המשפט נותן משקל לקולא לרקע שמביא אדם להמתת זולתו. ברם, ככלל, אין המדובר בהקלה המטשטשת את חומרתו של מעשה ההמתה. הקלה מרחיקת לכת, מגמדת את מעשה ההמתה ונוטלת ממנו את ייחודו המחמיר...". 7. השאלה בעניננו היא איפוא, מה "משקל לקולא" יש ליתן לרקע שהביא את הנאשם דנן לתקיפת המנוח ולפציעה האנושה שגרמה למותו? נראה לי, כי דרישת התובעת להטיל בעניננו זה, את העונש המירבי שנקבע בחוק לעבירת הריגה, קרי, עשרים שנות מאסר בפועל, היא דרישה קיצונית מדי על רקע המתואר, כשם שבקשת הסניגור להסתפק בעונש של ארבע שנות מאסר בפועל, היא חסרת פרופורציה בכיוון ההפוך. בעיקרון, הצדק עם הסניגור המלומד, בהשוותו כמתואר, את מצבו של הנאשם בעומדו מול תוקפו, למצבה של נערה הנקלעת לסיטואציה דומה. בהקשר זה, אין לשכוח שלפי כתב האישום, החזיק המנוח סכין בידו, וכי עולה שנקט לכאורה הוא עצמו, באלימות פיזית כלפי הנאשם. דא עקא, שבשני המקרים, נדרשת בחינה ובדיקה של שיקול הדעת אשר הביא לקטילת חיי אדם על ידי קרבן העבירה. רוצה לומר, כל עוד לא הוכח שהמותקף עמד בסכנת חיים מוחשית, אין כל מקום להצדיק בחירתו בדרך האלימות הנגדית שהגיעה כדי גרימת מותו של התוקף. יוצא מכל האמור עד כאן, כי שקילת חומרתו של המעשה שעשה הנאשם בענייננו, בנוטלו את הסכין ובהשתמשו בו לצורך פציעת המנוח אנושות, עד קטילת חייו, חייבת להיות שקילה עניינית, שאין בה להפחית אלא במעט, מן החומרה הקיצונית הכרוכה בגרימת מותו של אדם, תיהיינה הנסיבות אשר תהיינה, להוציא, מצבים מובהקים של הגנה עצמית. בע"פ 3547/04, מקסים מון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1013, עמ' 1014, אישר בית המשפט העליון עונש מאסר בפועל לתקופה של 16 שנה, שהוטל על המערער דשם, בגין עבירת הריגה שבוצעה על ידו, כאשר התעמת עם המנוח במאבק "לחיים ולמוות". וכך קבע בית המשפט שם, בהתיחסו לעונש המתחייב בנסיבות כאמור: "לצערנו, מקרי אלימות קשים דוגמת המקרה שלפנינו הפכו להיות לתופעה נפוצה מאוד בחברתנו בשנים האחרונות ושומה על בתי-המשפט לנקוט מדיניות ענישה מחמירה במקרים כגון אלה, על-מנת לעמוד בפרץ זה ולהילחם בתופעה חמורה ומדאיגה זו. העונש שהוטל על המערער מאזן היטב את שיקולי הענישה הראויה במקרה שלפנינו והולם את הנסיבות. מכל מקום, העונש אינו חורג לחומרה במידה המצדיקה את התערבותנו". 8. סוף דבר, בעקבות שקילת הדברים לכיוון האחד ולכיוון האחר, וחוזר חלילה, הגעתי למסקנה, כי העונש הראוי לנאשם, בנסיבות המנויות לאורך גזר דין זה, צריך שיהיה חמור הרבה מזה שלאימוצו עתר הסניגור, אך מופחת בחומרתו מזה, לו עתרה התובעת. אני מציעה איפוא, לחברי הנכבדים להרכב, להטיל על מוחמד בן חליל סלימיה העונשים כדילהלן: א. מאסר לתקופה של חמש-עשרה (15) שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו 8.11.04. ב. מאסר על תנאי, לתקופה של שנתיים, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו, לא יעבור עבירת אלימות כלשהי. השופטת ברכה אופיר-תום אב"ד השופטת מרים סוקולוב: קראתי בעיון את חוות הדעת של חברי להרכב ואני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה חברתי כב' הש' אופיר-תום וברצוני להוסיף מספר הערות. סבורני כי למרות הנסיבות לקולא שפורטו בהרחבה על ידי חברי הנכבדים, העונש הראוי בגין עבירה כה חמורה שעניינה קטילת חיי אדם, בנסיבות נשוא הדיון, איננו העונש המוצע על ידי חברי כב' הש' שנלר. לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנאשם הינו גבר צעיר ובריא, אשר היה כבן 21 בעת האירוע, ואילו המנוח היה אדם זקן כבן 70 מכור לאדולן ובעל מבנה גוף רזה וחלש, כך שיחסי הכוחות בין השניים לא היו שקולים ושווים. הנאשם יכול היה בנקל להתחמק מהמנוח ומדרישתו לקיים עימו יחסי מין, גם מבלי להרוג אותו. על פי המסכת העובדתית כפי שפורטה בכתב האישום, במהלך התגרה שהתפתחה בין השניים המנוח אחז בידו בסכין, הנאשם הפילו והוציא את הסכין מידו, ובחמש דקירות קיפד את חייו של המנוח, נמלט מזירת הפשע ואותר רק לאחר למעלה מחודשיים. הנאשם יכול היה להימלט מזירת הפשע בטרם דקר את המנוח ולהימנע מקטילתו. לא זאת אף זאת, אין ספק שלנאשם לא נשקפה סכנה כלשהי לאחר שדקר את המנוח בפעם הראשונה וזאת בשל מצבו הבריאותי והפיזי של המנוח, למרות זאת הוא המשיך לדקור אותו עוד מספר דקירות ועובדה זו מחייבת ענישה מחמירה. זאת ועוד אינני סבורה שניתן להשוות את המקרה דנן לנאנסת בנסיבות דומות, וזאת מאחר ובמרבית המקרים כאשר מדובר בגבר התוקף אישה, בדרך הטבע, יחסי הכוחות שונים מהללו במקרה נשוא הדיון וכוחו הפיזי של התוקף עולה פי כמה וכמה מונים על כוחה הפיזי של הנאנסת. לא כן במקרה דנן כאשר כאמור, המנוח היה אדם זקן וחלש והנאשם אדם צעיר שיכול היה בנקל להדוף אותו ולהתחמק מדרישותיו, מבלי לנקוט באמצעים כה דרסטיים כקטילתו. העונש אותו יש להטיל על הנאשם הינו למעשה שיכלול, על פי המתחייב מהוראות החוק ותכליתו, נסיבות ביצוע העבירה, נסיבותיו האישיות של הנאשם וצורכי השעה. סבורני כי כאשר התביעה הסכימה להמיר את עבירת הרצח לעבירת הריגה, שקלה באופן ראוי והוגן את כל השיקולים והנסיבות העומדים לזכות הנאשם. אולם גם לאחר תיקון כתב האישום עדין מדובר בעבירה חמורה ביותר, ובקטילת חיי אדם שלא לצורך ועל כן האיזון הראוי הוא להפחית במידה מתונה מהעונש לו עתרה המאשימה ולגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל של 15 שנים ומאסר על תנאי, כהצעתה של חברתי כב' הש' אופיר-תום. השופטת מרים סוקולוב השופט ישעיהו שנלר: 1. חברתי כב' השופטת אופיר-תום, פרטה את הנסיבות במקרה דנן, בהגיעה למסקנה כי אין לקבל את עמדת התביעה לפיה יש לגזור על הנאשם את מלוא העונש הקבוע לצידה של עבירת ההריגה, כפי שאין לקבל את עמדת הסניגור לענישה מקלה, כפי שעתר הסניגור. מסכים אני עם דברים אלו, אולם חולק אנוכי על נקודת האיזון הראויה במקרה דנן. 2. המקרה דנן שונה מאותם מקרים של שימוש ב"תרבות הסכין", סכנה שאנו עדים לה מידי יום, ולא בכדי נקבע כי יש להחמיר בענישה, מעת שנעשה שימוש בסכין לפתרון מחלוקת או ויכוח. עם זאת, כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. 3. במקרה דנן לא מדובר במי שנטל עמו סכין ועשה שימוש בו, מעת שהתפתחה תגרה בינו לבין אחר. הנאשם הוזמן לבצע עבודה בביתו של המנוח, כשהמנוח דורש ממנו לקיים יחסי מין עימו, תוך שהוא אף מאיים עליו כי ינצל את שהותו הבלתי חוקית של הנאשם בישראל. המנוח לא הסתפק בדרישה לכשעצמה, אלא פתח בתגרה עם הנאשם כשאין חולק כי נמצאה סכין בידו של המנוח. בנוסף, לא מדובר במי שעזב את המנוח מדמם אלא במי שביקש משכן להזמין אמבולנס. כך אין גם להתעלם מהודאתו של הנאשם, מגילו הצעיר והעדר עבר פלילי. גם תסקיר שרות המבחן, תסקיר חיובי הוא. בהתאם לאמור בתסקיר לא מדובר במי שקיימת אצלו בעיה של דפוסי התנהגות אלימים. מדובר במי שלקח אחריות תוך הבעת חרטה וכשלדבריו, המנוח אף נעל את הדלת. לדידו של הנאשם חווה איום על חייו, בהתאם לאמור בתסקיר. 4. מול האמור אין להתעלם ממספר הדקירות, מכך שלכאורה הצליח הנאשם לכופף את ידו של המנוח, כשהנאשם עצמו לא נפגע וכשקיימת מחלוקת אם אכן המנוח נעל את הדלת. 5. אכן, התביעה הפנתה לפסיקה בה נקבע כי יש להטיל את העונש המקסימלי או קרוב לו בעבירת הריגה. כך גם אושר עונש של 16 שנות מאסר בענין מון שציינה חברתי. מנגד, קיימת פסיקה אשר ראתה להתחשב בנסיבות הארוע כגורם לקולא. כך בע"פ 9680/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (נבו),קטלה אשה את בעלה בלהט מריבה וכשבית המשפט שם מקל בעונשה של המערערת בהפחתת שנתיים מעונש המאסר של 9 שנות מאסר בפועל שהוטל בבית המשפט המחוזי על המערערת. גם כשהחמיר בית המשפט בע"פ 10866/03 מדינת ישראל נ' חומני סלאמה ואח' (נבו) בעונש, במקרה שנסיבותיו חמורות וקשות, נקבע עונשו של ההורג ל- 11 שנות מאסר בפועל במקום 7 שנות מאסר בפועל. בע"פ 11039/04 מדינת ישראל נ' זוהר לילאי (נבו), החמיר בית המשפט במי שפגע והרג את המנוח בלא עילה, באכזריות, תוך השארת הקורבן מתבוסס בדמו ותוך דחיית הנסיבות האישיות שנטענו לקולא, לאור עברו הפלילי המכביד, כשעונשו של המשיב הועמד על½ 12 שנות מאסר בפועל. הגם שאין להתעלם מכך שבתי המשפט ציינו כי אין מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם, נראה כי במקרים קשים וחמורים משמעותית מהמקרה דנן, קבעו בתי המשפט את אשר קבעו שם. גם בענין מון ציין בית המשפט את חומרת המעשה תוך שהוסיף "כאשר הרקע למעשה היה תגרה בין המערער לבין המנוח בשל ענין פעוט". 6. עוד יש להוסיף את אשר ציין הסנגור וצוין על ידי כב' השופטת אופיר-תום כי יש לראות את הנסיבות דנן כדומות לנסיבות שיכול ותקלע להן נאנסת. לכך יש להוסיף את הרקע של הנאשם עצמו ולאשר נקלע לרבות היותו שוהה בלתי חוקי. אין דינו של מי שנקלע לסיטואציה כסיטואציה דנן, למי אשר מסתייע בסכין אשר באמתחתו לקטול חיי אדם במסגרת מריבה או תגרה. 7. עם כל האמור, עדיין אין להתעלם מחומרת המעשה של קטילת חיי אדם ועל-כן יש להטיל על הנאשם עונש חמור אך בהתחשב במכלול הנסיבות. 8. לאור כל האמור, הייתי מציע להעמיד את תקופת המאסר בפועל של הנאשם, על תקופה של 12 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו, לצד עונש מאסר על תנאי כמוצע על ידי האב"ד. השופט ישעיהו שנלר אשר על כן, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים כדילהלן: א. מאסר לתקופה של חמש-עשרה (15) שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו 8.11.04. ב. מאסר על תנאי, לתקופה של שנתיים, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו, לא יעבור עבירת אלימות כלשהי. הודעה לנאשם זכותו להגיש ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. משפט פליליהריגה