טענת הגנה מן הצדק מעוגנת כיום כטענה מקדמית בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, מקנה לבית המשפט סמכות להורות, בין היתר, על ביטול כתב אישום, והוא, אם הגשתו או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בהיות ההגנה מן הצדק טענה מקדמית, ההכרעה בה צריכה ככלל להתקבל לאלתר זולת אם ראה בית המשפט להשהות מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט. נקבע מבחן תלת שלבי לבחינת השאלה אימתי תתקבל טענת ההגנה מן הצדק: 1. בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. 2. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. 3. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים. להלן פסק דין בנושא טענת הגנה מן הצדק: פסק דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ח' לי-רן), מיום 7.1.08, בת"פ 4109/08, בגדרה ביטל את כתב האישום, שהוגש נגד המשיב, מחמת "הגנה מן הצדק". העובדות המתוארות בכתב האישום 1. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 4.1.06, בסמוך לשעה 09:35, בצומת הרחובות יפו-שערי צדק בירושלים, תקף המשיב את השוטר זכי כבישי (להלן - השוטר), כשהוא ממלא תפקידו כחוק. השוטר ניגש אל המשיב וביקש ממנו תעודת זהות לצורך רישום דו"ח בגין חציית כביש באור אדום. המשיב סרב למסור לשוטר את תעודת הזהות, דחף את השוטר פעמיים, תוך שהוא אומר לו "לך תחפש מישהו אחר". בהמשך מסר המשיב לשוטר את תעודת הזהות שלו. משהחל השוטר ברישום הדו"ח, דחף אותו המשיב, משך ממנו את תעודת הזהות והפיל את פנקס הדוחות על הרצפה. בהמשך שוב דחף המשיב את השוטר. בעקבות הדברים האלו הודיע השוטר למשיב כי הוא עצור. בתגובה אמר לו המשיב "אני עוד אפתח לך את התחת... אני עוד אדאג לפטר אותך מהחיים והמשטרה... תראה מי אני... ניפגש מאחורי סורגים". בגין מעשים נטענים אלו, הואשם המשיב בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), ובאיומים, לפי סעיף 192 לחוק. 2. בגדר הקדמת המאוחר, נציין כבר כאן, כי בחקירתו במשטרה הכחיש המשיב כי דחף את השוטר וטען כי השוטר הוא שנהג באלימות כלפיו. בנוסף, הגיש המשיב תלונה למחלקה לחקירות שוטרים (להלן - מח"ש), הפועלת מכוח סעיף 49ט לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, והשוטר נחקר בעניין. ואולם, נוכח הכחשת השוטר כי תקף את המשיב, נסגר תיק מח"ש מחמת חוסר ראיות. במכתב של מח"ש למשיב (להלן - המכתב) נאמר, בסיפא: "במקרה דנן, ניתוח הראיות והגרסאות השונות העולות מחומר החקירה, הביאנו לכלל מסקנה, כי סיכויי ההרשעה בתיק אינם סבירים. בנסיבות אלו ראינו לנכון לסגור את התיק כאמור". עוד צוין במכתב, כי המשיב רשאי לערור על החלטת הסגירה בפני היועץ המשפטי לממשלה. החלטתו של בית משפט קמא 3. בית המשפט בחן את תיק החקירה שנפתח נגד המשיב וכן את תיק מח"ש שנפתח נגד השוטר, אותם ביקש לקבל לצורך הכרעתו, וציין כי בתיק החקירה המשטרתי לא התבקשה התייחסותו של השוטר לגרסת המשיב בדבר האלימות שהשוטר נקט כלפיו. בית המשפט הביע תמיהה, מדוע הועמד אך המשיב לדין בגין עבירות של אלימות ואיומים, בעוד שתיק החקירה שנפתח נגד השוטר נסגר מחוסר ראיות. בית המשפט הוסיף כי "שבעתיים נתחדדה השאלה" נוכח הדברים שהובאו ברישא של מכתב מח"ש, לפיהם, "לשם העמדת אדם לדין פלילי והרשעתו בהליך שכזה, נדרשת רמת וודאות קרובה כי אותו אדם ביצע את העבירה המיוחסת לו". נסיבות אלו, קבע בית המשפט, עונות אחר דרישתו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החסד"פ), באשר הן מעמידות את ההליך הפלילי בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. עיקרי טענות הצדדים בערעור 4. המערערת טוענת כי הגשת כתב האישום במקרה דנן אינה עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לטענתה, שיקול דעתה של התביעה בהעמדה לדין הופעל בצורה ראויה וסבירה, מבלי שניתן להצביע על כל פגם בהתנהגותה, ולפיכך לא היה מקום להתערב בו. כן טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט שעה שערך משפט "זוטא", בדרך של עיון בתיק התביעה ובתיק מח"ש, ללא שמיעת עדים, ומבלי שיכול היה להתרשם ממהימנותם ולקבוע האם הוכחו העובדות המיוחסות למשיב בכתב האישום. עוד טענה המערערת כי בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על החלטת מח"ש, למרות שהמשיב בחר שלא לערור עליה, וכי אין מקום לערב בין החלטת מח"ש, לסגור את התיק שנפתח נגד השוטר, לבין החלטת התביעה, להעמיד את המשיב לדין. המערערת הפנתה בעניין זה להוראות סעיף 7ב(4) לפקודות המטה הארצי מספר 06.03.03 (להלן - פקודות המטא"ר). כן טענה המערערת, כי השלכת הרוחב של עמדת בית המשפט מסוכנת היא, שכן עלולה היא לפרוץ את הסכר לתלונות שווא של חשודים נגד שוטרים, חוקרים ואנשי מרות שטיפלו בעניינם, כדי להביא לסגירת התיק נגדם. 5. מנגד, טוען המשיב, כי בהינתן מצב זהה של תלונות הדדיות וסיטואציה ראייתית של מילה מול מילה, הגשת כתב אישום אך נגד אחד הצדדים, מהווה הפליה בהעמדה לדין ופגיעה בתחושת הצדק הבסיסית. לפיכך, כדי למנוע יחס של איפה ואיפה כלפי הנאשם, בדין נתקבלה טענתו להגנה מן הצדק. המשיב מוסיף כי תחושת חוסר הצדק מתעצמת, מקום בו הצד שנשאר מוגן הוא שוטר, בעוד הצד שהועמד לדין הוא הנאשם, שהינו החוליה החלשה ביותר בהליך הפלילי. משכך, ובהיות ההגנה מן הצדק טענה מקדמית, נכון עשה בית המשפט משהכריע בה בתחילת המשפט מבלי להיכנס לבירור האישום לגופו. דיון 6. דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המעוגנת כיום כטענה מקדמית בסעיף 149(10) לחסד"פ, מקנה לבית המשפט סמכות להורות, בין היתר, על ביטול כתב אישום, והוא, אם הגשתו או ניהול ההליך הפלילי "עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בהיות ההגנה מן הצדק טענה מקדמית, ההכרעה בה צריכה ככלל להתקבל לאלתר, בבחינת "ואם יש-צדק - יופע מיד" (כקריאתו של המשורר ח"נ ביאליק בשירו "על השחיטה"), זולת אם ראה בית המשפט להשהות מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט (ראו סעיף 150 לחסד"פ). 7. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (להלן - פרשת בורוביץ'), נקבע מבחן תלת שלבי לבחינת השאלה אימתי תתקבל טענת ההגנה מן הצדק: "בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים" (שם, עמ' 808-807). 8. פסק הדין בעניין בורוביץ' ניתן אמנם כשנתיים טרם עוגנה דוקטרינת ההגנה מן הצדק בספר החוקים, ואולם, בית המשפט העליון קבע, כי אף לאחר חקיקתו של סעיף 149(10) לחסד"פ "המבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ' ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה" (ראו ע"פ 371/06 פלוני נ מדינת ישראל, מיום 30.4.08, פסקה 8 לפסק דינו של השופט לוי וההפניות שם (להלן - פרשת פלוני)). עוד נקבע, כי "ההגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד" (ראו ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ מדינת ישראל, מיום 21.10.07 (להלן - פרשת טגר); וכן בפרשת פלוני). 9. עם זאת, ניכר כי עיגון הדוקטרינה בחוק הביא לשינוי מסוים באמת המידה להחלת ההגנה בגדרי המבחן המשולש. בפרשת טגר הושארה שאלה זו בצריך עיון, תוך שהשופטת ברלינר מציינת: "אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלה האם הביא עימו התיקון לחוק שינוי בנקודת האיזון ... אבקש להותיר שאלה זו לעת מצוא אשר אני מניחה כי אינה רחוקה" (שם, פסקה 111 לפסק דינה). כחצי שנה לאחר מכן, בפרשת פלוני, ציין השופט מלצר, כי עיגון הדוקטרינה בחוק יוביל להרחבת תחולתה: "ההגנה מן הצדק, שעוגנה כיום בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 ראויה להתפרש על בסיס המבחנים המנחים שנקבעו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) כנקודת מוצא. ואולם היא בהחלט צפויה להתפתחויות נוספות בעתיד. אלו יביאו לכך שערכים של צדק והגינות משפטית ילוו - עתה במצוות המחוקק - את ניהול ההליך הפלילי (לרבות באשר להחלטה בדבר הגשת כתב אישום), כך שלא תיווצר "סתירה מהותית" (ולא רק כזו שהיא "חריפה" ו"דוקרת את העין") בין העקרונות הנ"ל לבין הצורך בהעמדה לדין ובניהול המשפט" (שם, פסקה 1ב לחוות דעתו; ההדגשה שלנו). ההכרה בכך שעיגונה של הדוקטרינה בחוק שינה את המצב המשפטי, הובעה אף בספרו של י' נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה, אתר נבו, 2008, פרק חמישי (פרשנות "ההגנה מן הצדק" החקוקה"), בעמ' 27). לדעת המחבר, המבחן שיופעל על ידי בית המשפט בדונו בטענה יישאר זה שנקבע בפרשת בורוביץ', אך אמת המידה שתוחל במסגרתו - "'סתירה מהותית' לעקרונות של צדק והגינות משפטית - תהא רחבה מבעבר. 10. על רקע דברים אלו נפנה לדון בטענות הצדדים. נראה כי שורש המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלה האם ניתן לראות במקרה דנן מקרה של הפליה בהעמדה לדין, הדורשת את ביטולו של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. 11. בחינת נוסחו של מכתב התשובה ששלחה מח"ש למשיב מעלה, לכאורה, חשש להפלייתו. בפסקה השלישית של המכתב, ברישא, מבקש כותב המכתב (שזהותו אינה מתחוורת מתוכו) להבהיר למשיב, כי "לשם העמדת אדם לדין פלילי והרשעתו בהליך שכזה, נדרשת רמת וודאות קרובה כי ביצע את העבירה המיוחסת לו". מדברים אלה ניתן להסיק, לכאורה, כי כותב המכתב סבור שלצורך העמדת השוטר לדין נדרשת "רמת וודאות קרובה" לכך שביצע את העבירה בגינה נחקר. ולא כך, שכן הרף הראייתי שנקבע בפסיקה להעמדת אדם לדין, לפי סעיף 62(א) לחסד"פ, הינו האם קיימות בתיק ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעה (ראו, למשל, בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 26.2.08, פסקה 5 לפסק דינה של הנשיאה ביניש, להלן - בג"ץ פלונית (א')). מבחן ראייתי זה הינו אחיד, ואינו מותנה בזהות החשודים נגדם שוקלת התביעה להגיש כתב אישום. בבחינת הראיות לכאורה וקיומו של סיכוי סביר להרשעה - לצורך הכרעת התובע האם להגיש כתב אישום או לא - דין אחד לשוטר ולאזרח. על כן, אילו היינו סבורים כי בהחלטתה לסגור את התיק שנפתח נגד השוטר הפעילה מח"ש רף ראייתי גבוה יותר, אף אנו היינו פוסקים כי יש לקבל את טענת המשיב להגנה מן הצדק, בשל הפלייתו בהעמדה לדין. זאת, משום ש"בהפעילו את שיקול דעתו, חייב תובע לפעול מתוך שוויון וללא הפליה" (כדברי השופט (כתוארו אז) ברק בבג"ץ 935/89 גנור נ היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, בעמ' 512; וראו גם פרשת בורוביץ', בעמ' 815). 12. ברם, עיון מדוקדק בנוסחו של מכתב מח"ש, מעלה כי הרף הראייתי שנקבע בפסיקה, הוחל גם לגבי השוטר. מהסיפא של אותה פסקה עולה, כי סגירת התיק נגד השוטר נומקה בכך ש"במקרה דנן, ניתוח הראיות והגרסאות השונות העולות מחומר החקירה, הביאנו לכלל מסקנה, כי סיכויי הרשעה בתיק אינם סבירים" (ההדגשה שלנו). נראה אפוא שברישא כיוון כותב המכתב לרמת הוודאות הנדרשת להרשעה - הוכחה מעבר לספק סביר (סעיף 34כב לחוק העונשין), ואילו בסיפא נימק מדוע לא הועמד השוטר לדין. 13. טוען המשיב, כי סגירת התיק נגד השוטר, מזה, והעמדתו לדין, מזה, במצב של תלונות הדדיות וראיות סימטריות של עדות מול עדות, מקימה עילה לביטול כתב האישום בשל הפלייתו, כפי שפסק בית המשפט קמא. איננו סבורים כי נסיבות אלו, כשלעצמן, מצביעות על פגמים שנפלו בהליך העמדתו לדין של המשיב. במקרים כגון אלו, נודעת חשיבות רבה להנמקה שביסוד ההחלטה לסגור את התיק. וכך, במקרה שבו נסגר תיק מח"ש מחמת "חוסר עניין לציבור", קיימת סבירות גבוהה יותר כי טענת הנאשם להגנה מן הצדק תתקבל. זאת משום שלציבור עניין רב כי תלונות הדדיות של שוטר מול אזרח בעקבות אירוע נתון, ייחקרו ויבוררו שתיהן עד תום, מתוך גישה שוויונית ובלתי מפלה (ראו החלטתו של השופט משה אלטר בת"פ (עכו) 1866/06 מדינת ישראל נ שמואל ניסן, ניתן ביום 16.8.07). בעניינינו, לעומת זאת, נסגר התיק נגד השוטר מחמת "חוסר ראיות", וזאת לאחר חקירת מח"ש שבגדרה נגבו הודעות הן מהמשיב (המתלונן) והן מהשוטר. משכך, נראה שאין בהחלטת מח"ש, מכאן, ובהחלטת התביעה המשטרתית, מכאן, כשלעצמן, משום סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, או משום חוסר סבירות. בהקשר זה נזכיר כי: "מתחם שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי ולגורמי הפרקליטות בענין העמדה לדין פלילי של נאשם הוא רחב ביותר ... פועל יוצא מכך הוא, כי נתון לתביעה מינעד רחב של אפשרויות פעולה בתחום ההעמדה לדין, שנקיטה בכל אחת מהן, אפילו הן שונות זו מזו, עשויה לעמוד במבחן הסבירות. בגדר מתחם שיקול דעת נרחב, נתונה בידי הגורם המחליט היכולת לבחור בין אופציות פעולה שונות, אפשריות, שכל אחת עשויה לקדם בדרכה את המטרות הטמונות בתכלית הפעולה. במצב כזה, נתון בידי הגורם המחליט מרחב תמרון רחב באשר לדרך השיקלול בין הגורמים הרלבנטיים השונים. כרוחב היקפו של כוח זה, כן קטן היקפה של עילת אי-הסבירות, ומצטמצם כוח התערבותה של הביקורת השיפוטית" (בג"ץ פלונית (א') לעיל, בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). דברים אלה, על אודות שיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה, לא נאמרו אומנם בהקשר של הפליה בהעמדה לדין, אך כוחם יפה בהתאמה גם לענייננו. ראינו להוסיף דברים אחדים. 14. פקודות מטא"ר מסדירות, בין היתר, את דרך הטיפול של מח"ש והמשטרה בתיק שקיימות בו תלונות הדדיות באותו עניין. מפקודות אלו עולה, כי הגם שמדובר בשני גופי חקירה נפרדים, יש קשר מסוים בין החלטותיהם. כך, סעיף 7ב2) לפקודות, שעניינו "טיפול המשטרה בתיק חקירה שנגד איש משטרה המעורב בו הוגשה תלונה במח"ש", מורה לתובע המשטרתי לעכב את הטיפול בתיק ואת ההחלטה בו עד שהחלטת מח"ש תובא לידיעתו. הקשר שבין ההחלטות מתברר אף מסעיף 7ב3) א), ממנו עולה כי יתכנו מקרים בהם עיכוב ההליכים נגד השוטר יגרור את גניזת התיק נגד האזרח. 15. ואולם, יש לציין, כי אין בעובדה ששני גופים שונים מטפלים בתלונות, כמו גם בעובדה שקיים קשר בין החלטותיהם, כדי לשלול מכל וכל את האפשרות להפליה בהעמדה לדין. סעיף 7ב4) מורה, כי אם הוחלט במח"ש לסגור את התיק נגד השוטר, תתקבל ההחלטה בעניינו של האזרח על פי החומר שבתיקו. ניתוק זה, בין חומרי החקירה שנאספו בשני התיקים, עלול במקרים מסוימים להוביל להפליית האזרח, עקב קבלת ההחלטה על העמדתו לדין מבלי שחומר החקירה רלוונטי שנגבה בתיק מח"ש עמד לנגד עיני התובע המשטרתי (או הפרקליט) שהחליט על כך. במקרה כזה, אם בית המשפט ימצא כי העמדתו לדין של האזרח עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ספק אם יעלה בידי המדינה להדוף את טענת ההגנה מן הצדק בנימוק שמדובר בהחלטות שהתקבלו על ידי שתי רשויות נפרדות. זאת משום שהמדינה היא אחת, והעובדה שהיא חוקרת באמצעות שתי רשויות חקירה שונות, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק לה "חסינות" מפני טענה זו. 16. בענייננו, בתיק החקירה המשטרתי לא התבקשה התייחסותו של השוטר לגרסת המשיב בדבר האלימות שננקטה כלפיו, ונדמה כי גם עובדה זו היוותה שיקול בהחלטת בית המשפט קמא (ראו סעיפים 9 סיפא ו- 15 רישא להחלטה). ואולם, לא מצאנו כי חסר זה, כשלעצמו, יכול במקרה זה להצביע כבר בתחילת המשפט ובטרם נשמעו הראיות, כי בהחלטה להגיש כתב אישום נגד המשיב בלבד, הפעילה התביעה את שיקול דעתה באופן בלתי שוויוני ומפלה, באופן המצדיק את ביטול כתב האישום. 17. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור, במובן זה שהחלטתו של בית המשפט קמא תבוטל והתיק יוחזר אליו לשם שמיעת הראיות, הן בשאלת האשמה לגופה והן בטענת ההגנה מן הצדק, ובתום הדיון ייתן בית המשפט החלטתו על בסיס כל החומר שיהיה מונח בפניו.משפט פליליהגנה מן הצדקסדר דין פלילי