להלן פסק דין בנושא מחיקת כתב אישום מן הצדק: פסק דין השופט ר. שפירא: 1. הרקע לערעור: בפנינו ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט א. מגן) (להלן: "בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 3.5.05 בתיק פלילי 3283/02 ובו נמחק כתב האישום כנגד המשיבים עקב הגנה מן הצדק. המשיבים הם עמותה ומנהליה שהואשמו באי העברת ניכויים למס הכנסה. בימ"ש קמא קבע כי יש למחוק את כתב האישום בשל טענת הגנה מן הצדק שטען הסניגור. נקבע כי טענת ההגנה של המשיבים כי אי קיום הבטחות תקציביות הביא את המשיבים לביצוע העבירות לא הוכחשה על ידי המדינה, אך ממילא אין חשיבות לשאלה אם המשיבים הוכיחו שאי קיום הבטחה גרם לביצוע עבירתם, משום שהמדינה לא הביאה בפני בימ"ש קמא את נימוקי היועץ המשפטי לממשלה במקרה התזמורת הסימפונית, שם החליט היועץ המשפטי לממשלה להפסיק את ההליכים, למרות שהיה מדובר שם במעשים דומים ובהיקף כספי גדול בהרבה. על כן, נקבע כי המדובר פה במקרה נדיר שבו חלה הגנה מן הצדק ויש למחוק את כתב האישום. 2. טענות הצדדים בערעור: המערערת טוענת כי טעה בימ"ש קמא במסקנתו כי קמה עילה להגנה מן הצדק. לטענת המערערת, טענה זו הינה טענה מקדמית אותה יש להעלות בתחילת המשפט ועל הטוען אותה מוטל הנטל להניח תשתית עובדתית לביסוסה. לטענת המערערת המשיבים לא הוכיחו בפני בימ"ש קמא את טענתם כי אי העברת תקציבים לעמותה היא שגרמה לאי העברת הניכויים וכי לעמותה הגיעו כספים מרשויות השלטון וכספים אלה לא הועברו לה. עוד טוענת המערערת כי טענה זו הועלתה לראשונה על ידי הסניגור שלוש שנים לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שלב הטענות המקדמיות והתשובה לאישום ולכן טעה בימ"ש קמא בקובעו שהמדינה לא הייתה רשאית לטעון לעניין זה בסיכומיה כי המשיבים לא הוכיחו את טענתם זו. עוד טוענת המערערת כי בימ"ש קמא טעה בקביעתו כי יש אפליה בין המשיבים לבין החשודים בפרשת התזמורת מאחר שבימ"ש קמא לא ידע את הפרטים בפרשת התזמורת ולכן לא יכול היה לקבוע כי הרשות נהגה באפליה. בנוסף, לטענת המערערת, אפילו הייתה מוכחת טענת אפליה אין זו עילה לזיכוי נאשם מעבירות שביצע והעובדה שלא הוגשו כתבי אישום במקרים דומים אינה עילה לזיכוי עבריין, אלא לכל היותר זוהי סיבה להקלה בעונש. לטענת המערערת יש לעשות הבחנה בין פרשה זו לפרשת התזמורת, שם המדובר בחברי עמותה שאינם אנשים פרטיים, אלא הם גופים שלטוניים מובהקים ותקציב העמותה התבסס שם על העברות כספיות מחברי העמותה, שהם גופים שלטוניים, אך העברות אלה לא בוצעו ובמקביל לנסיונותיה של עמותת התזמורת לקבל את הכסף החסר מגופים אלה ניהלה עמותת התזמורת מו"מ עם אגף מס הכנסה על מנת להסדיר את חוב הניכויים ובהעדר ההזרמה התקציבית שהובטחה התפטרו חברי הנהלת התזמורת בשל היעדר מקורות מימון. כלומר, התזמורת נקלעה למצוקה כספית אמיתית לאחר שהגופים השלטוניים, החברים בעמותה ושותפים לניהולה, לא העבירו לעמותה את התקציבים שהתחייבו להעביר לה. לעומת זאת, טוענת המערערת, בתיק זה הנסיבות שונות לחלוטין מכיוון שאין תשתית ראייתית מינימלית לטענה כאילו הגיעו למשיבה כספים מהמדינה או כי ניתנו הבטחות שלטוניות להעברת התקציבים וכי הייתה הפרה של חובות או הבטחות אלו. לבסוף, טוענת המערערת, כי המדינה לא הסתירה מבימ"ש קמא את נימוקי ההחלטה בפרשת התזמורת ונימוקים אלה פורסמו על ידי דובר משרד המשפטים והופיעו בהרחבה בכלי התקשורת. בנוסף, טוענת המערערת, לא הייתה חובה על המערערת, לפי החלטת בימ"ש קמא מיום 20.3.05, לצרף את חוות דעת היועץ המשפטי בעניין התזמורת והמדינה לא מצאה לנכון לעשות כן מכיוון שסברה שאין קשר בין מקרה זה למקרה התזמורת. המשיבים טוענים כי אין למערערת זכות ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא וזאת משום שלא נאמר בחוק כי מחיקת כתב האישום מכוח טענה מקדמית מהווה הכרעת דין של זיכוי שעליה יש זכות ערעור על פי חוק. כן טוענים הם כי פסק דינו של בימ"ש קמא, על פי חומר הראיות שהיה בפניו והתנהלות התביעה, הינו נכון וצודק. לטענת המשיבים, המקרה של התזמורת דומה למקרה של המשיבים מכיוון שבשני המקרים מדובר בעבירות של אי העברת ניכויים, בשניהם המחדל לא הוסר, בשניהם מדובר בעמותה שלא למטרת רווח לקידום אינטרסים תרבותיים, בשניהם מדובר בעמותה שנקלעה למצוקה כספית ובשניהם מדובר במנהלי עמותה שלא הרוויחו שכר. לכן, לטענת המשיבים, עברה החובה להוכיח כי למרות שמדובר במקרים דומים יש שיקולים ענייניים שלא להגיש כתב אישום כנגד התזמורת ולהמשיך בהליך פלילי כנגד המשיבים. לטענת המשיבים, המדינה לא הוכיחה את השוני בין שני המקרים ולכן לא הצדיקה את טענתה כי אין מדובר באכיפה בררנית פסולה. לכן טוענים המשיבים כי הוכח בפני בימ"ש קמא כי מדובר באכיפה בררנית הפוגעת בשוויון ועל כן פסולה ותוצאתה ביטול כתב האישום מחמת הצדק. בנוסף, טוענים המשיבים, המדינה לא העלתה כל טענה כנגד טענת המשיבים בפני בימ"ש קמא כי העמותה נקלעה לקשיים כלכליים עקב אי העברת תקציבים מובטחים ולכן לא יכולה כעת המערערת לתקוף ממצא עובדתי זה שנקבע על ידי בימ"ש קמא. עוד טוענים המשיבים כי המערערת מנסה להגיש לביהמ"ש שלערעור חומר ראיות חדש בשלב הערעור ללא קבלת אישור ביהמ"ש וטוענת טענות שהיה עליה לטעון בערכאה הראשונה. לטענת המשיבים, דבר לא מנע מהמערערת להגיש את החלטת היועמ"ש בעניין התזמורת לבימ"ש קמא ולטעון כי המקרה אינו דומה למקרה של המשיבים, אך המערערת בחרה שלא לעשות זאת בפני בימ"ש קמא ועל כן אין לאפשר לה לעשות זאת כעת בשלב הערעור. לגופו של עניין, טוענים המשיבים, כי גם בהסתמך על החלטת היועמ"ש במקרה התזמורת, צדק בימ"ש קמא כאשר קיבל את טענת ההגנה מן הצדק ואין להתערב בפסק דינו. לטענת המשיבים, המקרה של המשיבים דומה למקרה של התזמורת מכיוון שהמשיבה 1 נקלעה לקשיים כלכליים משום שעירית קרית מוצקין לא העבירה לה את התקציבים להם התחייבה, המשיבים לא הסתירו את מצבם הקשה ממס הכנסה בזמן אמת וראש עיריית קרית מוצקין ניהל מו"מ ממושך להסדרת חובות העמותה ושולם חלק מהחוב. המשיבים טוענים כי במקרה שלהם שולם למס הכנסה אחוז גבוה יותר מסכום החוב מאשר האחוז ששולם בפרשת התזמורת ולכן לא מובן מדוע לא הסתפקה המדינה בקנס מנהלי, כפי שנהוג על פי המדיניות המוזכרת בהחלטת היועמ"ש בפרשת התזמורת. על כן, גם לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי אין לקבל את טיעוני המערערת כי לא קיימת למשיבים כאן הגנה מן הצדק. באשר לטענת המערערת כי המדובר בטענה מקדמית שיש לטעון אותה בהזדמנות הראשונה ולבסס אותה טוענים המשיבים כי טענו את הטענה מיד כשנודע להם על עניין פרשת התזמורת וכי מאחר שטענו כי עובדות המקרה שלהם דומות לעובדות מקרה התזמורת וטענה זו לא נסתרה על ידי המערערת בפני בימ"ש קמא, היה על המערערת להוכיח כי מדובר במקרה שונה, דבר אשר לא נעשה על ידי המערערת בבימ"ש קמא. 3. דיון: עניינו של הערעור בקביעתו של בימ"ש קמא כי יש למחוק את כתב האישום שהוגש כנגד המשיבים וזאת מחמת הגנה מן הצדק. המשיבים טוענים כי אין למערערת כלל זכות ערעור על החלטת בימ"ש קמא למחוק את כתב האישום עקב קבלת טענת הגנה מן הצדק. אין לקבל טענה זו, שהרי לצד הנפגע מתוצאות ההחלטה תעמוד בכל מקרה הזכות להשיג עליה, זאת מכוח הלכת חסן (בש"פ 658/88 חסן נ' מ"י, פ"ד מה(1) 670, עמ' 676-677), הקובעת כי "...כל מקום שבו נתקיים 'הליך' יש לאפשר לבעל הדין 'בפועל' שנפסק נגדו להשיג על ההחלטה". ראה לעניין זה גם: בש"פ 7438/01 אליעזר כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 345, עמ' 359-360. לעניין מועד העלאת הטענה להגנה מן הצדק טוענת המערערת כי היה על המשיבים להעלותה בהזדמנות הראשונה מאחר שמדובר בטענה מקדמית. אמנם על פי סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 על הנאשם לטעון טענה מקדמית בהזדמנות הראשונה, אך אם לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט. מאחר שטענת המשיבים בפני בימ"ש קמא התבססה על מקרה התזמורת ומאחר שהמשיבים העלו טענה זו בפני בימ"ש קמא מיד עם פרסום עובדות המקרה בפרשת התזמורת, לא ניתן לקבל את טענת המערערת כי לא היה מקום להעלות את הטענה בשלב זה של הדיון וכי ניתן היה לטעון אותה קודם לכן. לגופו של עניין המערערת טוענת כי במקרה זה אין בסיס ולו מינימלי לקביעת בימ"ש קמא לפיה קמה בפרשה זו עילה למחיקת כתב האישום עקב ההגנה מן הצדק. דוקטרינת ההגנה מן הצדק פורטה לאחרונה בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 2082, עמ' 2088: "במובנה הנפוץ, דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית-המשפט לבטל אישום, בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370; בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1) 529, 543; בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67, 94; על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 77; וע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', טרם פורסם,31.3.2005). ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו הנה הרצון להבטיח, כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות אכיפה שלוחת-רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון-חוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה. היא משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עברינים, בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור, בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני. על בית-המשפט, הבוחן אם קמה לנאשם הגנה מן הצדק במקרה פלוני, ליתן דעתו לאיזון עדין ומורכב זה, שעל עיקריו עמדנו לא מכבר בפרשת בורוביץ הנ"ל. על בית-המשפט "לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בענינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו" (שם, בפסקה 21 לפסק הדין). עליו לבחון אם קיום ההליך הפלילי - חרף הפגמים שנפלו בו - פוגע בתחושת הצדק וההגינות. העדשה דרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ, רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת, קרי ל"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה כדי "לזעזע את המצפון" (שם, בע' 370). תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות (פרשת בורוביץ, שם)". על כן, יש לבחון האם יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי במקרה זה קיום ההליך הפלילי פוגע בתחושת הצדק וההגינות. המשיבים טענו בסיכומיהם בפני בימ"ש קמא כי אין לאבחן בין המקרה שלהם למקרה של התזמורת. לטענתם, העמותה הינה עמותה אשר נשענת על תקציבים מגופים שלטוניים (עיריית קריית מוצקין) והתקציבים שהובטחו לעמותה לא הגיעו לידיה, דבר שגרם למצוקה כלכלית של העמותה ולכן לא הועברו כספי הניכויים. בנוסף, לא ניתנה למשיבים הזדמנות להשיב לטענת ב"כ המערערת כי המשיבים לא הסירו את המחדלים משום שטענה זו נטענה על ידי ב"כ המערערת רק בסיכומים בכתב, עליהם לא הייתה למשיבים זכות תגובה. נימוקים אלה, של אי תשלום כספי הניכויים בשל התדרדרות המצב הכלכלי של העמותה עקב אי קבלת תקציבים שהובטחו לה וכן הסרת המחדלים, גם אם באופן חלקי, הם הנימוקים שהביאו את היועמ"ש להחלטה שלא להגיש כתב אישום בפרשת התזמורת, גם על פי טענת ב"כ המערערת. אלא שלטענת ב"כ המערערת, במקרה שבפנינו המשיבים לא הוכיחו בפני בימ"ש קמא את טענותיהם כי מדובר בעמותה הנשענת על תקציבים מגופים שלטוניים וכי הניכויים לא הועברו בשל אי העברת התקציבים מעיריית קריית מוצקין. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כי המערערת לא סתרה את טענות המשיבים לעניין אי העברת הניכויים בשל היקלעותה של העמותה למצב כלכלי קשה בשל אי קבלת התקציבים שהובטחו לה. כן נקבע כי המערערת לא הוכיחה בפני בימ"ש קמא את טענותיה לפיהן יש להבחין בין המקרה של התזמורת לבין המקרה של המשיבים. טוענת המערערת כי המשיבים לא ביססו את טענתם להגנה מן הצדק בראיות שהוגשו לבימ"ש קמא. צד המעלה טענת הגנה מן הצדק במשפט פלילי נושא בנטל השכנוע לקיומה של ההגנה, אך בכל מקרה, אין הנאשם חייב להביא ראיות, גם כאשר נושא הוא בנטל השכנוע לקיומה של ההגנה. ראה: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד - 2003, בעמ' 1456-1457. מעיון בתיק בימ"ש קמא ובסיכומי ב"כ המערערת בפני בימ"ש קמא עולה כי ב"כ המערערת לא חלק על נכונות טענות המשיבים בעניין היקלעות העמותה למצב כלכלי קשה עקב אי קבלת תקציבים שהובטחו לה על ידי העירייה. כן עולה מעיון בפרוטוקול בימ"ש קמא כי ב"כ המשיבים טען עוד טרם בוצעה הקראה כי העמותה מסתמכת על תקציבים שהובטחו לה על ידי העירייה ומחכה כי העירייה תשלם את הסכומים שהובטחו על מנת שתוכל להחזיר את חוב הניכויים וטענה זו לא נסתרה. על כן, סבור אני כי אין להתערב בממצאיו של בימ"ש קמא כי לא נסתרה טענת המשיבים בעניין היקלעות העמותה למצב כלכלי קשה וחוסר יכולתה לשלם את הניכויים נגרמו עקב אי קבלת תקציבים שהובטחו לה על ידי העירייה. כן עולה מתיק בימ"ש קמא כי ב"כ המערערת לא ביסס כלל את טענתו כי יש להבחין בין המקרה של המשיבים למקרה פרשת התזמורת. ב"כ המשיבים העלה את הטענה כי מקרה התזמורת והמקרה של המשיבים הינם מקרים דומים ולכן אין לעשות ביניהם הבחנה. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כי משטוען ב"כ המערערת כי טענה זו איננה נכונה ומאחר שבידי התביעה כל המידע הרלבנטי בעניין מקרה התזמורת, היה על ב"כ המערערת להציג את המידע המבסס את טענתו כי יש להבחין בין שני המקרים. ב"כ המערערת בחר שלא לעשות כן. בהחלטה מיום 20.3.05 קבע בימ"ש קמא, לבקשת ב"כ המערערת, כי ב"כ המערערת יוכל להגיש סיכומיו בכתב לעניין האבחנה בין מקרה המשיבים למקרה התזמורת ובימ"ש קמא אף ציין בהחלטתו כי "יש לקוות שאגב כך יצרף לטיעוניו גם את החלטת היועץ המשפטי לממשלה...". למרות זאת, ב"כ המערערת בחר בסיכומיו שלא להתייחס כלל לנושא ההבחנה בין המקרה של המשיבים למקרה של התזמורת ואף לא צירף את החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין התזמורת לסיכומיו. על כן, סבור אני כי במקרה זה כדי לקבל את טענת המשיבים להגנה מן הצדק, היה די בכך שב"כ המשיבים העלה את הטענה להגנה מן הצדק בהסתמך על הנתונים שהיו ידועים לו על פרשת התזמורת ובכך הוכיח לכאורה את טענתו ומנגד ב"כ המערערת לא עשה דבר על מנת לסתור את טענת המשיבים להגנה מן הצדק בפני בימ"ש קמא, זאת כאשר שיקולי היועמ"ש בעניין פרשת התזמורת נמצאים בידיו ולא בידי ב"כ המשיבים. לכן אין להתערב גם במסקנתו של בימ"ש קמא כי ב"כ המערערת לא הצליח לסתור את טענת ב"כ המשיבים להגנה מן הצדק בשל זהות המקרה של המשיבים למקרה התזמורת. כעת מבקשת המערערת להגיש לבימ"ש שלערעור ראיות שלא הוצגו בפני בימ"ש קמא - החלטת היועמ"ש בפרשת התזמורת שלא להגיש כתב אישום. הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מקבלת ראיות. באורח יוצא מן הכלל, רשאי ביהמ"ש, אם הוא סבור שהדבר דרוש לעשיית צדק, להתיר הבאת ראיות נוספות, על פי בקשה מיוחדת. ביהמ"ש שלערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. ראה: סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982; ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289, עמ' 296-297; ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 16, עמ' 24. השיקולים שבהם על ביהמ"ש הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושת אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת. שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת. ראה: ע"פ 1742/91 הנ"ל, עמ' 296-297; ע"פ 334/86 סאלח בן חמודי סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 857, עמ' 870-871. אין ספק כי התנאי הראשון איננו מתקיים בענייננו מכיוון שהחלטת היועמ"ש בנוגע לאי הגשת כתב האישום בפרשת התזמורת הייתה בידי המערערת בעת ניהול ההליכים בפני בימ"ש קמא ובימ"ש קמא בהחלטתו מיום 20.3.05 אף נתן לב"כ המערערת את ההזדמנות להגיש החלטה זו, אך ב"כ המערערת בחר שלא להגישה. מאותם הטעמים סבור אני כי גם התנאי השני איננו מתקיים בענייננו ואין סיבה מספקת לפגוע באינטרס השמירה על עקרון סופיות הדיון כאשר בפני בימ"ש קמא ב"כ המערערת לא הציג את הראיות הנדרשות ולא טען את הטענות הנדרשות, למרות שניתנה לו ההזדמנות לכך. לכן סבור אני כי אין לאפשר הגשת ההחלטה בשלב זה. כמו כן, אין לאפשר למערערת לטעון טענות חדשות אשר לא נטענו בפני בימ"ש קמא. כאמור לעיל, המערערת לא עשתה את הדרוש על מנת להוכיח בפני בימ"ש קמא כי יש להבחין בין המקרה של המשיבים לבין המקרה של פרשת התזמורת, זאת על אף שהזדמנות לעשות כן ניתנה לה על ידי בימ"ש קמא (במסגרת החלטת בימ"ש קמא מיום 20.3.05, אשר ניתנה בהמשך לבקשתו של ב"כ המערערת להגיש בכתב סיכומיו ולאבחן את החלטת היועמ"ש בעניין התזמורת מהמקרה של המשיבים). בסיכומיה בחרה המערערת שלא להתייחס למקרה התזמורת ועל כן סבור אני כי אין לאפשר לה לטעון טענות אלה במסגרת הערעור. 4. חלוף הזמן: אוסיף עוד כי, כפי שציין בימ"ש קמא בפסק דינו, רשות מס הכנסה המתינה תחילה ארבע שנים תמימות מראשית רצף העבירות ושנתיים לאחר סיומן וזאת בטרם הוגש כתב האישום. בכך תרמה תרומה משמעותית לשיהוי ולטענתו של ב"כ המשיבים כי עומדת למשיבים טענת הגנה מן הצדק וכי יש למחוק את כתב האישום כנגדם וזאת משום שבמקרה זה קיום ההליך הפלילי פוגע בתחושת הצדק וההגינות. איני מתעלם מכך שלאחר הגשת כתב האישום היו הדחיות והעיכובים גם עקב אופן ניהול ההליך ע"י המשיבים/נאשמים ואולם המבחן העיקרי הוא חלוף הזמן עד להגשת האישום. 5. סיכום: בסיכומו של דבר, אני מציע לחברי לקבוע כי אין להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא למחוק את כתב האישום ולקבל את טענת ההגנה מן הצדק שטענו המשיבים בבימ"ש קמא ואשר העובדות עליהן הושתתה הבקשה לא נסתרו על ידי ב"כ המערערת, על אף שניתנה לה ההזדמנות להביא ראיות שבשליטתה הבלעדית לסתירת טענות המשיבים. על כן, אני מציע לחברי לאמץ את החלטתו של בית משפט קמא על נימוקיה ולדחות את הערעור. ר. שפירא, שופט השופט מ. נאמן [אב"ד]: אני מסכים. מ. נאמן, שופט [אב"ד] השופט מ. פינקלשטיין: אני מסכים. מ. פינקלשטיין, שופט לפיכך הוחלט פה אחד לדחות את הערעור, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ר. שפירא. הצדדים הסכימו כי פסק הדין ינתן בהעדרם וישלח אליהם בדואר, וכך אנו מורים. משפט פליליכתב אישום