להלן החלטה בנושא מעצר בגין כניסה לא חוקית לישראל: החלטה בפני בקשה להורות על החזקת המשיבים במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"א - 1996 [להלן: "החוק"]. כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק עבירה לפי סע' 12(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952. ברקע הדברים וכעולה מהתיק, אירוע מיום 4.12.07 בשעות הבוקר בו נתפסו המשיבים בכביש 31 בצומת עם כביש 358 ללא אשרת כניסה כדין לישראל. בבקשה טוענת המבקשת כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיבים בכתב האישום, ראיות הנלמדות מדוחות הפעולה והמזכרים של השוטרים וכן בהודאתם של המשיבים בכניסה לישראל שלא כדין. טוענת המבקשת כי קמה בענייננו עילת מעצר לפי סע' 21(א)(1)(א) לחוק שהינה עילת החשש ששחרור הנאשם או אי מעצרו יביא להתחמקות מהליכי משפט. כן טוענת המבקשת כי קמה עילת מעצר לפי סע' 21(א)(1)(ב) לחוק בשל מסוכנותם של המשיבים אשר נכנסו לישראל ללא שעברו קודם תחת עינם הבוחנת של רשויות הבטחון. מנגד מסכימים ב"כ המשיבים לראיות לכאורה אך טוענים כי אין כל עילת מעצר של מסוכנות. אשר לעילת המעצר של ההימלטות מהדין, הרי ניתן לאיין את החשש בערובות מתאימות ובכל מקרה ניתן בדרך של חלופת מעצר להביא להפגת כל החששות. עוד נטען בפני כי שיקולים זרים הם אלו שהביאו את המבקשת להגיש את כתב האישום בתיק זה שכן במקרים רבים אחרים הטיפול של המדינה הוא החזרת השוהה הבלתי חוקי אל שטחי הרשות הפלסטינית. בענייננו נטען כי מדובר בפרשה בה יש למדינה עניין שהמשיבים יהיו בארץ על מנת שיוכלו לשמש עדים בתיק פלילי אחר. דיון ראיות לכאורה אין חולק כי תנאי מהותי למתן צו מעצר עד תום ההליכים, שבלעדיו אין, הוא שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וטיבן של ראיות אלו הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותן ראיות תהפוכנה בסוף ההליך הפלילי לראיות רגילות אשר יבססו את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר וכי בשלב זה של הדיון נבחן הכוח הפוטנציאלי ההוכחתי של הראיה (ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ. מ"י פ"ד נ(2) 133). בענייננו, לא חולקים ב"כ המשיבים על קיום ראיות לכאורה לביסוס אשמת המשיבים. עילת המעצר בהתאם לסעיף 21 (א)(1) לחוק רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים אם הוא סבור שנתקיימה אחת החלופות שפורטו. בענייננו הטענה המרכזית של המבקשת הינה העילה של החשש מההימלטות וההתחמקות מהליכי המשפט. במסגרת בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 926, 930 קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה במקרה דומה כי מתקיימת עילת מעצר וכלשונה: "העוררים אינם בעלי עבר פלילי קודם, ככל הידוע לנו, והאישום היחיד נגדם הוא כניסה לישראל ושהייה בה שלא כדין, כאשר אין כנגדם אישומים בעבירות פליליות נוספות. לכאורה, לא קמה כנגדם עילת מעצר בגין מסוכנות לביטחון הציבור או לביטחון אדם. עם זאת במצב החירום הביטחוני השורר כיום ונוכח העימות המתמשך בין תושבי השטחים לישראל, שחרורם של העוררים, תושבי השטחים, מהמעצר עלול, בהסתברות גבוהה מאוד, להביא להימלטותם אל תוככי השטחים ולאי-התייצבותם למשפטם. סיכויי ההצלחה של הימלטות כזו גוברים נוכח הדגש המושם בפעילות כוחות הביטחון על משימות ביטחוניות מיוחדות על חשבון משימות פיקוח ואכיפה שיגרתיות. בנסיבות אלה, ומכוח המצב השורר בשטח, מתקיימת עילת מעצר בעוררים הכרוכה בחשש להתחמקותם מהליכי שפיטה גם אם לא הוכח חשש קונקרטי באשר לכל אחד מהם, וחשש זה, פרי מציאות של זמן ומקום, נושא עמו משקל רב במערך האיזונים הרלוונטי לעניין המעצר. אין במצב דברים זה כדי לשלול בחינת חלופות מעצר ראויות, אולם החלופה המוצעת צריכה להיות כזו שתשלול את סכנת ההימלטות, או לפחות תיתן ערובה של ממש אשר תמזער במידה ניכרת את ההסתברות כי תתממש". בבש"פ 1308/05 איעד עביד נ' מ"י (טרם פורסם) התייחסה כב' הנשיאה בייניש לכך שדרך כלל, מתקיים החשש להימלטותו של אדם שעבר על עבירת הכניסה והשהיה הבלתי חוקית לישראל, אלא אם כן יש נסיבות יוצאות דופן בהן יש הצעה לחלופה מתאימה להנחת דעתו של בית המשפט. ב"כ הצדדים הציגו בפני פסיקה נוספת לגבי מקרים נוספים בהן היו החלטות לכאן או לכאן. מחד ראיתי שבתי משפט לעיתים קבעו כי עצם הכניסה לישראל שלא כדין מקימה עילת מסוכנות תוך קביעה כי כל חלופה למעצר תביא לכך שהנאשם ישהה בפועל שלא כדין לישראל, ללא שעבר כל מסננת בטחונית. מנגד ובמקרים אחרים נקבעו חלופות למעצר כגון בדרך של הפקדה כספית משמעותית וערבויות. לאחר שעיינתי בפסיקה הקיימת בנושא, הגעתי למסקנה ולפיה, לדעתי, מתקיימת עילת החשש מהימלטות מהליכי המשפט ומכאן שמתקיימת עילת המעצר בהתאם לסע' 21 לחוק. טוענת המבקשת כי מתקיימת גם עילת מעצר של מסוכנות מעצם העובדה ולפיה המשיבים נכנסו לישראל שלא תחת עינם הבוחנת של רשויות הבטחון וכי לא ברור מהו הפוטנציאל של המסוכנות הטמון במשיבים. לענין זה קובעת כב' השופטת ארבל בהלכת בש"פ 10445/05 פלוני נ' מדינת ישראל "הגם שעבירה של כניסה ושהיה שלא כדין בישראל יש בה כדי לבטא לכאורה מסוכנות במעשיו של הנאשם, הנובעת בין היתר מכניסתם לישראל של מי שלא עברו בדיקת גורמי הביטחון, הרי שעילת המעצר העיקרית שיש לבחון במקרים אלה הינה החשש להימלטות מהדין (בש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לפיכך, בקשה למעצרו עד תום ההליכים של תושב שטחים הנאשם בכניסה ושהיה שלא כדין בישראל מחייבת בחינת קיומה של עילת מעצר בכל מקרה לגופו, האם קיים חשש קונקרטי להימלטות מן הדין בעניינו". אף אני סבור כי עילת המעצר העיקרית היא של ההימלטות מהליכי המשפט וכי המסוכנות הנטענת, רק מעצם הכניסה שלא כדין ובהעדר אינדיקציות נוספות למסוכנות אינה העילה עליה אבסס את החלטתי לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. לפיכך קמה עילת החשש להימלטות המשיבים לצורך מעצר המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. חלופת מעצר אומנם בנסיבות העניין קמה לכאורה עילת מעצר נגד המשיבים ואולם על פי הקבוע בסעיף 21 (ב) לחוק עדיין מוטלת על ביהמ"ש החובה לשקול אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחרותו של המשיבים פחותה. לעניין חלופת המעצר יש לבחון את טיבן של העבירות ומהותן לנוכח התנהגות המשיב ועברו. זאת ועוד, "הבסיס לחלופת מעצר טמון ביכולתו של ביהמ"ש לתת בנאשם אמון" (בש"פ 8123/99 נשאד נ. מ"י, לא פורסם). השאלות שעניינן בחינת חלופת מעצר: "מתמקדות בעיקרן בשתי שאלות - שהן שתי פניה של שאלה אחת - האם המשיב מסוכן והאם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, שהנסיון להשיב עליה הוא, בעצם, נסיון לצפות מראש את התנהגותו של אדם... בבואו להשיב על שאלות אלו על בית המשפט למצוא נקודות משען בטוחות ככל האפשר שאותן יכול הוא למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו בפניו בשלב זה. הראשונה - המעשה, השניה - העושה. דהיינו, עליו לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמם שהנאשם עלול לחזור על המעשה... עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של המשיב, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, על כך שהוא עלול לחזור על המעשה". (ראה בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ. מ"י, טרם פורסם). בשאלת האפשרות לחלופת המעצר, יש להביא בחשבון את טענת המבקשת ולפיה המשיב 3 כבר הורשע בעבר בעבירה דומה וכן בעבירת התחזות. לעומת משיב 3, המשיבים האחרים עומדים לדין לראשונה בשל העבירה של הכניסה לישראל שלא כדין. טוענים המשיבים כי ניתן לאיין את מסוכנותם בדרך של חלופת מעצר. לטעמי, דרך כלל יש יסוד לחשש כי קביעת חלופת המעצר בתחומה של מדינת ישראל יש בה מעין לגיטימציה לעבירה שביצע אותו משיב ובעצם רשיון לישיבה בארץ ע"י בית המשפט תוך עקיפת הדרך הרגילה של כניסה לישראל. אולם חרף דברים אלו, כאשר אין כל אינדיקציות קונקרטיות לבעיה בטחונית כלשהי ובהעדר התנגדות מיוחדת של המבקשת, ניתן לשקול חלופת מעצר תוך קביעת תנאי שחרור מחמירים. לפיכך, היה ומי מהמשיבים יטען לחלופה אפשרית, אשקול את החלופה. בשולי הדברים אציין כי נטען בפני כי מדיניות המבקשת אינה ברורה ויש שיקולים זרים בהעמדת המשיבים בתיק זה לדין בעבירת הכניסה לישראל שלא כדין לעומת מקרים אחרים. לענין זה אציין כי איני שולל טענה אפשרית שכזו ויתכן שיש בה ממש, ואף יתכן שבמקרים קיצוניים כבר בשלב בקשת המעצר יכריע בית המשפט בבקשה על בסיס טענת אפליה חמורה או כל טענה להתנהגות שערורייתית של המבקשת. דומני כי אין הדבר חל בענייננו ובכל מקרה ניתן למשיבים להעלות טענה שכזו בתיק העיקרי. לפיכך ומכל האמור הנני מורה על מעצרם של המשיבים עד להחלטה אחרת.מעצר